בית שלמה אורח חיים יח

וע' ברש"י יבמות דל"א ע"ב ד"ה אמר רבה והדברים ארוכים אכ"מ. ע"כ דברי הפנ"י תמוהים וע"כ מדכ' רש"י דטעמא דבברכת הנהנין אי לא שייך ערבות משום דלא ליתהני כו' מוכח דסובר דאף במצות דרבנן יש ערבות ושלא כדברי ועכצ"ל דס"ל לרש"י כמ"ש בראשונה בד' התוס' דכל שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות לענין מצוה זו ומש"ה כ' רש"י ריש מגלה שבני הכפרים אין בקיאים לקרות המגלה וצריכין שיקראנה להם א' מבני העיר ומבואר דסובר דלא כהירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש ביבמות והיא מטעם דרש"י סובר דאף בדרבנן יש ערבות א"כ אף שבן עיר אינו מחיוב ביום הכניסה מ"מ מוציא את בן כפר מטעם ערבות כיון שגם הוא מחיוב עכ"פ במצות קריאת מגלה. אמנם נראה דאף שרש"י חולק בזה אקדמונים הנ"ל וסובר דבדרבנן יש ערבות מ"מ יוכל להיות דמודה דבדרבנן אף היכא שאין שייך ערבות מוציא. והא דבברכת הנהנין אינו מוציא הוא משום שכ' הרא"ש בברכות דמ"ח משום שכיון שרוצים ליהנות מעוה"ז ואסיר ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ע"כ אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך ע"ש רק שאם שייך ערבות בברכת הנהנין א"כ הוי המברך כמו הנהנה בעצמו. לזה כ' רש"י דבזה אין שייך ערבות. ובזה שסובר רש"י דאף בדרבנן יש ערבות. נלע"ד דלשטתו אזיל דכבר כ' למעלה דמסברא נראה שלא נתערבו רק עבור מצות שכבר נצטו דהיינו תרי"ג מצות ושכ"מ מתוס' סוטה. אמנם לדעת הרמב"ם שסובר דכל מצוות דרבנן העובר עליהם הוא בלאו דלא תסור א"כ י"ל דאף בדרבנן שייך ערבות דהא על לא תשא כבר נצטוו. וגם הוא בכלל תרי"ג מצוות. אמנם הרמב"ן ורוב הפוסקים חולקים עליו ודעת המבי"ט שאף הרמב"ם מודה בעובר להנאתו דאינו בלאו דלא תשא ע' בלח"מ ריש ה' ממרים. אמנם מדברי רש"י ברכות די"ט ע"ב ד"ה כל מילי מבואר דסובר דהעובר אדרבנן עובר בלאו דלא תסור ממש ע"ש היטב. ולזה סובר אף בדרבנן יש ערבות וזה נכון לפע"ד. אבל י"ל דאף רש"י מודה דאף במקום דל"ש טעמא דערבות מ"מ בדרבנן כל שהיא בר חיובא אף שיצא או שאינו חייב עכשיו מוציא וכאשר העלנו למעלה שכ"ד כל הפוסקים ובזה נתיישב לי דברי המג"א בסי' תרצ"ב סק"ד שכ' דיקרא המגלה לנשים אחר יציאת ביהכ"נ דמצוה שיצא הוא בקריאת הציבור ע"ש וקשה אדרבה כיון שכבר יצא איך יכול להוציא הנשים אח"כ. הא נשים אינם בכלל ערבות ואנן לדידהו כמי לא כנ"ל. ועלה בלבי ליישב עפ"י מה שענה בלבי לתמוה אהא דתנן ספ"ג דר"ה לענין תקיעת שופר דכל שאינו מחיוב אינו מוציא והא עיקר מצוות שופר היא השמיעה ולא התקיעה דמש"ה מברכין לשמוע ולא לתקוע כמ"ש הרא"ש פ' בתרא דר"ה סס"י יו"ד בשם בה"ג וא"כ מה נ"מ אם התוקע בר חיובא או לא. ועמדתי בקושיא זו עד שמצאתי להגאון מוהר"ם ב"ח בס' יום תרועה שעמד בזה הלשון הרמב"ם ריש ה' שופר ויותר הו"ל להקשות מדברי הרא"ש בשם בה"ג הנ"ל. והאריך לתרץ שאעפ"י שעיקר מצוה הוא השמיעה מ"מ גם התקיעה הוא חלק מחלקי המצוה ע"כ אם שמע ממי שאינו בר חיוב א"י יי"ח ע"ש באריכות שוב ראיתי שכ"כ בשאגת אריה סי' ואו. ודבריהם מוכרחים וא"ל דאף דבשמיעה לבד תליא מ"מ אם התוקע לאו בר חיובא הוי כאלו לא שמע קול שופר. דאכתי ל"ל כוונת משמיע כיון דמשמיע ב"ח הוא סגי א"ו דגם בתקיעה תליא מלתא כנ"ל ומה שדקדק ע"ז מהרמב"ם מהא דפ' הרמב"ם דיוצאין בשופר גזול שאין גזל בקול. לאו דקדוק הוא דהא גם במגלה דינא הכי כדאי' בטוש"ע סס"י תרצ"א אף דבקריאה תליא דהא מברכין על מקרא מגלה וע' בהרא"ש ור"ן פ"ק דפסחים וכ"מ להדיא בש"ס במגלה די"ט ע"ב דלמ"ד בלא השמיע לאזנו יצא מקרי חרש ב"ח אלא שי"ל דמגלה שאני שאין עושה מעשה בגוף המגלה רק שמעיין בה וקורא. משא"כ בשופר אם נאמר דבתקיעה תליא ועיין בתשו' הרשב"א סי' תמ"א מ"מ בלא"ה לפי לשון הרשב"א שם אין ראיה דבגזל אנו הולכין אחר עיקר מה שיוצאין בו אבל לעולם גם בשופר התקיעה הוא חלק מהמצוה כנ"ל ולפ"ז בקריאת המגלה בנשים לדעת הפוסקים שנשים אינם חייבות בקריאה רק בשמיעה ומש"ה סברי דאם אשה קוראת בעצמה אינה מברכת על מקרא מגלה רק לשמוע מש"ה אף מי שאינו בר חיובא מוציאה אבל באמת ז"א דאף להפוסקים הנ"ל לא עדיף מגלה לנשים מתקיעת שופר לאנשים שג"כ מברכין רק לשמוע ואעפ"כ אם שמע ממי שאינו ב"ח לא יצא עיין ברא"ש שם בפרט שדיעה זו אינה מוסכמת ועיין בפר"ח רס"י תרפ"ט ולפי הנ"ל א"ש דבדרבנן מוציא אף בלא ערבות כנ"ל ובזה נ"ל נכון מ"ש המג"א בסי' קפ"ו סק"ג ובסי' תרפ"ט ס"ק ד' דקטן שהגיע לחינוך מוציא גדול בברהמ"ז באם לא אכל הגדול כדי שביעה שאינו חייב רק מדרבנן אף שהקטן לא אכל ג"כ כדי שביעה ול"א דאין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן כס"ל לרבנן גבי מגלה במשנה דמגלה די"ט ודלא כמ"ש התוס' במגלה די"ט דבברכות ד"כ מיירי דוקא שהקטן אכל כדי שביעה וגם בפסקי התוס' שם במגלה לא הביא דברי התוס' בזה והיינו דשאני במגלה שהקטן לאו בר חיוב הוא כלל רק מחמת תרי דרבנן ומש"ה אינו מוציא את הגדול שהוא בר חיוב מחמת חד דרבנן אבל בברהמ"ז דהקטן נמי בר חיוב הוא בברהמ"ז מחמת חד דרבנן אם אכל כדי שביעה שפיר יכול להוציא הגדול שאכל כזית שנמי לאו ב"ח הוא רק מחמת חד דרבנן אף שעכשיו לא אכל הקטן רק כזית מ"מ בגדול כה"ג דאכל כזית מוציא הגדול שאכל כדי שביעה ול"א דאיך אתי דרבנן ומפיק דאו' וע"כ כמ"ש התוס' בברכות דמ"ח דכיון דעכ"פ בר חיוב הוא אם היה אוכל כדי שביעה מש"ה שפיר מפיק כמו בכל הברכות דאם יצא מוציא ורק שצריך לאכול כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו וה"ה בקטן לענין דרבנן להוציא מי שאכל רק כזית אף שהתוס' שם בברכות סיימו טעמא משום דכל ישראל ערבין זב"ז וזה ל"ש בקטן דאינו בכלל ערבות מ"מ כבר הוכחנו דבדרבנן א"צ לטעמא דערבות רק כיון דב"ח הוא אע"פ שיצא מוציא וזה נכלל בד' הרא"מ שהביא המג"א שם בסי' תרפ"ט סק"ד וגם לענין קידוש יפה כ' הדגמ"ר בסי' ער"א על המג"א סק"ב דאם הקטן והגדול שניהם התפללו ערבית תלי בהך דמג"א סי' קפ"ו ודלא כמ"ש בס' מחצית השקל שם שדבריו תמוהין בתרתי שם וקצרתי וסמכתי על המעיין והעיקר כמ"ש המג"א בשם הרא"מ דבכה"ג ל"ח תרי דרבנן כיון דעכ"פ הקטן ב"ח הוא מחמת חד דרבנן ובדרבנן לא בעי ערבות. ובזה מיושב דברי המג"א סס"י רי"ג שכ' דאם בירך ברכת הנהנין אותו שאינה אוכל עמהם אף בדיעבד לא יצאו בשמיעתו משום דהא בירך לבטלה ע"ש. ובבירך בשוגג באמת יצאו כמ"ש רמ"א סי' ר"ט סס"ב וע"ש במג"א סק"ה וקשה דת"ל דלא יצאו אף בבירך בשוגג דהא אינו מחיוב בדבר כיון שלא נהנה ואינו מוציא הרבים דהא בזה ל"ש ערבות כמ"ש רש"י ספ"ג דר"ה דלא ליתהני ולא לברך וא"ל דאל"כ היה יוצאין משום שומע כעונה ז"א דהא אף במילה או בברכת קטן וכדומה אף דלא הוי ברכה לבטלה עכ"ז לא יצא המחיוב משום דכל שאינו מחיוב בדבר אינו מוציא ולפי הנ"ל א"ש משום דבדרבנן כל שהוא איש בר חיוב אף שאינו מחיוב עתה מוציא אף בלא ערבות ומש"ה צריך המג"א ליתן טעם דלא יצאו אף בדיעבד משום דהוי ברכה לבטלה ואם בירך בשוגג יצאו ועכ"פ המתבאר להלכה כדברי רו"מ דאף במקום דלא שייך ערבות כל שהוא בר חיוב אף שכבר יצא ואינו עכשיו בר חיוב בזה מוציא ומש"ה אף דגר יכול להיות ש"צ ויש לי עוד הרבה דברים בזה אלא שלקצר אני צריך מחמת אפיסת הפנאי

(ב) וע"ד אשר העיר רו"מ בנדון אשר הפנ"י בקו"א פ"ק דברכות על המנהג שהמסדר קידושין מברך על הכוס ואינו שותה ממנו רק החתן והכלה שותין ע"ס ברכת המסדר והא בברכת הנהנין אין המברך יכול להוציא כשאינו נהנה ואף דברכת היין של קידוש וברכת המוציא של מצת מצוה מוציא אע"פ שלא נהנה שאני התם בקידוש שהכוס מעכב משא"כ בברכת אירוסין כמבואר באה"ע סי' ל"ד שהכוס הוא רק ממנהגא ואם אין שם כוס מברכין בלא כוס א"כ איך מוציא כשלא נהנה וכ' רו"מ שהפנ"י דחק ביושב והאריך רו"מ מאד בזה ואני אומר שמ"ש הפנ"י שם שבברכת חתנים ניחא שהכוס מעכב אינו מוסכם ועיין בח"מ וב"ש באה"ע רס"י ס"ב וא"כ אברכת חתנים נמי תיקשי ויותר מזה אני אומר שהפנ"י לא תמה רק על המנהג. ובאמת קש' הפנ"י יש להק' גם על דין המפורש בש"ע יו"ד סי' רס"ה ס"ד שפ' המחבר דביוה"כ וט"ב מברכין ברכת אשר קידש שאחר המילה בלא כוס ובג' תעניות יכול לברך על הכוס אם היולדת שומעת ותטעום ממנו היולדת ע"ס הברכה שבירך המברך וכיון שאין הכוס מעכב דהא ביוה"כ וט"ב מברכין בלא כוס א"כ איך מותרת היולדת לשתות מן הכוס ע"ס ברכת המברך בשלמא הא דכ' רמ"א שנותנין לתינוקת א"ש משום דלתינוקת יכולין לברך בכל ברכת הנהנין כמבואר בש"ס פ"ג דר"ה אבל פורס לבניו ולב"ב כו' ע"ש ובב"י בא"ח סס"י רס"ז ובט"ז שם סקט"ז וברש"י בעירובין דף מ"ב ע"ב ד"ה ליתיבי' אבל מה שפסק המחבר שתשתה ממנו היולדת קשה. והנה מד' הש"ע הנ"ל מבואר כמ"ש למעלה דבדרבנן מוציא חבירו אף במקום דלא שייך ערבות דהא אשה אינה בכלל ערבות ואנן לדידהו נמי לא כנ"ל ואיך יכול להוציאה בברכתו א"ו כנ"ל וזה ראיה ברורה לפע"ד אבל קש' הפנ"י קשה כנ"ל. והנה מ"ש רו"מ שתי' הפנ"י הוא דוחק הנה הפנ"י תי' שכיון דמ"מ עיקר היין לאו ליהנות מכוון חשיב שפיר כברכת המצות ע"ש ולכאורה עלה ע"ד שהוא תי' מרווח דבהא תלי דכמו דבברכת המוציא של שבת אינו מוציא אף שג"כ חיובא הוא והיינו מטעם שכ' הט"ז א"ח סי' רע"ג שהמצוה משום הנאה הוא וכ"כ המ"א סי' קס"ז סקמ"א ה"ה להיפך י"ל דכיון שאינו מכוין להנאה מוציא ואפשר להעמיס זה בכוונת התוס' פ"ג דר"ה ד"ה ברכת הלחם שעמדו המפו' על כוונתם ולפי הנ"ל א"ש אלא שיש להק' על תי' הפנ"י מד' בעה"ע שבטור א"ח סי' תפ"ד שסובר שא"י להוציא אחרים בברכת בפה"א שבטיבול ראשון אם אינו נהנה עמהם ואע"פ שבטור כ' שם שהרא"ש חולק עליו היינו מטעמא שכ' שם דכיון דתק"ח הוא משום היכרא לתינוקות הו"ל כברכת מצה ומבואר מזה דאל"ה הי' מודה דאינו מוציא אף שאינו מכוין ליהנות דהא אינו עושה רק משום היכרא לתינוקות ע"כ המחוור לפע"ד כמו שאמרתי לרו"מ פא"פ דהא כ' התוס' והקדמונים דמברכין אמנהגא כמו שמברכין וצונו על אכילת מצה בליל פסח בשני אף שהוא ממנהגא וכן הסכים ר"ת לברך על קריאת הלל בר"ח אף שהוא רק מנהג וכן נוהגין ואמרו בש"ס דפסחים דאסור לעבור על מנהג שנהגו אבותינו משום ואל תטוש וגו' ומש"ה הוי כמו חיובא מתקנת חז"ל כמו ברכת בפה"ג על קידוש אף שאינו רק מדרבנן והרי הסכימו הרי"ף והרא"ש שיכול להוציא אחרים בברכת בפה"א של טיבול ראשון אף שהוא רק משום היכרא דתינוקות ואין מברכין וצונו על טיבול זה וכן אמרו בש"ס פסחים דקי"ד ע"ב א"כ מאי מצוה ואפ"ה אע"פ שיוצא מוציא וע' בב"ח וט"ז רס"י תפ"ד א"כ ה"ה בפרה"ג של ברכת אירוסין והנה עלה בלבי לומר דע"כ לא מיבעיא להו לש"ס ספ"ג דר"ה לענין ברכת המוציא של מצה או בפרה"ג של קידוש רק באם כבר יצא. אבל בברכת אירוסין שאין הברכה חיוב על חתן והכלה לבד רק על כל העומדים שם כמ"ש הרא"ה בחי' ובש"מ בשם הריטב"א פ"ק דכתובות שאין זה ברכת המצות שלא מצינו שזה מקיים מצוה וזה מברך. ומש"ה בכה"ג פשיטא לן דכיון שנהגו לברך על הכוס יכול לברך אע"פ