בית שלמה אורח חיים טז

הראשון מחמת החזנות שלו. ומ"מ אף בגוף הדין אי אבד חזקתו במה ששתק ולא ערער מתחלה עדיין איני מכריע למעשה אם לא נתרצה בפי' או שגילה דעתו שנתרצה. אבל אם ערער מתחלה בעת שקיבלו להשני נלפע"ד דהדין עם הראשון כמ"ש למעלה ומחמת חולשת כחי לא יכולתי להאריך יותר ושלום כנפשו ונפש הדו"ש הכותב בידים רפות ומצפה לישועה קרובה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונ"פ הנ"ל

תשובה יד סקאלא. יום ב' ער"ח אדר תריו"ד לפ"ק

למרבה המשרה ולשלום אין קץ. לכבוד אה' חתני חביבי כנפשי. הרב המאה"ג החריף ובקי כש"ת מו"ה ברוך מאיר כ"י אבד"ק פאטיק

קבלתי מכתבו. ובתוכו רצוף אהבה שדר לן חורפי' מהני מילי מעליותא אשר חידש בעניני ברכות ששתי ושמחתי בראותי כי זך וישר פעלו רציתי להרחיב הדיבור להשיבו אמנם הטרדות עלי רבו כמו רבו. ואעפ"כ להוציאו חלק א"א והנה רו"מ התפלא מאוד מדוע גר יכול להיות ש"ל כמבואר בש"ע א"ח סי' נ"ג הא עיקר הש"צ הוא להוציא את שאינו בקי בחזרת התפלה ולפמ"ש הרא"ש בפ"ג דברכות. בטעם דאם נשים בברהמ"ז דרבנן מש"ה א"י להוציא אנשים בברהמ"ז משום דאינם בכלל ערבות וא"כ כיון שכ' רש"י בנדה די"ג דגרים אינם בכלל ערבות. א"כ כיון שכבר יצא יי"ח בתפלה שהתפלל בלחש. א"כ אינו מחיוב בדבר וא"י להוציא אחרים וע"ז האריך רו"מ לתרץ ומקודם הקשה על הרמב"ן שכ' בפ"ג דברכות להוכיח דחייב מה"ת בברכת המזון באכילת כזית דאל"כ אמאי קאמר בש"ס ברכות דמ"ח דלהוציא רבים יי"ח עד שיאכל כזית דגן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא הא תנינן כל שאינו מחיוב בדבר אינו מוציא אחרים יי"ח ומה"ת הוא דאין מוציאין מן הפיטור על החייב ע"ש ותמה רו"מ מה יענה הרמב"ן להא שאמרו ספ"ג דר"ה כל הברכות כולן אם יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין שמזה הביאו התוס' והרא"ש שם בברכות ראיה לדבריהם דמה"ת אף אם לא אכל כלל יכול להוציא חבירו בברהמ"ז אף במקום שנתחייב מה"ת מטעם ערבות. ולזה האריך לתרץ דרמב"ן סובר לחלק דבדרבנן מוציא אף אם לא נתחייב כיון שעכ"פ בר חיובא הוא משום שהם תיקנו הברכות והם אמרו שיוכל להוציא חבירו. אבל בשל תורה כמו בהרמ"ז אינו יכול להוציא חבירו כל שאינו מחיוב עכשיו משום דערבות ל"מ ול"מ. ומש"ה נמי הא דברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא משום דברכת הנהנין נמי מה"ת הוא כמ"ש הפנ"י רפ"ו דברכות משום דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וזה הסברא מה"ת הוא. ולזה כ' רו"מ דאף הפוסקים החולקים על הרמב"ן וסוברים דברכת הנהנין אינו מה"ת וגם סוברים דאף בשל תורה בשאר ברכות אם יצא מוציא מ"מ מודים בזה דבדרבנן א"צ לטעם ערבות ומש"ה הגר יכול להיות ש"צ דתפלה דרבנן זהו תורף דבריו הנה מה שנסתייע מדברי הפנ"י לא הוטב בעיני. כי הפנ"י עצמו לא אמר רק בדרך הערה בעלמא אבל א"א לספק נגד הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דכל ברכת הנהנין הם רק מדרבנן חוץ מברהמ"ז. ובברכת מע"ג יש מחלוקת אלא שלפי דרכו לא היה צריך רו"מ לכ"ז דאף אם יכול להוציא בלי טעם ערבות מתק"ח. מ"מ י"ל דבברכת הנהנין לא תיקנו משום דלא ליהני כו' ויותר נכון טעם הרא"ש דמ"ח משום דכיון שרוצה ליהנות מעוה"ז כו' אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך. אמנם בעיקר תירוצו ע"ד הרמב"ן יפה כיון. וכיון בזה לדעת הגאון בעל שאג"א סי' י"ג. ובספרו הנכבד טורי אבן ספ"ג דר"ה שכ"כ ליישב דעת בה"ג שהביאו רש"י וקדמונים שם בברכות דמ"ח שלא תקשי עליו מספ"ג דר"ה ע"כ כ' לחלק בין דאורייתא לדרבנן דערבות ס"ל דל"מ ול"מ ע"ש ודידיה עדיפא כי בד' בה"ג א"ל בא"א באולי סמך על הירושלמי שהביא הרא"ש שם ובה"ג סובר שמה"ת הוא. ע"כ צריך כדי שביעה דוקא וכ"כ התב"ש סי' א' סק"ס בד' בה"ג. ודוקא בברהמ"ז הוא הא בעלמא יודה לתוס' והרא"ש דאף בדאורייתא מוציא מטעם ערבות אבל בד' הרמב"ן שכ' בפי' בטעמו דאין מוציאין מן הפיטור על החיוב ע"כ לכאורה ההכרח כנ"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואם כי איני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד להביא ראיה לדעת בה"ג והרמב"ן מהא דפריך הש"ס שלהי פסחים אראב"י דאמר דסומא פטור מהגדה מהא דאמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי ר' יוסף מ"ד אגדתא ביה ר"י ואמרו ר"י מ"ד אגדתא בי' ר"ש אמרו ע"ש. ולדברי התוס' והרא"ש מאי קושי' הא אע"פ שסומא פטור מלומר הגדה. עכ"פ מטעם ערבות יהיה יכול להוציא דהא ע"כ דראב"י סובר כרבנן דסומא חייב בכל המצות מה"ת דלא כר"י דהא לא פטרו רק מהגדה וא"כ כבר נכנס בכלל הערבות וא"כ יהיה יכול להוציא אחרים. וא"ל דהש"ס הכי מקשה דכיון דודאי גם נשותיהן הי' שם. ונשים אינם בכלל ערבות ופשיטא לי דכשם שהם לא נכנסו לערבות בשביל אנשים כמ"ש הרא"ש כמו כן לא נכנסו אנשים להיות ערבים בשבילם. וכמ"ש בש"ס סוטה דל"ז ע"ב דל"ח ערבות רק כמנין האנשים ע"ש שמזה הוכיח רש"י בנדה שלא נתערבו בשביל הגרים. והוכחה זו יש כמי לענין נשים. דלא כס' דמ"ר סי' רע"א שנסתפק בזה. ובכל המצות הנהיגות בליל פסח גם הנשים חייבות (א) ולזה מקשי הש"ס דאיך הי' יכולין להוציא הנשים דז"א דהא למאי דדחי הש"ס התם וקאמר קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן ע"כ דסומא חייב עכ"פ מדרבנן ולא מחמת הטעם שנראה מרשב"ם שם דאם נאמר דמצה בזה"ז דרבנן הסומים כפקחים לענין הגדה אבל אם מצה דאו' יש חילוק בין פקחים לסומים דמדברי התוס' בר"ה דל"ג ע"א ובמגלה די"ט ע"ב מבואר דלא כפי' הרשב"ם אלא דאף אם נאמר מצה בזה"ז דאורייתא מ"מ עכ"פ אף לראב"י סומא חייב בהגדה מדבריהם רק דאם מצה דאו' א"י להוציא החייבים מה"ת דהא סומא פטור מה"ת ולמ"ד מצה בזה"ז מדרבנן שפיר יכולין להוציא אחרים דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומזה הוכיחו התוס' במגלה דתרי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן וע"ש בד' התוס' הנ"ל ובהרא"ש ספ"ק דקידושין היטב ותראה שכן הוא וא"כ הא כ' התוס' במגלה דף ד' דהא דנשים חייבות במצות ליל פסח משום שאף הן היו באותו הנס הוא רק מדרבנן רק במצות חייבות מה"ת משום היקשא לאכילת חמץ וא"כ מאי הוצרך לשנויי שם בפסחים קסברי רבנן מצד בזה"ז דרבנן וגם מאי פריך והא כל דתקין רבנן כו' והוצרך לומר דר"י ור"ש פליגי אראב"י הא מעיקרא לק"מ דאף אם מצה דאו' מ"מ נשים אינן חייבות בהגדה רק מדרבנן כנ"ל ושפיר הסומא מוציאן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ועוד הא לא נפשטא האיבעיא אי נשים בברהמ"ז דאו' או דרבנן ולשטת הרמב"ן סובר הרי"ף דנפשטא האיבעי' דנשים בברהמ"ז דאו' ולכאורה קשה מהא דקאמר בש"ס ברכות דמ"ח שמעון ב"ש דעבד לגרמיה הוא דעבד דארתב"א אר"י לעולם אינו מוציא עד שיאכל כ"ד ולשיטת רש"י ותוס' ורא"ש אעובדא דשמעון ב"ש קאי דאם היה אוכל כ"ד אף שהם אכל כדי שביעה שפיר הי' מוציאן וקשה הא גם המלכה היתה צריכה לברך ברהמ"ז כמבואר שם בש"ס ואם נאמ' דנשים בברהמ"ז דאו' איך יוציאה שב"ש הא הוא אינו חייב מה"ת כיון שלא אכל כ"ש וא"ל מטעם ערבות כמ"ש התוס' והרא"ש דהא נשים אינם בכלל ערבות ועכצ"ל דכיון דינאי עצמו עם חבורתו נתחייבו בברהמ"ז ושב"ש ערב עבורם א"כ הוי כנתחייבו כולם גם היא מה"ת מתורת ערבות ושפיר יכול להוציא אף המלכה דהוי כמו שאכל גם הוא דפשיטא דיכול להוציא וא"צ לטעם ערבות וז"ב וא"כ בהך דרב יוסף ור"ש בפסחים כיון שהי' גם רבנן בי רב יוסף ור"ש כדמוכח מדברי הש"ס וא"כ הי' יכולין ר"י ור"ש להוציאן בהגדה מתורת ערבות שפיר אף הנשים יצאו כנ"ל ומאי פריך הש"ס אראב"י וזו תימה גדולה ובאמת לפי מה שנראה מלשון התוס' בברכות שם דמ"ח שלא כתבו סיום דברי הרא"ש דנשים אינם בכלל ערבות נראה שסברי דלאו מטעמא שנשים לא נכנסו בערבות. אלא שאם נאמ' דנשים פטורות מה"ת מברהמ"ז ממילא לא נתערבו עבור מצוה זו ודוקא באיש שחייב מה"ת בברהמ"ז א"כ אף שעתה לא אכל ולא נתחייב בברהמ"ז יכול להוציא מטעם ערבות ע"כ י"ל דאם נאמ' דסומא פטור מהגדה גם הוא אינו בכלל ערבות לענין מצות הגדה ומש"ה אינו מוציא ושפיר פריך הש"ס אבל בדברי הרא"ש ד"ך מבואר דהא דנשים אינן מוציאות אנשים בברהמ"ז אם נאמ' דנשים בברהמ"ז דרבנן הוא רק מטעם שנשים אינן בכלל ערבות ומבואר מזה דאל"כ היתה מוציאות אף שהוא פטורה מה"ת מברהמ"ז אעפ"כ היתה מוציאה אנשים מטעם ערבות וא"כ קשה טובא מש"ס דפסחים הנ"ל. ומזה לכאורה ראיה גדולה לדעת בה"ג ורמב"ן ודלא כתוס' ורא"ש ועוד תימה גדולה על התוס' ובפרטות על הרא"ש הנ"ל ממשנה שלימה במגלה דכ"ד דפליגי ת"ק ור"י בסומא דת"ק סובר דפורס על שמע ור"י סובר דכל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס ע"ש ומשום דל"ל הנאה ממאורות כמ"ש שם בש"ס וקשה לדבריהם נהי שהסומא פטור מ"מ אמאי אינו פורס על שמע להוציא רבים יי"ח מטעם ערבות וא"ל דר"י לטעמי' שפוטר סומא מכל מצות האמורות בתורה וע"ש בתוס' ומש"ה גם בערבות אינו דא"כ אמאי קאמר בש"ס שם דטעמייהו דרבנן דסומא ג"כ אית ליה הנאה ממאורות ומנ"ל דלמא לעולם מודו בזה לר"י דל"ל הנאה ופטור. ואעפ"כ סברי רבנן דפורס ע"ש ומוציא הרבים יי"ח מטעם ערבות כיון דרבנן סברי דסומא חייב בכל המצות האמורת בתורה וא"כ נהי דפטור מברכה זו שפיר מוציא אחרים וזה תימה רבה על הרא"ש וסיוע לדברי בה"ג ורמב"ן ועוד תימה על התוס' והרא"ש ממשנה שלימה במגלה די"ט ע"ב דחרש אינו מוציא אחרים בקריאת מגלה משום שאינו מחיוב בדבר וע"ש בסוגיא אף שהוא בכלל ערבות שהוא חייב בכל המצות האמורות בתורה כיון שהוא מדבר ועוד תימה על התוס' והרא"ש מן הירושלמי פ"ב דמגלה ה"ג דגרסינן התם בן עיר מהו שיוציא בן כרך יי"ח ייבא כהדא כל שאינו מחיוב בדבר אינו מוציא את הרבים יי"ח בן כרך מהו שיוציא ב"ע ייבא כהדא כל שאינו מחיוב כו' ע"ש ולדידהו תקשי הא עכ"פ יוציאם מטעם ערבות וא"ל דהך דירושלמי דלא כהילכתא הוא דהרי התוס' והרא"ש פ"ק דיבמות די"ד הביאו הירושלמי הזה לפסק הלכה ע"ש היטב ועיין בר"ן ריש מגלה סוף פירושו למשנה ראשונה שנראה שלא ראה אז הירושלמי הלזה וכ"כ מסברא דנפשי' ועכ"פ זה תימה רבה על התוס' והרא"ש וא"ל דא"כ על בה"ג

ורמב"ן **((א) באשל אברהם (הנדפס בגליון הש"ע) באו"ח סי' תע"ג ס"ק ב' כתב בפשיטות דאין אנשים חייבים באמירת הגדה אף שהיה באותו הנס דטעם זה לא שייך במצוה דאורייתא ובאמת אף שלכאורה יש מקום לדברי בתוס' פסחים דק"ח ע"ב ד"ה היה אבל בתוס' מגילה ד"ד שהביא אאמו"ר ז"ל בכאן משמע דס"ל דאף במצוה דאורייתא שייך הטעם דהן היה באותו נס והתבוננתי בדבר וראיתי שאף לשיטת התוס' בפסחים חייבים באמירת הגדה עכ"פ מדרבנן כיון דחייבין בד' כוסות לכך ממילא חייבים באמירת הגדה כמו שכ' התוס' בסוכה דל"ח ע"א ד"ה מי דמסתמא לא תקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהן הגדה והלל ודברי הא"א הנ"ל תמוהים.)**