בית שלמה אורח חיים יז

נמי תקשי דהא בדרבנן גם הם מודים דאף אם אינו מחיוב מוציא כדקתני ספ"ג דר"ה בכל הברכות כולן אם יצא מוציא ז"א קושיא דדוקא בגברא שהיא בר חיובא אז אף אם עתה אינו חייב כגון שכבר יצא אז מוציא אבל במי שאינו מחיוב ודאי דאינו מוציא אף בדרבנן כמו בהלל ומגלה דתנן קטן אינו מוליא משום שאינו מחיוב בדבר אבל לד' התוס' והרא"ש דהעיקר תלי בערבית וכל היכא דאיתא בערבות מוציא משום דמחיוב קרינן בי' תקשי להו כל הני דאמרן והנלע"ד ליישב כ"ז לדעת התוס' והרא"ש דהא שכתב דאיש בר חיוב אף שאינו חייב במצוה או בהברכה זו מוציא חבירו מטעם ערבות לא אמרו רק במצוה או בברכה של תורה אבל בדרבנן לא והיינו טעמא משום שנלע"ד דלא קבלו ערבות רק לתרי"ג מצות של תורה שכבר קבלו עליהם וכבר נצטוו משא"כ למצות דרבנן שלא נצטוו אז עדיין וכן מבואר להדיא מדברי התוס' סוטה דל"ז ע"ב ד"ה א"ר משרשיא דלא קבלו ערבות רק לתרי"ג מצות וע"ש החשבון ומש"ה מיושב ק' הנ"ל מהא דסומא שלא ראה מאורת מימיו אינו פורס על שמע משום דפריסת שמע הוא רק מדרבנן כמבואר בתוס' שם במגלה ד"ד סע"א וגם מש"ה חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא בקריאת המגלה וגם מש"ה בן כרך אינו מוציא ב"ע בקריאת המגלה מטעם ערבות משום דלא קבלו ערבות רק על תרי"ג מצות של תורה ולא על מצות שמדברי קבלה ולפ"ז צ"ל דהא דפ' בש"ע א"ח סס"י תקפ"ט לענין שופר דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים בתקיעת שופר משום שאינו מחיוב ע"ש ע"כ הוא דלא כשטת התוס' והרא"ש הנ"ל דלדידהו אכתי יוציאו משום ערבות ע"כ היה נראה שהש"ע תפס בדעת התוס' כמ"ש למעלה דכל שפטור ממצוה זו לא נתחייב נמי בערבות על מצוה זו. אמנם כבר נתבאר דמלשון הרא"ש ל"מ הכי ואין בידי ליישב לע"ע רק לומר דעכ"פ אינו מוציא גם להרא"ש בתקיעת דרבנן וכיוצא בזה כ' בשאגת אריה סי' י"ג לדעת בה"ג דמפרש הכי למתני' ע"ש ואכתי צ"ע. אמנם הא דפסחים אכתי אינו מיושב לכאורה דהא המקשה היה ס"ד דמצוה בזה"ז מה"ת וא"כ מה מקשה. אמנם י"ל דלא רצה לשנויי דר"י ור"ש הוציאו ב"ב מטעם ערבות ומש"ה ל"פ אראב"י דז"א דהא לפי האמת סובר ראב"י דמצה בזה"ז דרבנן וא"כ אכתי תקשי מר"י ור"ש ולבתר דמסיק דר"י ור"ש פליגי אראב"י הוי מצי למימר דפליגי עליו וסוברים דמצה בזה"ז דאורייתא ולעולם סברי כוותי' דסומא פטור מהגדה אלא דעדיפא משני דלא גמרי ג"ש דראב"י כלל ובזה נייח לי ד' התוס' בר"ה דל"ג ובערובין דצ"ו ובמגילה די"ט והרא"ש ספ"ק דקידושין שמבואר מדבריהם שפירשו הא דמשני הש"ס שם בפסחים קסברי מצה בזה"ז דרבנן היינו דמש"ה אף לראב"י דסומא פטור מהגדה מ"מ עכ"פ חייב מדרבנן וכיון דמצה בזה"ז בדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן ע"ש היטב בדבריהם ולכאורה יש להפליא עליהם מדוע נטו מדרך הישר והפשוט בפי' הש"ס כמו שפי' הרשב"ם שם והיינו דאם נאמר דמצה בזה"ז דרבנן סומא ופקח שוין כיון שאין מיעוט למעט סומא ע"ש בפי' רשב"ם והמעיין בש"ס יראה דפי' רשב"ם יותר מתקבל בפי' הש"ס ולפי הנ"ל א"ש דלשטת התוס' והרא"ש במצוה של תורה אף הפטור מוציא החייב משום ערבות אלא שעיקר קושיות התוס' שם בפסחים הוא משום דסמך ע"ז דראב"י סובר דמצה בזה"ז דרבנן ובזה אין ערבות ומש"ה מקשה וא"כ מאי קושיא הא באמת לפי מאי דסובר ראב"י מצה בזה"ז דרבנן א"כ סומא ופיקח הוין ושפיר הוציאו ר"י ור"ש את ב"ב וא"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון הא אדרבה בדאו' ודאי יכולין להוציא מטעם ערבות ובזמן שביהמ"ק היה קיים הי' הסומא מוציא רבים בהגדה משום ערבות ואחר חורבן ביהמ"ק כיון שהסומא עצמו פטור מהגדה משום דלא עדיף אחר חורבן מקודם חורבן כן הם פטורים כששמעו ההגדה מסומא מטעם זה ומש"ה פי' דלתי' הש"ס דמצה בזה"ז דרבנן היינו וכיון שסומא חייב עכ"פ מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ולזה הקשה והא כל דתיקון רבנן וכו' וכיון שכן א"י דרבנן להוציא המחיוב בתקנה שתקנו כעין דאורייתא ועיין בהר"ן פ"ק דקידושין דל"א לשטת התוס' דס"ל דקטן מקרי ב"ח דרבנן כמ"ש התוס' בברכות דמ"ח ריש ע"ב ובמגלה די"ט ודכ"ד דלא כמו שעלה על דעתם בתחלה בר"ה דל"ג ובעירובין דף צ"ו דקטן לאו ב"ח הוא כלל ע"ש היטב לפי"ז צ"ל דס"ל דכזית לענין בהמ"ז לא מקרי כעין דאורייתא כיון דלעולם דרבנן הוא משא"כ מצה בזה"ז דעיקרו דאורייתא בזמן ביהמ"ק וצע"ק מסוגיות הש"ס ביבמות דפ"א ע"א וע"ש בתוס' בד"ה ואין מאכילה ויש כאן מקום אריכות רב ואכמ"ל והנה בס' טורי אבן במגלה דכ"ד ע"ב האריך בסוגיא דפסחים הנ"ל וכתב שמבואר מדברי הרשב"ם שמפרש דהמקשן הוי ס"ד דראב"י ס"ל דמצה בזה"ז דאו' ומש"ה סומא פטור אף מדרבנן והמתרץ משני קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן ומש"ה סומא גם כן חייב מדרבנן ומשום הכי מוציא אחרים שפיר דתרווייהו דרבנן ודחה פירושו דאיך אפשר להעלות על הדעת לומר כן דבזמן הבית שהיה הכל חייבין מדאו' היו סומא פטור אף מדרבנן. ובזה"ז דכולן רק מדרבנן יהי' הסומא ג"כ חייב מדרבנן ואף שבמסקנא לא קיימא הכי מ"מ הדבר תמוה שיטעה המתרץ בזה. ע"כ מפרש הט"א דמתחלה היו הס"ד דמצה בזה"ז מה"ת וסומא חייב מדרבנן ומש"ה פריך דאיך מוציא חיוב דרבנן לשל תורה ומשני דמצה בזה"ז דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ומש"ה מקשי מכלל דראב"י ס"ל דמצה דאו' כו' והיינו דהא ראב"י בזה"ז קאמר וקאמר דסומא פטור ש"מ דס"ל דבזה"ז מצה דאו' וסומא פטור מה"ת וש"מ דאינו מוציא אחרים ומשני כל דתיקון רבנן כו' והיינו דסומא פטור אף מדרבנן כמו בזמן הבית שהיו פטור והדר פריך ור"י ור"ש הא ודאי כל דתיקון רבנן כו' היינו דא"כ אף דמצה בזה"ז דרבנן מ"מ כיון דסומא פטור אף מדרבנן לא אתי רשות ומפיק חיובא דרבנן ע"ש באריכות ולפי"ז אפשר לפרש מ"ש הר"ן ספ"ק דקידושין בשם ואחרים אומרים שמפרשים ממש כפי' הטורי אבן הנ"ל. ולפי"ז אפשר לומר שגם התוס' במגלה די"ט ודכ"ד מפרשי כן דאף דמפרשי הא דמשני בתחלה קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן היינו דכיון שכן אתי דרבנן ומפיק דרבנן מ"מ הא דקאמר אח"כ כל דתיקון רבנן כו' היינו דאז סומא פטור לגמרי אף מדרבנן ונרויח שאז לא תיקשי מדוע קטן מוציא הגדול שאכל כזית משוה דלעולם אף בעיקרו דאו' כל שהוא דרבנן קטן שחייב מדרבנן מוציא וטעם דקטן אינו פורס על שמע משום דהוי הקטן תרי דרבנן כמ"ש התוס' בדכ"ד משא"כ לענין גדול סומא כמ"ש התוס' ובדי"ט ואף שע"כ התוס' בעירוכין ור"ה ע"כ לא מפרשי הכי דהא התם בעי למימר דרשות גמור מוציא דרבנן. לפירוש זה ע"כ רשות גמור א"מ אף דרבנן דהא דחה והא כל דתיקון רבנן כו' והיינו דכיון דסומא אינו חייב אף מדרבנן אינו מוציא אחרים אף אי מצה בזה"ז דרבנן וע"כ לשטה זו מפרשי התוס' דהא דדחה והא כל דתיקון רבנן היינו בדעיקרו מה"ת לא מפיק הסומא שהיא רשות ומש"ה לק"מ מקטן בברהמ"ז כנ"ל משום דקטן עכ"פ מחיוב מדרבנן אלא שמבואר שם מדברי התוס' שתפסו לשטה זו דקטן לאו ב"ח הוא אפי' מדרבנן והוא כשטת רש"י בברכות דמ"ח ופי' אחרים הנ"ל שבר"ן קידושין וצ"ל לפ"ז לחלק דכזית בברהמ"ז לאו עיקרו דאו' כנ"ל. אמנם לפי שטת התוס' במגלה אצל"כ ושפיר נפרשו כפי' הט"א וכנ"ל אלא שאני תמה א"כ מנ"ל להט"א שהרשב"ם אינו מפרש כפירושו דהא הרשב"ם לא פי' כלום רק אהא דקאמר הש"ס כעין דאו' וע"ז פי' הט"א כמו הרשב"ם ממש. ומנ"ל להט"א שבתחלת הסוגיא הרשב"ם אינו מפרש כפירושו אלא שגוף פי' הט"א הוא תמוה כיון דע"כ לשטתו מתחלה דס"ל לש"ס דס"ל מצה בזה"ז דאו' ע"כ ס"ל לש"ס בפשיטות דאפ"ה סומא חייב מדרבנן דאל"כ מה משני הש"ס אח"כ קסברי מצוה בזה"ז דרבנן כמו שהקשה הט"א על פי' רשב"ם וכיון שכן מאי פריך אח"כ הא כל דתיקון כו' הא אעפ"כ א"ש דחיוב דרבנן מוציא דרבנן ואם חידש זאת עכשיו דאי דאו' סומא פטור אף מדרבנן עיקר חסר מן הספר ודוחק לומר דה"ק דכמו דאי מצה בזה"ז דאו' סומא פטור מדאו' ה"ה דאי מצה בזה"ז דרבנן סומא פטור מדרבנן דהא בפריסת שמע אף שהוא רק דרבנן אפ"ה סומא חייב מדרבנן כמו שכ' התוס' ע"כ פי' הט"א תמוה וע"כ פי' אחרים שבר"ן הוא פי' רשב"ם ממש והתוס' מפרשי בפי' קמא שבר"ן ועכצ"ל בשטת התוס' כמ"ש למעלה ואכמ"ל עוד וכיון שנתברר דמש"ה אף לדעת התוס' והרא"ש בדרבנן אף איש גדול כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים יי"ח הוא משום בדרבנן אין ערבות עתה צ"ל הא דבהלל ובמגלה ובכל הברכות דרבנן אם יצא מוציא היינו כיון שבמצות שהם מדברי קבלה או מדרבנן אף בלא טעמא דערבות מוציא ואף שאינו מחיוב עכשיו כל שהוא בר חיובא עכ"פ במצוה זו אם יצא מוציא כמ"ש הגאון בעל ש"א לד' בה"ג כנ"ל נמי לד' התוס' והרא"ש כמ"ש רו"מ דבזה לא פליגי וה"ז הוכחה רבה ועצומה לדברי רו"מ ולפ"ז צ"ל דהא שהביאו התוס' והרא"ש בברכות דמ"ח ראיה לדבריהם דגדול אף אם לא אכל כלל מקרי בר חיובא מהא דספ"ג דר"ה דקתני כל הברכות אע"ג שיצא מוציא. וה"ט משום ערבות היינו מדקתני כל הברכות כולן. ובכלל זה הוא גם ברכות של תורה כמו קידוש של שבת או ברכות התורה או הגדה ש"פ ובכולן אמר דאע"ג שיצא מוציא וע"כ מטעם ערבות הוא. וזה הטעם נמי בברהמ"ז איתא. אבל בברכות דרבנן לאו מטעם ערבות היא רק דכן אמרו והתקינו דמי שהוא בר חיובא אף אם יצא מוציא חבירו יי"ח. אמנם מדברי רש"י ספ"ג דר"ה מבואר דלא ס"ל הכי. דנהי דממ"ש בד"ה אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זב"ז למצות י"ל דכיון דבברכת המצות קמיירי עדיפא מיני' נקט דאיכא נמי טעמא דערבות אם המצות הן מצות של תורה אע"ג דבברכות עצמן הן דרבנן. ומ"מ כיון שהוא ערב בעד חבירו בגוף המצוה שפיר יכול לומר וצונו. אבל ממ"ש אח"כ בד"ה חוץ מברכת הלחם כו' ובזו אין כאן ערבות שאינה חובה על האדם לא ליתהני ולא ליברך ע"כ. ות"ל דהא ברכת הנהנין דרבנן ולא שייך בהו ערבות וא"ל דסובר כמו שעלה ע"ד הפנ"י דברכת הנהנין היא מה"ת מסברא דאסור ליהנות מעוה"ז בל"ב ז"א דהא רש"י כ' בברכות דט"ז ד"ה ואין מברכין לפניו שאינה מה"ת. וא"ל דשאני התם דכיון שצריכין עכ"פ לברך לאחריו. א"כ לא שייך הסברא דאסור ליהנות בלא ברכה כמ"ש הפנ"י שם רפ"ו דברכות. ז"א דא"כ אמאי סתם ותני ואין מברכין לפניו. הא לפעמים צריך לברך לפניו באכל פחות מכזית שא"צ לברך לאחריו. וגם עיקר דברי הפנ"י שכ' דאף אי נימא דברכת הנהנין היא מה"ת כשטתו. אפ"ה אין לזה סתירה ממ"ש כל הפוסקים דבספק אם בירך ס' ברכות להקל דהוא משום חומר לא תשא. והוא תימה דא"כ גם בס' אמר אמת ויציב או בס' בירך ברהמ"ז נמי נימא הכי. ומזה הוכיחו התוס' בר"ה דל"ג וכל הקדמונים דכל שאמר דרך ברכה אין בו איסור תורה. ומש"ה כל שאינו מברך לחנם ממש אין בו איסור וע' בפר"ח סס"י ס"ז וכבר כ' האחרונים שגם ד' הרמב"ם כן דלא כמג"א סס"י רט"ו. וא"ל דלעולם טעם דס' ברכות להקל משום דגם להיפך יש חשש ברכה לבטלה והא דס' בירך בהרמ"ז או אמר אמת ויציב דחוזר ומברך משום דכיון דודאי נתחייב בברכה וא"י אם נפטר ממנה אוקמי אחזקת חיוב. ומש"ה חוזר ומברך משא"כ בברכת הנהנין דכ"ז שלא נהנה לא נתחייב דז"א דעכ"פ גם בברכת הנהנין בס' אם בירך יש חזקת הגוף דלא נעשה מעשה חדש דזהו תורף חזקת הגוף בכל מקום וגם הא מקודם לזה היה עומד בחזקה זו שאם ירצה לאכול יצטרך לברך וס' אם בירך או לאו.