בית שלמה אורח חיים קכד

דרבנן וא"כ כיון שיש ספק אי ספירה דיממא הוי ספירה לכאורה הוי ספק דרבנן אלא שי"ל שמחיוב לספור בלא ברכה אף שהוא דרבנן משום דהא קיי"ל בריש בינה דבדבר שיל"מ אף בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמבואר בש"ס דנדרים הוי דישל"מ משום דישנן בשאלה ואף בהגעלה כתב כמה פוסקי' כיון דהפסד מיעוט הוא הוי דשיל"מ כ"ש בדיבור בעלמא ספור בפה הוי דשיל"מ ומש"ה מחיוב לספור בלא ברכה וממילא יהיה אח"כ ס"ס לשאר הימים ז"א דהא כ' הר"ן שילהי מס' סוכה דהא דאמרו בש"ס דאתרוג בשמיני מותר ול"א דאיתקצאי בביה"ש משום דאלו מיתרמי ביה"ש ולא נטלו כל היום צריך ליטלו כמו שאמרו גבי סוכה היינו טעמא משום דלולב בזה"ז כל שבעה חוץ מיום ראשון דרבנן הוא וסד"ר לקולא עיין שם וש"מ דל"א בכה"ג שיהיה צריך ליטלו אף בסד"ר משום דהוי דבר שיש לו מתירין משום דהא אכתי ספיקא הוא אם יוצא בו עכשיו דשמא ביה"ש לילא הוא וליכא טעמא דעד שתאכלנו כו' כמו בשאר דשיל"מ דעכשיו ודאי היתר הוא משא"כ כאן דעכשיו ספיקא הוא וא"כ בספירת העומר דכוותי' הוא וע"כ הא דספר ביום בלא ברכה הוא רק משום מהיות טוב ולא דמחיוב לעשות כן וכ"מ מלשון הר"ן ספ"ב דמגילה א"כ אם נאמר דהא דמחיוב לספור בשאר ימים בברכה הוא מטעם ס"ס ודאי קשיא איך התירו לו לספור בלא ברכה ביום הא ע"כ משום זה יהיה מחיוב לספור בשאר ימים בברכה משום ס"ס והא אין עושין ס"ס בידים אע"כ דטעם תה"ד עיקר דמש"ה צריך לספור בברכה בשאר ימים משום דלכ"ע הוי תמימות ולאו מטעם ס"ס ולפ"ז בנ"ד שפיר צריך לספור בברכה משום ס"ס. אמנם אין זה ראיה מתרי טעמי חדא דאף אם הספירה ביום אינו מצד החיוב רק משום מהיות טוב אעפ"כ לא מקרי עושה ס"ס בידים כיון דאינו מתכוין לעשות ס"ס בידים רק לספור משום מהיות טוב כיון שהטעם שאסור לעשות ס"ס בידים הוא משום דהוי כמכוין לבטל איסור כל שאין כוונתו לכך שפיר דמי ועוד דכיון דאף לענין מבטל איסור לכתחלה דעת הרבה פוסקים דבאיסור דרבנן אף שאסור לערבו לכתחלה מ"מ אם כבר נפל להיתר אע"פ שאין רוב מרבה עליו לכתחלה בכדי לבטלו ברוב אבל דן מינה ואוקי באתרין לענין לעשות ס"ס בידים באיסור דרבנן דאף דגם באיסורין דרבנן אין לעשות ספק או ס"ס בידים ועיין בנו"ב קמא חיו"ד סי' מ"ג ד"ה ולפ"ז ע"ש היינו במקום שאין ספק כלל אסור לעשות ספק או ס"ס בידים להתירו דזה הוי כמערב לכתחלה ברוב להתירו אבל אם כבר יש ספק והוי כאלו כבר נתערב במחצה היתר ואנו באים לעשות בידים עוד ספק בכדי להתיר ע"י ס"ם זה הוי כמוסיף זה ודאי מותר בדרבנן לד' המחבר ביו"ד סי' צ"ט אמנם אף לדברי רמ"א שאף בדרבנן אסור להוסיף מ"מ לענין זה דלא הוי רק כמבטל ולא מבטל ממש נראה דאף רמ"א מודה וא"כ כיון שהסכימו רוב הפוסקים דחשש ברכה לבטלה אינו רק דרבנן ואינו בכלל לא תשא ממש א"כ כיון שיש כבר ספק אם יברך בשאר ימים אף בדילוג ממש וכבר יש ספק א' לפנינו שפיר יש לו לספור ביום בכדי לברך בלילות שלאחריו ולעשות ספק שני בידים כיון שחשש ברכה לבטלה אינו רק חשש דרבנן וא"כ שוב י"ל דטעמא דסופר בשאר ימים בברכה הוא מטעם ס"ס ולא מטעמא דתה"ד ולפ"ז בנ"ד אין כאן ס"ס כמו שבררנו למעלה. אמנם אף בלא ראיה אין לדחות דברי התה"ד בטעמו מחמת קושיות הפר"ח דסברת התה"ד דאף אי נימא דספירת יממא לאו ספירה היא מ"מ כיון שספר עכ"פ מקרי תמימות עכ"פ לענין שיוכל לספור אח"כ בברכה וידוע כמה נפיש חילי' דהאי אילנא רבה בעל תה"ד ז"ל לסמוך עליו בלי פקפוק ולטעמו דספירת דיממא מקרי תמימות לכ"ע א"כ שפיר בדינא דנ"ד שספר ביה"ש שוב איכא ס"ס מעליא כמו בספק אם דילג יום א' ויש לספור בשאר ימים בברכה ועוד דכפי הנראה מלשון התה"ד הא דכתב בספק אם דילג יום א' דיספור בשאר ימים בברכה לאו מטעם ס"ס לחוד הוא אלא משום דמעיקר הדין דעת בה"ג דאם דילג יום א' מפסיד ספירות שאר הימים משום דבעינן תמימות דעת יחידאה היא וכל הקדמונים חלקו עליו והתוס' במנחות דס"ו סד"ה זכר דחו דעתו לגמרי שכ' ע"ד בה"ג ותימה גדולה הוא ולא יתכן ע"ש א"כ מצד שורת הדין לא היה לנו לחוש לדעת בה"ג כלל. ואף אם דילג ספירת יום א' לגמרי היה לנו להורות דיספור אח"כ בברכה רק כיון שנתפשט המנהג לחוש לד' בה"ג לספור אח"כ בלא ברכה אין לשנות המנהג ומש"ה אם יש ספק אם דילג כיון שאין בזה מנהג יש לנו לסמוך אכל הקדמונים דלא כבה"ג ולספור אח"כ בברכה ע"ש בתה"ד וא"כ גם בנ"ד בספר ביה"ש אף שאין כאן ס"ס מעליא כמ"ש למעלה אעפ"כ יש לספור אח"כ בברכה מטעם הנ"ל ועוד נלפע"ד דבעיקר דינו של התה"ד אם שכח לספור בלילה יספור ביום בלא ברכה ואח"כ בברכה יש לנו עוד טעם נוסף על טעמי התה"ד והפר"ח הנ"ל ע"פ מ"ש הד"מ ביו"ד סי' כ"ד לענין יתיר חוליא דלהרשב"א מותר משום דסובר דיתר כנטול היתר לבד ואף דלא קיי"ל בזה כפי' הרשב"א מ"מ להרמב"ם דחסר אינו כנטול גם חסר חוליא כשר ויתר בחסר ואף לב"י דמחמיר כרשב"א דחסר ונטול שוין מ"מ לרשב"א מותר מטעם אחר וא"כ לכ"ע שרי ע"ש והובאו דבריו בט"ז וש"ך שם סס"י נ"ד ובש"ך כ' ע"ד הד"מ הנ"ל וז"ל ור"ל נהי דלעיל סי' נ' ס"ב דקיי"ל דשלא במקום הפ"מ יש להחמיר דחסר כנטול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר עכ"ל הנה הסיב לשון הד"מ לכוונה אחרת ואין לשון הד"מ משמע כן אלא דנראה דהד"מ לטעמי' אזיל דפ' בהג"ה ש"ע ח"מ סי' כ"ה כד' מהרי"ק דהא דהולכין אחר רבים בכ"מ באיסורין אפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כ"א יש לו טעם בפ"ע הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים יאזלינן בתרייהו ע"ש ול"א כמ"ש הש"ך שם דשמא בזה עיקר כאותו פוסק דמחמיר ובאידך מלתא העיקר כפוסק השני דמחמיר ס"ל למהרי"ק ורמ"א דל"א הכי דמ"מ כיון דבין למר ובין למר שרי מקרי רבים ולא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר אף באיסורי דאורייתא מכ"ש היכא דכל הפוסקים מסכימים להתיר אף שמחולקים בטעם ההיתר לא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר כיון דנדון זה שאנו דנין עליו מותר לכ"ע וזה נראה בכוונת הד"מ ביו"ד סי' נ"ד לענין יתיר חוליא אבל הש"ך שחולק שם בח"מ וגם ביו"ד סי' רמ"ב על הרמ"א שבח"מ הנ"ל וס"ל דבאיסור דאורייתא ל"א הכי אלא נקטינן חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר ול"מ היכא דאין כאן רק רוב להקל אלא אפי' היכא דהכל מסכימים להקל אפ"ה אמרינן כן דנקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר כמ"ש הש"ך בח"מ ססקי"ט לענין דיני ממונות ע"ש היטב ודברי הש"ך בספרו ת"כ סי' ע"ב צע"ג וע"ש בתומים מש"ה הצריך הש"ך ביו"ד סס"י נ"ד להסיב ד' הד"מ לטעם אחר בכדי שיהיה א"ש גם לשיטת הש"ך ומ"מ בדרבנן שגם הש"ך הסכים שם ביו"ד וח"מ דמקרי רוב אף שאין מסכימי' מטעם א' וע"ש בש"ך סס"י רמ"ב ובס' ת"כ שם א"כ לענין חשש ברכה שא"צ שאינו רק חשש איסור דרבנן כמו שהסכימו כל הפוסקים א"כ מש"ה א"ש הך דינא דאם לא ספר בלילה וספר ביום בלא ברכה דיספור מאז והלאה בברכה כיון דדינא הכי בין לבה"ג בין להתו' דלבה"ג ספירה דיממא הוי ספירה ולתו' אף אם דילג ולא ספר יום א' שפיר הוי ספירה דאח"כ ספירה מעליא מש"ה יכול לברך שפיר אח"כ על סמך ספירת היום כיון דעכשיו בין לבה"ג בין להתוס' יכול לברך לא ניקוט חומרא דבה"ג וחומרא דתוס' להחמיר בדרבנן וזה טעם נכון נוסף על טעמי התה"ד והפר"ח וכיון שבאם ספר ספר ודאי ביום יוכל לברך אח"כ בלילה אליבא דכ"ע א"כ בנ"ד שספר בה"ש שפיר יברך ג"כ אח"כ מטעם ס"ס דשמא ביה"ש יממא הוא וספר ביום ולכ"ע יברך אח"כ ואת"ל לילא הוא שמא קיי"ל כהתוס' דאף אם דילג יום א' לגמרי ולא ספר יכול לברך אח"כ ולספר כנלע"ד ובס' ש"ת הביא בשם בית דוד שכ' אם נזכר בסוף היום בה"ש ומנה אז בלא ברכה ומנה שאר הימים בלא ברכה דליכא ס"ס גמור וגם בס' זל"א הביא כן בפשיטות בשם הרב"ד סי' רכ"ח ואולי כיון למ"ש למעלה. ולענ"ד כמ"ש להכריע בכמה טעמים טובים דיברך הגם שד' הפר"ח שאף אם ספר ביום לא יברך מ"מ כבר כתבתי שדבריו תמוהים ולכאורה לפי הטעם משום ס"ס יש לפקפק קצת לפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה' ברכת השחר להסתפק בס"ת לחומרא בברכה אי יברך וגם בס' זל"א ח"ב דכ"ב כ"ג האריך שדעת רה"פ דבס' ברכות ל"א בת"ר רק חיישינן למיעוטא ולא יברך מספק ע"ש וס"ס מטעם ריב"א הוא. אמנם דבריהם תמוהים והם נגד דברי הרמב"ם פ"א ממגילה שכ' דעיר שהוא ספק אם מוקפת חומה מימיות יב"נ דקוראין בשני הימים ומברכין על קריאתה בי"ד לבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם וכ"כ הר"ן פ"ק דמגילה דמברך בי"ד משום שהולכין אחר רוב העולם וכ"פ בש"ע א"ח סי' תרפ"ח וש"מ דאף לענין ס"ב אזלינן בת"ר וה"ה בתר ס"ס וכבר הרגיש הפרמ"ג בעצמו שדברי הלח"מ פ"ד מה"ב הם כנגדו דבס"ס להחמיר חייב לברך ומ"מ בנ"ד יש בלא"ה טעם לברך כי העיקר בלא"ה כתוס' ורה"פ דאף אם דילג יום א' לגמרי יש לברך בשאר ימים דלא כבה"ג כמ"ש למעלה ועוד דכיון שעכ"פ פ' התה"ד והש"ע דבס' אם דילג יברך א"כ גם בנ"ד יברך כמ"ש למעלה דשוין הן כנלע"ד אמנם זה צריך רו"מ לחקור אם היה בה"ש ממש בשיעור המבואר בש"ע א"ח סי' רס"א כי העולם בסביבות אלו מתפללי' מנחה בלילה ממש ושמים חושך לאור ולילה כיום יאיר להם ואומרים שעדיין יום הוא א"כ יחקור רו"מ ע"ז ואם היה ודאי בביה"ש כבר גליתי דעתי למעלה. וע"ד שאלתו השניה בא' שמכר חמצו לנכרי קוה"פ ואחה"פ נתוודע לו שלא חתם א"ע על השט"מ הנה אם לא מכר לו הקרקע רק השכיר לו לית דין צריך בשש שהחמץ מותר ששכירות קרקע נקנה בכסף לבד אבל אם מכר הקרקע בשטר הנה אם השטר לא היה כת"י המוכר בעצמו ודאי דנתבטל המכירה מהקרקע. אמנם לענין החמץ כבר הסכימו האחרוני' דבדיעבד יש לסמוך על קנין כסף לבד ורו"מ כ' די"ל דכאן לא הוי אף קנין כסף משים דלא נתן רק אדראף ונראה דאף המ"ב מודה עכ"ד מעל' ולא ראה רו"מ דברי המ"ב סי' צ"ג שעלה על דעתו מתחלה לומר כן וז"ל אפשר דהאי כסף לאו כלום הוא לקנין חדא דמאחר שלא נתן הנכרי לישראל אלא מקצת הדמי' לא קנה הנכרי היי"ש אלא כנגד המעות כדאמרינן פ' האומנין והטח"מ הביא דין זה בסי' ק"צ ע"ש במ"ב ואח"כ במסקנתו כ' המ"ב שם וז"ל גם אין לחוש ולומר דשאני הכא דלא נתן אלא מקצת הדמי' ולפיכך לא קנה אלא כנגד הדמים נראה דהא דאמרינן דלא קנה אלא כנגד הדמים היינו דוקא כשנתן מקצת הדמים בתורת ערבון ולא בתורת פרעון אבל כשנתן בתורת פרעון אפי' לא נתן אלא מקצת הדמים קנה הכל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי כדאי' בפ' האומנין ובטוח"מ בסי' הנזכר ונראה דבנ"ד ודאי לא שייך ערבון כו' דמתוך השאלה משמע שמותר הדמי' זקף עליו במלוה וכיון דזקף עליו במלוה נעשו כאלו קבל המוכר כל הדמי' וחזר והלוה לו מכיסו כדמוכח התם עכ"ל המ"ב ע"כ בשטרי מכירות שלנו שכותבין ומותר המעות זקפתי עליו במלוה אפי' בעייל ונפיק אזוזי קנה הכל בקנין כסף כמבואר בח"מ סי' ק"צ ע"ש ברמ"א ובסמ"ע סקי"ג. אמנם אף אי לא נכתב שהשאר זקוף במלוה כבר הארכתי בתשו' במק"א והוכחתי דכל היכא