בית שלמה אורח חיים טו

תשובה יג סקאלא. יום ה' כ"ג. אלול תרי"ט לפ"ק

לשמוע קול שופר יוחק לחיים בספר. כבוד הרב המאוה"ג. החריף ובקי. מ' משה לאהר נ"י אבד"ק סיווען אסר במדינת מאלדאווע

מכתבו קבלתי יום ג' שבוע זו ולא יכולתי כמעט לקרותו. כי מיוק ש"ק העבר נחליתי ל"א בח"מ. והיום בשעה זו הוקל לי מעט. ואמרתי להשיבו בקצרה והנה ע"ד שאלתו הראשונה אם כי הוא פשוטה וא"צ לפנים לא יכולתי להשיבו יען כי כ"ת עצמו נוגע בדבר ואין משיבין בד"מ לצ"א כמבואר בד"מ ובהגה"ת רמ"א בחו"מ סי' י"ז. ואדבר מהשאלה השני' ששאל וזו תוארה שבקהלתו היה שם שו"ב כמה שנים והיה ש"צ קבוע ג"כ שם ולעת זקנותו נתן מחצה חזקתו משו"ב וחזנות לחתנו ואחר שנפטר הזקן קיבל הקהל עוד שו"ב שהי' בצוותא בשו"ב עם השו"ב הראשון חתן השו"ב הזקן. אמנם נתנו לו כתב שכל החזנות שייך לו לבד וכ"ת שואל חו"ד זאת תשובתי אם השו"ב הראשון התחיל תיכף לערער בעת שקיבלו השני על האופן שיתנו לו כל מינוי החזנות ברור שהדין עם הראשון מתרי טעמי חדא דאף שמבואר בש"ע סי' קנ"ג סי"ב דבכה"ג א"י למכור זכותו לאחר וכ"ש למינוי שיש לו מהקהל כמבואר שם במרדכי ס"פ החובל ויותר מזה נראה דאף שר' הט"ז שם דאם קנה זכות מהקהל יוכל למכרו לאחר מ"מ במינו' רבבות או חזנות וכדומה נראה דא"י למכור בלא הסכמת הקהל אף שמלשון הט"ז שכ' דומיא דכ"ג לא משמע קצת הכי מ"מ נלע"ד כמ"ש מ"מ בנ"ד שכ' כ"ת שמה שנתן חצי חזקתו לחתנו היה בהסכמת הקהל זה ודאי מהני' כמבואר במרדכי הובא בט"ז. והוא שליח הקהל בזה [ומדברי הט"ז הנ"ל מבואר לסייע לד' הנה"מ סי' ס"ו ס"ד בפי' ד' הרשב"א והג"ה רמ"א שם וכ"מ מלשון רשב"א ורמ"א עצמם דלא כמ"ש בתשו' נו"ב מה"ת א"ח סי' נ"ט ואכ"מ] (א) ומכ"ש אם כבר שימש בחזנות אצל הקהל. ואף שכ' רמ"א בש"ע בב"י נ"ג דאף אם קבלוהו הקהל בסתם יכולין לדחותו ולקבל אחר תחתיו. הא כ' שם דהטעם הוא מאחר שנהגו כך. אבל עכשיו אדרבה המנהג כשמקבלים ש"ץ או שו"ב בסתם מקבלים אותו על כל ימי חייו ובספמ"ג כ' ובסתם אפשר כל ימי חייו עכ"ל ולכאורה תליא בפלוגתא שברמ"א בח"מ סי' ס' ס"ג וע"ש באחרונים. אלא שבאמת המנהג עיקר בזה. ויותר מזה כ' בתשו' ח"ס א"ח סי' ר"ה ר"ו שאף שהמנהג לכתוב בשטרי רבנות ושאר מניות על זמן ג' שנים הוא רק שהרב או הש"ץ א"י לחזור תוך זמן זה. אבל אח"כ רשות בידו לחזור אבל הקהל לעולם א"י לחזור אלא שמ"ש דהמעיין בכלבו שממנו מקור דין זה דהרמ"א שביו"ד סס"י רמ"ה שמיירי באינם מקבלים פרס רק ע"ד כיבוד. הוא תמוה מאד דמלשון הכלבו בסוף ספרו קודם משפט החרם בזה הוא כמו שהעתיק בש"ע סס"י נ"ג וכ' בין שנוטלים שכר כו' אפי' לא קבעו להם זמן ועכ"פ הדין עם השו"ב הראשון מטעם הנ"ל שנית דהא מבואר במג"א סוף סימן נ"ג בשם הרשב"א דבמינוי ש"ץ הבן קודם להתמנות תחת אביו וה"ה לכל המנויין ע"ש ותמהני שלא הביא ד' הרמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש ה"ך ופ"א מה' מלכים הו"ז. וכ"פ רמ"א ביו"ד סס"י רמ"ה. ומבואר שם דגם לענין רבנות הדין כן וכ"כ הגאון מו"ה שאול בתשו' הנדפסת בסוף תשו' רמ"א ושכן שמע מפי אביו הגאון ז"ל שנפסק כן מפי כל הגאונים וזהו דלא כמ"ש המג"א סס"י נ"ג בשם רשד"ם ובעל ע"מ. ובתשו' ח"ס א"ח סי' י"ב הקשה דאם נאמר דגם במנוי קדושה ג"כ הבן קם תחתיו. א"כ למ"ל קרא מיוחד בכה"ג בש"ס יומא סוף ד' ע"ב הא בכל המנוין הוי הכי ותו דאמרינן שם דמשוח מלחמה אין הבן קם תחתיו מדכ' אשר יבא אל אהל מועד וקשה ומי גרע משאר מינוים ישראל. ולפיכך הוציא מזה דדוקא במינוי שררה בנו קם תחתיו ולא במינוי קדושה ומש"ה הרשב"א דאייתי המג"א סס"י נ"ג נקט אפי' כה"ג ומש"ה תלי הרשב"א לענין מינוי הש"ץ רק במנהגא והאריך מש"ה להוציא דברי רמ"א יו"ד הנ"ל מפשוטן ע"ש באריכות ולפע"ד דברי רמ"א כפשטן כמו שהבינו כל האחרונים וקושייתו לק"מ והנה בראש במכת"ה לשונו אינו מדוקדק דבש"ס שם ליתא בלל דבכ"ג צריך קרא לרבויי רק למעט בכהן משוח מלחמה. אמנם כוונתו למ"ש רש"י שם בשם ת"כ וקשייתו ממשות מלחמה היינו דמנ"ל ללמוד שאר מכיוץ ממלך או מכה"ג דבנו קם תחתיו ולא ילפינן להו ממשות מלחמה להיפך אמנם באמת קושייתו לא מידי דאיצטריך ריבויא בכה"ג משום דאמרינן בהוריות די"א דמלך בן מלך אין טעון משיחה וכה"ג בן כה"ג טעון משיחה ויליף לה התם מקרא ומש"ה הו"א דבכה"ג כיון דגזה"כ דבנו טעון משיחה וע"כ אין בנו קם תחתיו ומש"ה צריך ריבויא ומש"ה ניחא דא"א ללמוד כל המנוין ממשות מלחמה וזה נראה מבואר בלשון הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים שכ' ומאחר שמושחין המלך ה"ז זוכה לו ולבניו אחריו וכו' שהמלכות ירושה כו' וע"ש בהי"ב. ובפ"א מה' כלי המקדש הי"א וגם י"ל דעדיפתא דמלך שע"י המשיחה זוכה לבניו אחריו אף דבכל המנוין הוי הכי משום דכ' הרמב"ם שם בה"מ דאם הניח בן קטן משמרין לו המליכה עד שיגדול כו' ע"ש תה אינו בכל המנוין כמ"ש א"א בסי' כ"ג. אמנם בלשון הרמב"ם כ"ל נכון יותר כאשר כתבתי ראשונה. ואשר תמך הח"ס יסודותיו בסוף דבריו מדברי המ"ר פ' פנחס והובא שם ברש"י בחומש כ"ז ט"ז. אינו ראיה וע"ש בס' פנים יפות ואגב ראיתי במהרש"א בח"א מלתא דתמיהא בכתובות דף ק"ג ע"ב ח"ל מה שאמרו דיהורם ממלא מקום אבותיו היה והק' דהא יהורס היה רשע ותי' דבתחלה היה צדיק ואח"כ הרשיע. והלא כבר קדמו בזה רש"י בהוריות די"א ע"ש והנה הגאון מו"ה שאול בתשו' הנ"ל האריך להוכיח דגם חתנו קודם. לאחר בכל המנוין וע"ש שהביא ראיות נכוחות רק שזאת ראיתי מלתא דתמוהא קצת שם שכ' וז"ל וכ"מ מירושלמי גבי לא יסור שבט מיהודא אלו ראשי גולה שבבל ומחוקק מבין רגליו זו בניו של הלל ואיתא בירושלמי שזה בא מן הזכרים וזה בא מן הנקיבות כו' ע"ש. ולכאורה תימה על גאון כמוהו דהא הך דרשא דלא יסור וכו' הוא בש"ס דילן בסנהדרין ד' ה' ובהוריות די"א אלא שכוונתו דבירושלמי איתא על הך דרשא דלא יסור שזה בא מן הזכרים כו' והיינו דהתוס' שם בסנהדרין מייתי דבר זא וכתבו כדאמר בירושלמי וסבר הגאון ז"ל שהירושלמי אמר כן על הך דרשא ולא מצאתי בירושלמי זה על דרשה זו אלא ברור שהתוס' נתכוונו על ירושלמי פ"ט דכלאים דקאמר רבי הכי על עצמו נגד ר"ה ריש גלותא ע"ש ומ"מ דברי הג' מוהר"ש נכונים בראיותיו (ב) ולפ"ז י"ל דאף בדיעבד שקיבלו אחר חוזר היא לעבודתו דלאו כל כמינייהו בהכי. ואף אם נאמר דאי עבדי מהני מ"מ כיון ששארית ישראל לא יעשו עולה אמרינן אלו ידעי מזה שזה יש לו חזקת אבהתי' והוא קודם לא הי' מקבלים אחר וא"כ הוי קבלה בטעות וחוזר כמ"ש התוס' בכעין זה בב"מ דקט"ו ע"ב. ובתמורה ד"ו ד"ה שאני התם נוסף ע"ז מטעמא קמא דאמרן דכיון שהזקן נתן לו חזקתו בהסכמת הקהל ומכ"ש בשכבר עבד עבודתו דהוי באלו כבר קבלוהו על מחצה על כל ימי חייו. אמנם אם ידע מזה שקיבלו הקהל להשני ונתנו לו כל החזנות ומכ"ש כשהי' במעמד ושתק לכאורה י"ל בזה כיון דשתק מחל. ואף שהש"ך בסי' פ"א סק"ט כ' דל"א דשתיקה הוי כמחילה וע' בתשו' מהרי"ט ס' א' סס"י ק"ו. מ"מ נ"ד איכא לדמויי יותר להנך דנזקי שכנים שבח"מ סי' קנ"ג קנ"ד קנ"ה. שדעת הגאונים וסייעתם דכל שראה ושתק מחל ואף לד' החולקים מ"מ י"ל דדמיא להא דאמרינן בב"ב ריש ד"ס ולסתום לאלתר הוי חזקה ש"מ דבכה"ג אמרינן דודאי הוי שתיקה כמחילה. כמ"ש הרמב"ם פ"ז משכנים ה"ז וע' בסמ"ע סי' קנ"ד סקכ"ז ובתשו' מהרי"ט ס"א סי' קי"ד. וכן חילק בזה בתשו' מהר"מ פדאווה סי' מ"ם דבכה"ג ודאי אמרינן דשתיקה הוי כמחילה. וע' בתשו' מהרי"ק שורש קצ"א אמנם מלשון הש"ע א"ח סס"י קנ"ג מבואר דלא איבד זכותו בכה"ג אלא בנתרצה בפי' וכ"מ במרדכי פחז"ה בתשו' מהר"ם שממנו מקור דין זה דבעינן עדים שנתרצה בפי'. או שטוען שנתרצה בפי' והביא עדי חזקה ע"ש ומחמת שלבי בל עמי מחמת החולי הנ"ל לא יכולתי להכריע עדיין בכה"ג אם שמע ושתק ולא ערער אבל מ"מ גם בכה"ג מה שטען השו"ב השני שהראשון יתן לו כתב שלא יהיה שם ש"ץ זה דבר שאין לו שחר כלל ויציבא בארעא וכו' וגם פשוט שמחיוב השני לעסוק במלאכת השו"ב כמו הראשון ולא להתבטל ממלאכתו ולהכביד

על **((א) לכאורה צ"ע לפ"ז דברי המ"א בסי' שס"ו ס"ק ז' שכתב דאפי' לטעם הרמב"ם דאין משנין את מקום העירוב הוא משום הנאת בעה"ב דא"צ ליתן פת לעירוב אעפ"כ אם מכר ביתו לאחר ג"כ אין משנין העירוב ע"ש שהוכיח כן מהש"ס ובאמת שראייתו אינו מוכרחת כ"כ למעיין בש"ס וקשה טובא על המ"א דאיך אפשר לומר כן דהוא נגד דברי המחבר כאן סי' קנ"ג דהוא מהמרדכי דמי שיש לו זכות מהקהל אינו יכול למכור זכיתו לאחר אבל אחר התבוננת אינו ענין לזה דבזה הכל מודים דאם הוא מוכר זכותו לאחר ליתן העירוב בבית אחר דודאי אין במכירתו כלום וכדברי המרדכי רק דהתם נתנו הקהל זכות והנאה לבית הזה ובזה אפשר דאפי' היא תחת יד אחר כבר זכה הבית הזה לבעה"ב הדר שם בזכות הזה וזה לפענ"ד הוא פלוגתא דרבוותא קמאי דאהא דאמרי' בירושלמי בכתובות ר"פ הנושא גבי פוסק לזון בת אשתי מתה כבר מתה כתב הריטב"א שם וז"ל מורי הרשב"א היה למד מהירושלמי הזה שאם הסכימו ציבור עם אדם א' שיפטרו אותו יום זמן קצוב כדי שיבוא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם אם מת בנתיים חייבים יורשים לפרוע מס על אותם נכסים ומורי הרב חלק בזה דס"ה שהוא פטור נכסים ונתקבלו שכר ונפטרו הנכסים ממס לכל אותו הזמן עכ"ל ובאמת נפלאתי מאוד על הסמ"ע בסי' קס"ג ס"ק ל"ט שהביא דברי הריטב"א הנ"ל מש"ך בשם הרשב"א ולא הביא סוף דבריו שהרא"ה חולק ע"ז והב"י העתיק דברי הריטב"א שם בשלימות ואפשר דהסמ"ע ס"ל כיון דהוא ספיקא דדינא מחויבים היורשים לשלם דהקהל נקראים מוחזקים כמ"ש בס"ק כ"ה והעתיק דבריו הש"ך שם ס"ק יו"ד וא"כ זה אפשר לומר בטעם ספיקתו של הראב"ח שהביא המ"א דלשיטת הרמב"ם שהוא משום הנאה אם זה הוי הנאה לו וליתא במכירה וה"ה לירושה דירושה דוקא הוא במיניו דזכה אותו התורה או אפשר הוא זכות להבית ומת וירשו היתומים או מכרו לאחר ג"כ כבר זכו הבית בכל הזכות הזה כנלענ"ד. אחר כותבי זאת ראיתי בתשו' נו"ב מה"ק חח"מ סי' כ"ג שכ' דאפי' לדעת מורו של הריטב"א אין זה רק בעשה לו זה הפטור משום קבלת איזה שכר ודייק כן מלשון הריטב"א ז"ל דכ' ונתקבלו שכר ויפטרו נכסים וא"כ דברי המג"א בס' שס"ו

צ"ע

(ב) ראה זה מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סס"י מ"ט כ' שם וז"ל וא"כ הוא שבאו השמעונים להתעסק ולהשתמש בתגא ולנהוג שררה בשביל נשותיהם נלע"ד שלא דברו נכונה כי אין לבנות לירש גדולת ושררת אביהם כי עיקר מוצא דין זה שיכול אדם להוריש גדולתו לבניו הוא מהא דאיתא בת"כ פ' צו והמעיין שם יראה באר היטב שאין לבנות לירש גדולת אביהם עכ"ל תשו' עה"ג הנ"ל ואין בידי הת"כ לעיין בו:)**