בית שלמה אורח חיים יט

שאינו נהנה דכיון שעיקר ברכת אירוסין גם בשבילו הוא מברך אלא שמדברי רש"י בעירובין ד"מ לא משמע כן. מדכ' דמש"ה קאמר ליתיבי' לינוקא משום דקתני אבל פורס הוא לבניו ולב"ב. אף שלא טעם הוא. אף שבברכת זמן גם הוא נתחייב בה. אלא שדברי רש"י שם בלא"ה צע"ג לפע"ד דהא עכשיו קפ"ד דברכת זמן בעי כוס וכיון דבעי כוס שוב הו"ל כברכת בפה"ג דקידוש דאע"ג שיצא מוציא. ול"ל להביא הך דפורס לבניו ולב"ב דהא בכה"ג אף לגדול יכול להוציא ואף אם נדחוק לומר דרש"י סובר דהא דבברכת המצות אע"פ שיצא מוציא הוא רק מטעם ערבות ולא כמ"ש למעלה. ולגבי קטן אין ערבות ומש"ה הוי כברכת הנהנין ואינו מוציאו רק מטעם דאף בברכת הנהנין מוציאו כדי לחנכו במצות כמו דקתני אבל פורס הוא לבניו ולב"ב. הנה חוץ ממה שהוכחנו למעלה דאאל"כ. בלא"ה ק' אמאי כ' רש"י שם לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן שהרי הן יכולין לעשות דהא אף אם אינן יכולין לברך א"א להוציאן בברכת הנהנין אם אינו אוכל עמהם דדוקא כשאוכל עמהן אמרינן ר"פ ג' שאכלו דסופר מברך ובור יוצא. אבל בשלא נהנה עמהן אף שחבירו אינו בקי אינו יכול להוציא וע' בס' פנ"י ספ"ג דר"ה ותדע לך דהא אף בברכת המצות א"י להוציא חבירו רק כשאינו בקי כמבואר בטוש"ע סי' רע"ג וע' בב"י ובתב"ש סי' א' סק"ס. וצ"ע בהג"א ספ"ג דר"ה וע"ש בספנ"י ואכ"מ ומ"מ מבואר דבברכת הנהנין א"י להוציא אף שאינו בקי כשאינו נהנה עמהן ע"כ ד' רש"י צ"ע ועוד צע"ג על רש"י שם שכ' דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא קאמר אמברך דה"ה כי שתי אחריני דטעמא משום גנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבפה"ג שלא לצורך ומכי טעם ליה אחריני שפיר דמי עכ"ל ותימה גדולה למה כ' משום דגנאי היא לכוס של ברכה כו' שתהא ברכת בפה"ג שלא לצורך. הא אי יברך בפרה"ג ולא ישתה שום אדם ודאי הוי ברכה לבטלה לגמרי ולמה ליה למיתלי בגנאי. והא דאמרו בש"ס שם לברך עליו ולנחי' המברך צריך שיטעום. היינו דאי לא אמרו המברך צריך שיטעום היה די שיברך על הכוס ולא יברך כלל ברכת בפרה"ג ולא ישתה ממנו רק שיברך ברכת קידוש או זמן על הכוס משום שאין אומרים שירה אלא על היין. רק משום שאמרו המברך צריך שיטעום ע"כ צריך לברך ברכת בפה"ג על הכוס משום שאסור ליהנות מעוה"ז בל"ב. אמנם ל"ד דהמברך צריך שיטעום בעצמו רק די בטעימת אחר וע' בפרש"י ספ"ג דר"ה שם מבואר על נכון. וע' בפי' רשב"ם פסחים דק"ה ע"ב. ולשון רש"י בעירובין הנ"ל לע"ג שוב ראיתי בתשו' הר"ן סי' נ"ב שעמד בזו. (א) גם צ"ע על לשון הש"ס ספ"ג דר"ה דפשיט שם על ברכת היין של קה"י מהא דר"פ דהוי מקדש לן וכי הוי אתי ארוסי' מדברא הוי מקדש ליה ע"ש. ואינו מובן דמאי ראיה היא זו דלמא הי' האירוסין מברכין בפה"ג בעצמן ונהי שצריך לברך בפה"ג קודם קה"י דהא קיי"ל כב"ה ר"פ א"ד. מ"מ הא אפשר שבירכו בעצמם קודם שקידש להם ר"פ. ואף שהי' הפסק גדול בין ברכת בפרה"ג לשתיי'. לא איכפת לן דהא כמו שאין הפסק במקדש עצמו. כמו כן במקדש אחר להוציאו דהא הוי כאלו מקדש בעצמו. ועוד ק' דדלמא טעים ר"פ בעצמו מן הכוס ג"כ וא"כ נהנה עמהן ויכול להוציאן בברכת בפה"ג כמו בשאר ברכת הנהנין וע' בש"ס ברכות דמ"ג. וא"ל דכיון שר"פ כבר יצא בקידוש א"כ הוי הקידוש הפסק בין ברכת בפה"ג לטעימה שלו ז"א דאם נאמר דיכול להוציא מטעם ערבות א"כ הוי היא בעצמו כבר חיובא. א"כ אין כאן הפסק ולמ"ש למעלה דבדרבנן אין ערבות הי' אפשר ליישב יושב הנ"ל. ולומר דכאן מיירי בקידוש של ירט דוקא שהוא רק מדרבנן וכצ"ל לדעת הרמב"ן ובה"ג שסברי דבדאו' אין יכול להוציא חבירו וכ"כ הש"א הנ"ל ובספרו ט"א שם. ואכתי צ"ע ולומר דהש"ס ידע דר"פ לא היה שותה וגם ידע שהם לא הי' מברכין גם בפה"ג רק ר"פ הוציאן ושפיר פשוט כל זה הוא דחוק דהעיקר חסר מלשון הפשטן וצ"ע את זה ראיתי להשיב לרו"מ וע"ד פלפלו והווכח שלו עם הרב מוהרש"ק ע"ד הט"ז יו"ד סי' א' אין הפנאי מסכים לע"ע כי אני טרוד מאד להשיב תשו' נחוצת למעשה וגם בשאר ענינים ועוד חזון למועד בל"נ ברצה"י. והיו זה שלום כנפשו ונפש חותנו ידידו דוש"ת באהבה עזה כה"י שלמה במוהר"י או"פ הנ"ל

תשובה טו סקאלא יום א' ז' אדר תרי"ח לפ"ק

החיים והשלום. יחדיו יהיו תמים. לכבוד אה' מח'. ידיד נפשי ורחומי ה"ה הרב החריף הגדול המפורסם והבקי משנתו קב ונקי מי יחיאל מאיר הלוי נ"י אבד"ק מילניצא

מכתבו קבלתי ושדר לך חורפי' מהני מילי מעליותא. שנתחדשו לו בסוגיא דר"פ המוצא תפלין. ואנכי עדיין לבי בל עמי. כי הילד קטן שלי שיחי' עדיין לא חזר לאיתנו. והשם ישלח עזרו מקודש וירפאהו במהרה. וגם מצד טרדות רבות העוטרים אותי מכל צד. גלל כן לא יכולתי לעיין היטב בדברי פלפלו רק כמציץ מן החרכים. אמנם נמצאתי להשיב לכת"ה ע"ד הקושיות החמורות שהביא כת"ה במכתביו בשם הגאון הגדול בעהמ"ח ס' שאגת אריה וטורי אבן. אשר שפך סוללה על רבותינו הקדמונים לדחות דבריהם מחמת קושיות חמורת שהקשה על דבריהם ולא נחה דעתי במה שעמד כ"ת לימין צדקם ע"ד הפלפול. וגם זולת מה שהביא כת"ה בשם הגאון הנ"ל עוד תמה הגאון הנ"ל על רבותינו תמיה עצומה לפי דעתו בס' ט"א. ואנכי הרואה מתוך טרדות שונות שלפע"ד אין כאן קושיא כל עיקר לזאת נמצאתי להשיב בקצרה על דבריו. וליישב דברי רבותינו הקדמונים ז"ל וגם ליישר העקוב למישור בדבר אשר נסתבך כת"ה בדברי רבותינו האחרונים בדיני ברירה.. אמים באתי בקצרה כפי האפשריות. וזה החלי ב"ה. א. הביא כת"ה דברי הט"א בר"ה ד' כ"ח שתמה על רשב"ם הביאו ר' יונה בפ"ק דברכות שסובר דאף למ"ד מצות א"צ כוונה. ה"מ בסתמא. אבל נתכוין שלא לצאת א"י יי"ח לכ"ע. דא"כ מה קאמר הש"ס בסוגין דת"ק סובר מצות אצ"כ. ומש"ה גם לעבור לא בעי כוונה. ומש"ה א"א להכניס רק זוג ולא ב"ב הא אכתי יוכל להכניס ב"ב ויכוין שלא לצאת וכיון דבכה"ג אינו יוצא לכ"ע כ"ש שאינו עובר בכה"ג. כדמוכח בסוגיין. ובאמת גם התוס' בסוכה דל"ט והרא"ש שם דמ"ב כתבו בפשיטות כשטת רשב"ם. אלא שהט"א דחה דעת כל רבותינו הנ"ל מחמת קושיא זו. וכת"ה האריך בפלפול ליישב קושייתו. ואחר כל האריכות לא העלה מזור ליישב קושיות הט"א שם מהך דר' יהושיע שסובר ינתנו במתן אחת משום בל תוסיף ומשום דגם לעבור בזמנו לא בעי כוונה כדאי' שם בסוגיא דר"ה דכ"ח יע"ש בפרש"י ואכתי תקשי יכוין בפי' בשאר מתנותיו שלא לשם בכור ובכה"ג לא עבר על ב"ת כיון דא"י בכה"ג לכ"ע. אמנם הנלע"ד דמעיקרא לק"מ דודאי אי הוי אמרינן דגם למ"ד מצות צ"כ אם עשה המצוה בל"כ הוי מצוה אלא שלא יצא בה יי"ח כיון שעשאה בל"כ דומיא דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לש"ח. ודאי שהיו עובר בבל תוסיף גם בל"כ דמה כ"מ לענין ב"ת במה שא"י בכה"ג י"ח כיון דעכ"פ עביד מצוה אף בל"כ. וכה"ג מבואר בש"ס זבחים דאף דכל שאינו ראוי להקריב בפנים א"ח עליו משום ש"ח. מ"מ אם שחט בחוץ שלא לשם בעליו כיון שכשר הוא אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חייב משום ש"ח כמבואר דקי"ד ע"ב וע"ש בפרש"י ד"ה אבל שלא לשמו אלא דלמ"ד מצ"כ כל שלב"כ לאו שמה מצוה כלל כמ"ש רש"י בסוגין ד' צ"ה ע"ב ד"ה ת"ק סבר מצ"כ. וע"ש בדצ"ו ד"ה ואיבע"א אי ס"ל. ולהכי לדידיה לא עבר על ב"ת בל"כ דהא כה"ג אי אקריב חטאת בחוץ אינו חייב משום ש"ח משום דחטאת שלא לשמו פסול וע"ש ברש"י בזבחים ד"ה רב חלקי'. אבל למ"ד מצות אצ"כ. אף אי כיון בפי' שלא לצאת דס"ל להקדמונים הנ"ל דא"י יי"ח הוא מטעם שכ' התוס' והרא"ש שם בסוכה משום דבע"כ לא נפיק. אבל עכ"פ מצוה היא למ"ד מצות אצ"כ. וכיון שכן אף בכה"ג עבר על ב"ת. וכדכתיבנא. וסרה ק' הט"א מעל רבותינו ז"ל. ובזה נסתר כל הבנין שבנה כת"ה (ב) ואחר שסתרתי תמיהת הט"א הנ"ל. נלע"ד להביא ראיה לדברי רבותינו ז"ל מן הש"ס ברכות ד"כ דאי' התם א"ל

רבינא **((א) עיין בספר בית מאיר החדש ביו"ד סי' רס"ה מה שכ' בזה ובדברי אאמו"ר הג' זללה"ה נדחה כל דבריו שם

(ב) בספר ישועות יעקב באו"ח ש ל"ד כ' לתרץ קשיא הראשונה על שיטת הרשב"ם מהא דתפילין ע"פ דברי רש"י בעירובין שם שכתב דלהכי אסור להכניס ב' זוגות תפילין למאן דס"ל דעובר על בל תוסיף משום דאתי איסור ב"ת ומשוי להו עליה כמשאוי דלהכי דקדק רש"י ולא כ' סתם משום איסור ב"ת דקשה ליה קושיא זו דיכוון שלא לצאת ובכה"ג לא עבר על בל תוסיף אלא דמ"מ מחזי כמוסיף ומשוי לה כמשאוי עכ"ד אבל עכ"פ מהא דר' יהושע גבי דמים שנתערבו מוכרח דאף בכה"ג עובר על ב"ת וע"כ כחילק אאמו"ר הג' ז"ל או ע"פ דרך שכ' בתשו' חסד לאברהם חאו"ח סס"י ז' וקיימתי ב"ה מסבראי. ואחר הצעה זו אראה אור כי יהל ולדעתי בשני הוכחות האלו הרגישו חכמי התוס' במתק דבריהם במנחות ד"מ ע"א על הא דאיתא בש"ס שם אר"ה הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה משום תולמ"ה כו' והא"ר זירא הטיל למוטלת כשירה אמר רבא השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי מתקיף לה ר"פ ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין וב"ת ליכא מעשה איכא עש"ה בפרש"י ובתוס' ד"ה ממאי דגברא אוסופי קמכוין אפילו למ"ד בפ' בתרא דעירובין דצ"ו (כנלע"ד להגיה דלא כהגהות צ"ק דלפי דבריו לא מתיישב היטב מה דכתבו התוס' לקמן ומשמע נמי בהאי.) דלעבור משום ב"ת לא בעי כוונה ומשמע נמי בהאי פ' דלר' יהושע ל"ב כוונה מ"מ הכא מודי דליכא ב"ת כיון דלביטולי' קמכוין ודבריהם צריכין ביאור מאי בעי בזה דגם ר"י סובר כן דהלא כבר כתבו התוס' דאיכא למ"ד דלעבור ל"ב כוונה ודלמא רבא סבר כהאי מ"ד ויותר הוי לי' להביא מד' רבא בעצמו בר"ה דכ"ח דס"ל דלעבור ל"ב כוונה אלא דלא יכלו להביא מד' רבא דזה הוא סברא פשיטא מבחוץ לחלק כמו דחילק הרשב"ם דשאני בלא כוונה כלל מכוון להיפך וא"כ יפה הקשה ר"פ ולהכא הקשי מסוגיא דעירובין דצ"ו גבי תפילין דמשם מוכח דגם בכה"ג עובר על ב"ת רק משום דא"ל כחילק הישי"ע דשאני התם דמחזי כמוסיף ומשוי ליה כמשאוי והכי לאלומי קשייתם הביאו מדר"י בהא דנתערב דם חטאת בדם בכור שסובר ונתנו במתן א' משום ב"ת. מוכרת שפיר דאף בכה"ג דמכוין בפי' שלא לעבור נמי עובר על ב"ת וא"כ מאי הקשה ר"פ וזה כתבו לתרץ דהכא מודי דליכא ב"ת כיון דלביטולי' קמכוין היינו דיש חילק בין כיון בפי' שלא לעבור דאפ"ה עבר ובין כיון בפי' לבטל המצוה הקודמת ולעשות זו המצוה לבדה בזה אין שום סברא דעובר על ב"ת ודו"ק. ובזה נדחה מה שכתב הב"ח בסי' יו"ד דלהכי לא ס"ל להרא"ש כדחיות ר"פ כיון דס"ל לעבור א"צ כוונה דכבר