בית שלמה אורח חיים קכט

בהנאה ואסור היה לרשב"א להיות. שליח כיון דיי"נ אסור בהנאה כמ"ש התוס' בפסחים דכ"ב רע"ב בד"ה ואמ"ה משום דהמשלח מהדק לו טובה ועיין במג"א סי' ת"נ סק"י וז"ב. אמנם יותר היה לו לכ"ה לתרץ לפי דרכו שלולא תי' הש"ס דנכרי ציית לק"מ דאפשר לומר דליכא בזה אף איסור דרבנן כגון דלא קאי בתרי עוברי דנהרא והיינו כגון שיכול לשכור שדה מנכרי דבכה"ג ודאי ליכא לפנ"ע כמ"ש בהגהת רמ"א יו"ד סימן קנ"א ובס' פ"ת ראיתי שם שהביא בשם הג' אמונת שמואל שפקפק ע"ז והוא תימה שכן מבואר בתוס' בחגיגה די"ג סע"א ובתוס' קידושין דנ"ו ד"ה אבל ונאמר דאף איסור דרבנן ליכא כדברי התוס' והרא"ש בע"ז ד"ו והא דדייק אבל נכרי שרי אמתני' סמיך כתי' הר"א בתוס' אבל אחר דמסיק נכרי ציית ע"כ דלא כמתני' כקושיות מהרש"א וצ"ל כתי' ועוי"ל משום דנכרי הוי רבותא טפי דבכותי איכא לפנ"ע וא"כ שפיר מקשה אי הכי ועיין בס' טורי אבן בקונ' אבני מלואים בחגיגה די"ג שכ' דמפירכת הש"ס דהכא קשה דמוכח דגם בכה"ג דלא קאי בתרי עוברי דנהרי יש איסור מדרבנן ע"ש ועוד יותר טוב מזה היה לו לכ"ה לתרץ לפי דרכו דהתוס' כאן כ' דמוכח מכאן מקוש' המקשה דגם באיסור דרבנן שייך לפנ"ע דהא מלאכת חוה"מ מדרבנן אמנם מד' הרא"ש ריש מ"ק מוכח להיפך דכ' דטעמא משום מלאכת חוה"מ אסמכתא פשוטה הוא ע"ש ובזה י"ל ע"ד הנ"ל ליישב דארשב"א עצמו ל"מ פריך ותיפוק לי' משום לפ"ע די"ל דכיון דמלאכת חוה"מ דרבנן ליכא לפנ"ע אבל לפי תי' דנכרי ציית שפיר פריך ע"ד שכתבנו למעלה ודעת לנבון נקל את זה ראיתי להשיב לכ"ה מפני הכבוד מתוך טרדות שונות ועצומות ומרוב חולשת כחי בעו"ה לא יכולתי להאריך יותר ושלום כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה קיא סקאלא יום ב' ה' תמוז תר"כ לפ"ק

החיים והשלום לכבוד אה' ידידי הרב המופלג החריף ובקי מ' יחזקאל מנחם מענדל נ"י מק' ווישניצא

ע"ד קושייתו בש"ס שבת דפ"א דמשני אלא דלמא נקיט מעילאי כו' והא אכתי לא הוי רק גזירה ובמקום כבוד הבריות לא גזרו רבנן עכ"ד לק"מ דלא התירו איסור דרבנן משום כבוד הבריות רק טלטול מוקצה או הוצאה בכרמלית כמ"ש רש"י בברכות די"ט ע"ב דשם אין חשש שיעשה עכשיו איסור תורה רק חכמים אסרו משום גדר הוצאה דאורייתא או כדומה בבית הפרס דרבנן או באוהל שיש בו חלל טפח שגזרו משום שאין בו חלל טפח אבל מכל מקום עכשיו ודאי לא יעבור איסור תורה אבל במקום שקרוב הדבר שגם עכשיו יוכל לבא לידי איסור תורה לא התירו משום כבוד הבריות וז"פ ועוד דל"א דבמקום כבוד הבריות ל"ג רבנן אלא במקום דגזרו רבנן על הכלל כמו בכרמלית וכדומה ואיכא למיקם גזירה דרבנן בעלמא בליכא כבוד הבריות אבל הכא דאמרו וגזרו דלא לפנות בשדה ניר בשבת ולא אסרו באופן אחר שלא לילך בשדה ניר בשבת רק בלפנות הוא דגזרו משום דלמא נקיט מעילאי א"כ אין מקום לגזרתם רק במקום כבוד הבריות ול"ש לומר ל"ג רבנן בהא אלא שמ"ש ראשונה הוא פשוט וברור ואשר כ' רו"מ ליישב קו' הג"פ בסי' קכ"ד סקט"ז וסכ"ד דאמאי לא השמיענו הרמב"ם בפ"א מה"ג ה"ח דהא דכתב גט על עלה של עציץ נקוב דפסול מדרבנן דוקא בנתן לה העציץ במקום שפסק היניקה הא לא"ה הוא פסול מה"ת כמ"ש התוס' והרא"ש וכ' רו"מ דלק"מ דהרמב"ם לטעמי' שפ' בפ"ח מה' שבת ה"ד דכל שהגביהו מע"ג קרקע חייב משום תולש וש"מ דבכל ענין הוי תלוש כל שהגביה מע"ג קרקע אלא שקשה ע"ד הרמב"ם שפ' בספ"ג מה' מכירה דהקנה הזרעים לבעל העציץ ל"ק עד שיחזיק בזרעים ות"ל דקנה בהגבהה לדעתו דכיון דהגביה מהארץ הו"ל תלוש לדעתו וכ' רו"מ שאין לו תי' מרווח ע"ז. ואני אומר שאף לד' הרמב"ם פ"ח משבת הנ"ל ע"כ אף שחייב משום תולש היינו משום שמה"ת כתלוש דמי לדעתו אבל מדרבנן כל שלא פסק היניקה הו"ל כמחובר וכ"כ בש"ג פ"ח דשבת בפי' ע"ש וראיה לזה מברייתא דהילל בגיטין דל"ז דכותבין פרתבול על עציץ נקוב ומוקי לה התם במנח אסיכי וש"מ דהוי מחובר על כל פנים מדרבנן ומועיל בשביעית בזה"ז ופרוזבול דרבנן ומש"ה על כל פנים מדרבנן אינו נקנה עד שיחזיק בזרעים ובקנין ממון אזלינן רק בתר דרבנן כמו בעקרו קנין כסף שמה"ת ותיקנו קנין משיכה משום דהפקר ב"ד הפקר אבל מ"ש רו"מ ליישב קו' הג"פ הוא נכון דכיון דב"כ וב"כ אינו רק פיסול דרבנן מש"ה סתם הרמב"ם מיהו בלא"ה לק"מ דאין דרך הרמב"ם לפסוק בחיבורו רק דבר המבואר בש"ס בפי' כנודע אמנם דרך הג"פ שכ' בסקכ"ד דגם במקום דהוי כמחובר מועיל בגט הכתוב על העלה לקנותו בחזקה ע"ש לא ישר בעיני ועיין בס' תורת גיטין בסי' קכ"ד סק"ז ובס' א"מ סס"י קל"ו ובסי' קל"ט סקי"ב אלא שאני תמה על הא"מ שלא הרגיש בדברי הרשב"א בחי' הובא בב"י בסי' קכ"ד ובב"ש שם סקי"א וי"ב דפיסול מחובר הוא משום דכ' ספר או דכ' ונתן ובעינן דבר הנותן מיד ליד וטעם זה מבואר בלשון הטוש"ע שם: שבתי וראיתי שהרמב"ם בפי"ט מה' שמיטה השמיט הא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב ולכאורה אפשר לומר דס"ל דברייתא דהלל סברה דעציץ נקוב שע"ג יתידות הוי כקרקע אבל הרמב"ם דפ' כמימרא דאביי בשבת דפ"א דפרפיסא המונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש ע"כ דפליג אהך ברייתא ואף מדרבנן במונח ע"ג יתידות לא הוי כמחובר דלא מצינו דרבנן עשאוהו כמחובר ודלא כד' הש"ג הנ"ל והא דאר"ל שם צרור שעלו בה עשבים מותר לקנח בה היינו דלא גזרינן משום שמא יתלוש העשבים ומשום דהא אף לד' הרמב"ם דבמונח ע"ג יתידות הוי כתלוש מכל מקום הא לדידי' ע"כ הא דר"ל במונח ע"ג יתידות מיירי כמ"ש ה"ה בפ"ח מה' שבת לד' הרמב"ם ואף על פי כן קאמר ר"ל עלה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת וש"מ דאף בכה"ג חייב חטאת בתלישת העשבים ודוחק לפרש דסיפא דר"ל היינו בתולש ממנה כשמונח ע"ג קרקע דזהו דוחק ועוד דא"כ מה קמ"ל אלא נראה משום דבש"ס שם ריש דק"ח קאמר דתולש מאונא דחיצבא נמי חייב משום תולש והא דתולש מעציץ שאינו נקוב פטור משום דלאו היינו רבותי' וא"כ בעשבים שעלו ע"ג צרור אף שדינו כתלוש מכל מקום חייב משום דהיינו רבותי' ושפיר השמיענו ר"ל דמותר לקנח בו ולא אסרינן משום תלישת העשבים שעליו וע"ש בש"ס אלא מדאמר שם בש"ס אר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי ופרש"י שם ולא אמרינן תולש הוא וקאמר מתקיף לי' ר"ב אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך ש"מ דשלא לצורך הוי עכ"פ תולש מדרבנן והיינו כד' הש"ג וגם בלא"ה לא מסתבר לומר דאביי מסברתו יחלוק על ברייתא דהלל ובש"ס בגיטין פריך מינה מסתמא אר"י אע"כ דהך ברייתא הלכתא הוא וגם הרמב"ם מודה דהוי תולש מדרבנן אלא נראה דמש"ה השמיט הרמב"ם בה' שמיטה דין זה משום דמסקינן בב"ב דס"ו דטעמא דברייתא דצינור הוא משום דשאיבה דרבנן ובמלתא דרבנן תלוש ולבסוף חברו כמחובר הוא ע"ש ועיין בט"ז א"ח סי' קנ"ט סק"ח ובנו"ב מה"ת חיו"ד סי' קמ"ב והנה הך דהלל מוקי לה בש"ס דמנח אסיכי דאל"כ ת"ל דאף בעציץ שא"נ הא איכא מקומו וכ' הרא"ש שם דע"כ מיירי שהסיכי הם של בעל הקרקע ואף דעכ"פ הסיכי מושאלין לו מ"מ סיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמי כמ"ש הרשב"א בחי' שם וע"ש בס' ק"נ וצ"ל דאף דפרוזבול הוא דרבנן מ"מ ע"כ סברה ברייתא זו דשביעית בזה"ז דאורייתא וכתי' רבא שם בדל"ו ע"ב וע"ש בפירש"י ומש"ה כיון דמדינא תלוש ולבסוף חברו כתלוש הוי אף לקולא במילי דאורייתא כמו לענין שחיטה וע' בנו"ב הנ"ל ומש"ה אף דפרוזבול דרבנן מ"מ כיון ששביעית בזה"ז מה"ת מש"ה אין כותבין אעציץ שא"נ ואף דסיכי איכא אבל אעציץ נקוב כותבין אף דמונח אסיכי ומה"ת כתלוש דמי מכל מקום כיון דפרוזבול דרבנן ומדרבנן כמחובר דמי כנ"ל הוי אף בדאורייתא להחמיר משום הכי הוי כמחובר נמי לענין פרוזבול דרבנן אבל לפמ"ש הרמב"ם שם בפ"ט ה"ב כרבי דשמטת כספים בזה"ז דרבנן מש"ה השמיט דין זה דהא לא משכחת לה כלל דת"ל אף בשא"נ כותבין משום סיכי דבדרבנן הוי כמחובר זה הנלע"ד בד' הרמב"ם. אמנם כל הקדמונים ס"ל שלא כד' הרמב"ם ובכל ענין עציץ נקוב הוי כמחובר כמ"ש המג"א בסי' שי"ב סק"ג. וע"ש במג"א שכ' והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע ע"כ. נראה שכוונתו דאף אי תלש מצרור שבאויר או ע"ג יתידות חייב גם לד' הרמב"ם מטעם שכתבתי למעלה וע' היטב דלא כמו שהבין שם בס' מחצית השקל ואפשר לפרש שכיון לזה וקצרתי

וע"ד אשר העיר רו"מ ע"ד הש"א ריש ה' חמץ שהוכיח שבחמץ שא שקיבל עליו אחריות ל"מ ביטול דאל"כ תיקשי מתני' דשוחט פסח על החמץ לוקה והא הוי הת"ס שמא ביטל ודוחק לומר שמיירי שהעדים מעידים שלא זזו ידם ולא ביטל. א"ו דמיירי שהי' לו חמץ כזה דל"מ ביטל והק' רו"מ דלדבריו יקשה לד' הקדמונים שס"ל דפת שאפה בעצי אשרה מהני הולכת הנאה לים המלח אף בלא תערובת ואם כן אמאי קאמר בש"ס במכות דכ"ב דבישל בעצי אשירה לוקה והא הת"ס הוא שמא השליך הנאת העצים לים המלח עכ"ד. וא"י מקום לקושיא זו דודאי הא דלוקה היינו על הבישול ולא על שעת אכילה והנאה דהא הש"ס שם במכות מתחלה מוקי לברייתא בגה"נ של נבילה ופריך והתני ר"ח לוקה שתים על אכילתו ושלש על בישולו וא"א שלש על אכילתו היא חייב ומשני עייל עצי אשרה כו' וע"כ הא דלוקה במבשל בעצי אשרה היינו אבישל הוא דלוקה וע' בסה"מ להרמב"ם ל"ת כ"ה. וא"כ כיון שלוקה על הבישול מה הועיל זה מה שהוליך אח"כ ההנאה לים המלח. ואם הוליך קודם לא מהני דאין פדיון לאליל עצמו לכ"ע. והן אמת שקשה לכאורה דהרמב"ם רפ"ז מה' ע"א כתב דהנהנה מע"א לוקה משום שני לאווין אלו משום לא תביא ומשום ולא ידבק והכ"מ כ' דהוציא דבריו מש"ס מכות הנ"ל וצ"ע דהא שם למבשל בעצי ע"ז קאמר. וא"ל דמבשל בכלל הנאה הוא דלא מצינו בכל איסורי הנאה דנאסר הבישול בהם ובב"ח כ' ג"פ לא תבשל לאיסור הנאה ולאיסור בישול אלא שלק"מ דבב"ח שהאיסור הוא לבשל אותם ביחד לא הוי הבישול בכלל הנאה. אבל בהם כמו בעצי אשרה כיון שיש שבח עצים בפת ותבשיל שפיר הבישול גופי' הנאה הוא וכדרך שאמרו גבי ערלה אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יצבע בו וע' בתוס' בפסחים דכ"ב ד"ה מנין שלא יצבע ומשמע דהצביעה גופי' אסורה משום הנאה משום דהחפץ נעשה שוה יותר משום הצביעה. וה"ה להסקה בעצים דאסורין בהנאה. וכ"מ להדיא ממשנה רפכ"ש דקתני ולא יסיק בו תו"כ ומשמע דההיסק גופא הוי הנאה ואסור אף אינו אכלו אח"כ ונהנה ממנו אח"כ כלל וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם פ"ב מחמץ וטוש"ע א"ח סי' תמ"ה ס"ב ומלשון כה"פ וז"ב. אלא שאכתי תיקשה אמאי אינו לוקה גם שלש על אכילתו דהא גם באכילתו נהנה ממנו ולהפוסקים שמהני השלכת הנאה ליה"מ א"ש אלא שבלא"ה לק"מ דהא גם באכילה משכחת כמה לאוין בשהתרו בו בכל פעם אלא שלא חשיב כ"א מיני לאוין