בית שלמה אורח חיים קכב

שכתב רש"י דאומר כשם שהשטית בי כך השטיתי בך אבל בלא תבעו א"י לטעון השטאה משום דבלא תביעה אין טענת השטאה אמתלא נכונה כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' א"ב דאשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כיצד כו' וכ"כ בסה"ת וכיון דאמתלא דשחוק ל"מ באיסורא כ"ש דל"מ בממונא ע"ש בקצוה"ח ועכ"פ מבואר ברמב"ם וסה"ת דל"מ אמתלא דלשחוק אמרתי והוא היפך ממ"ש. אמנם הא הש"ך שם הוכיח שדעת רוב הפוסקים שאף בהודה בלא תביעה יכול לטעון משטה ושע"כ גם דעת הרמב"ם כן ע"ש וא"כ לדברי הקצה"ח יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי ועכצ"ל דדוקא בהך דהאשה שאמרה טמאה אני הוא דס"ל להרמב"ם וסה"ת דאי אמרה עכשיו שמה שאמרה תחלה לבעלה טמאה היה דרך שחוק לא הוי אמתלא ואינה נאמנת משום דאין זה מדרך הנשים הכשרות לאמור לבעלה שהוא טמאה דרך שחוק כשהוא טהורה ומש"ה אין זה אמתלא רק האמתלאות המבוארים שם ברמב"ם וסה"ת וכיוצא בהן ועיין תשו' ח"צ סס"י מ"ד אבל בעלמא אם אמר שמעיקרא דרך שחוק אמר שפיר הוי אמתלא טובה כמו דמהימן לומר משטה לענין הודאת ממון וכ"ש דמהני לענין איסור דממונא חמיר מאיסורא בזה ועיין בתשו' נו"ב קמא חאה"ע סי' ס' בד"ה ועוד נלפע"ד שאפי' ע"ש ועוד נראה דאף להפוסקים דא"י לטעון השטאה רק כשתבעו דאז יש מקום לטענת השטאה כמ"ש רש"י ה"ה בנ"ד דיש נמי רגלים לדבר דאמר כן דרך שחוק דהא על שאמרו לו מה תעשה בבשר על פסח ע"ז השיב יש לי ק"פ ומה זו תשובה על שאלתם דהא הם שאלוהו איך יקח בשר על יו"ט ומה זו תשובה ואף שנאמר שהיה מגדולי אמנה שמהרה יבנה המקדש ויהיה לו לאכול בשר הפסח הא הפסח אינו נאכל אלא בלילה הראשונה ומה יעשה אח"כ וגם אף הבורים יודעים שפסח אינו בא רק מן הכבשים או מן העזים ועגל אינו בא לפסח א"ו שדרך שחוק אמר כדרך הבורים בעם דלא דייקא בלישנא לומר כן כידוע שאומרים כן דרך שחוק ולחומר הנושא נלע"ד בכדי לצאת מחשש קדשים דאורייתא שישאל על הקדשו באפי תלתא בפתח והם יתירו לו ע"ד המבואר בהג"א פ"ק דע"א די"ג והוקבע בהגהת רמ"א ביו"ד רס"י רנ"ח וע"ש בש"ך סק"ד ובספר מחנה אפרים ה' צדקה סי' ה' וברור דגם בהקדש מזבח מועיל להתיר ע"י שאלה כמבואר ברמב"ם ה' נדרים ה' ז' וכן מבואר בש"ס נדרים ד' ע"ח ובש"ס בב"ב דק"כ ע"ש וברור שמזה הוציא הרמב"ם דבריו דלא ככ"מ שדחק ועיין בתוס' בסוטה ד"ו ע"ב סד"ה כי קדוש ובש"ס שבועות דכ"ד ע"ב ובתוס' כריתות די"ג ע"ב ובספר נה"מ בפתיחה לסי' ר' ועיין בס' מל"מ פי"א מה' מעה"ק ה"ד ונראה דאם ישאל עליו ויתירו לו אין בזה גם חשש מ"ע כמו בכל היתר נדרים והקדשות דאם הותיר ע"י שאלה אין חשש מ"ע בפרט דכיון דבעינן תלתא למישרי' ליה י"ל דליכא חשש מ"ע דכל ביה תלתא קלא אית ליה כמבואר בש"ס גיטין דל"ג ע"א וכ"מ בש"ס נדרים דמ"ה ע"ש וכ"מ בש"ס ב"ב דל"ט ע"ב ע"ש ובש"ס שבועות דכ"ה ע"ב וע"ש בפרש"י בד"ה והיא שניכר אלא דלכאורה מוכח איפכא מירושלמי דנדרים הובא ברין ורא"ש שם בנדרים ריש דס"ה ובתוס' וראשונים בגיטין דל"ה ע"ב וצ"ל דשאני בנדרים דהא סגי נמי בהיתר דיחיד מומחה מש"ה לא חילקו משא"כ לדידן בזה"ז אין יחיד מומחה מתיר כמבואר ביו"ד רס"י רכ"ח מיהו הפוסקים כתבו טעם הירושלמי הנ"ל אף לדידן ועיין ברמ"א סי' רכ"ח ס"כ ומ"מ עכצ"ל דדוקא בנדר ע"ד חבירו שהדבר נוגע לחבירו הוא דיש חשש חשדא משא"כ בעלמא מדלא חששו בעלמא בהיתר נדרים והקדשות לחשדא וגם יש פוסקים דל"א כן אלא בנדר בפניו דוקא וע"ש בש"ך סקמ"ה והדברים ארוכים וגם בדיעבד מותר גם שם כמבואר בתוס' בגיטין שם ובר"ן נדרים ד"ז ע"ב ובפוסקים שם ביו"ד ע"כ ברור דאם נשאל והתירו לו אין חשש מ"ע והא דלא כתבו הפוסקים תקנה זו בא"ח סי' תס"ט באומר בשר זה לפסח היינו משום דבלא"ה הסכימו רה"פ דבדיעבד מותר אלא שאכתי תיקשי מהך דהשוחט לשם קדשים ביו"ד סי' ה' דלא כתבו הפוסקים תקנה זו לישאל עליו. אמנם לק"מ דהא שם באמת כיון לשחוט לשם קדשים ומיירי באופן דלא מצא פתח להתיר ועיין בט"ז יו"ד סי' שכ"ג סק"ב וע"ש בנה"כ ועוי"ל דשאני התם כיון שיש חשש מ"ע דעביד איסורא רבה ושחט קדשים בחוץ שהוא בכרת קנסוהו רבנן ולא פקע איסורי' אף ע"י שאלה וכן י"ל בהך דא"ח סי' תס"ט לשטת קצת פוסקים דאסרו בדיעבד ול"מ שאלה משום דשיטת התוס' היא שיאמרו שמחייב הקדישו א"כ יש ג"כ חשש מ"ע דשחט קדשים בחוץ ע"כ קנסוהו ול"מ שאלה משא"כ הכא דישאל קודם שישחט ועוד דהא בלא"ה הכריע המג"א דבבשר שור ועגל מותר בדיעבד אף דהתם הטעם ע"כ משום דיתלו דליו"ט קאמר משום שאינו ראוי לפסח וכמ"ש למעלה משא"כ הכא דקאמר קרבן פסח וליכא למיתלי בהכי מ"מ גם כאן י"ל דיתלו דכיון דאינו ראוי לק"פ ע"כ לשחוק אמר כמו שדרך הבורים בעם לדבר כן ובפרט שנראה מתשובתו שכיון לשחוק וכנ"ל לזאת ע"פ היתר ע"י שאלה נלפע"ד להתיר ומה ששאל רו"מ בקדשים שהוממו בזה"ז אי מהני לפדותן כמו בפירות רבעי ביו"ד סי' רצ"ד ס"ו תמהני שזהו מחלוקת הקדמונים עיין בתוס' בעירוכין דכ"ט ובע"ז די"ג וברא ש שם וברמב"ם והשגת הראב"ד ס"ה עירוכין והובא מחלוקותם בקצרה בש"ך יו"ד סי' רנ"ח סק"ג ומ"מ לענין שאלת רו"מ הנה כבר כתבתי שדעתי באם אומר כעת שלשחוק כיון ורוצה לשאול ולהתיר לו בשלשה ע"י פתח מותר אחר שיתירו לו שלשה כנ"ל ומ"מ לחומר הנושא אינו רוצה שיסמכו עלי לבד עד שיצרף בהיתר זה א' מרבנים המובהקים ומפורסמים וגם יסכים להיתר הרב אב"ד דק' ואז אנא מצטריפנא בהדייהו להתיר באופן הנ"ל וז"ז מחמת טרדותי לא יכולתי להאריך יותר ושלום כנפשו ונפש הדו"ש שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה קא סקאלא יום ג' ט"ז אד"ש תרל"ב

לכבוד הרב המופלג החריף ובקי מ' אריה ליב נ"י

מכתבו קבלתי וע"ד שאלתו באשה והוא אשת איש שאמרה על שעיר עזים שנולד לה שהשה יהיה לה על פסח וקרבן פסח. ושאל חו"ד הנה בזה יפה כ' כ"ת שאם היה השה שלה ממש היה אסור בהנאה אף להמקילין בדיעבד בבשר זה לפסח בא"ח סי' תס"ט משום דשם עיקר לישנא משמע דמינטרא לפסח. וע' בתב"ש סי' ה' סקכ"ז. וחמיר יותר משוחט לשם קדשים דאסור אף בדיעבד דשם אינו אסור ג"כ רק משום מ"ע מטעם שכ' השמ"ח שם רס"י ה' כיון דבשעת שחיטה אמר כן. אבל בנ"ד אם היה שלה קרוב לומר שכיון שאמרה כן שלא בשעת שחיטה היה קדשים ממש ואסור בהנאה מה"ת אמנם בנ"ד שאין שאין שלה רק של בעלה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכבר ראה כ"ת ד' הפר"ח סי' תס"ט. וכ"ת כ' דלא הקיל הפר"ח רק שם שאין האיסור רק משום מ"ע ולא בנ"ד. ולא דק. ואני אומר להיפך דמד' הפר"ח אין ראיה דהפר"ח לטעמי' אזיל שפ' ביו"ד סי' ה' בשוחט לשם קדשים כד' הרמב"ם דבאין לו שותפות אינו אוסר. אבל השמ"ח שם החמיר כד' הטור ורמ"א שם דאוסרים בכל ענין. אמנם באמת הוא דבנ"ד כ"ע מודי דשרי דל"מ לטעם השמ"ח שכ' בד' המחמירין משום דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. א"כ בנ"ד ל"ל הכי אמנם אף לד' הב"י לדידהו משום דחשש מ"ע בכל ענין הוא נראה דדוקא שם דעיקר האיסור הוא מדבריהם משום מ"ע וחשש מ"ע אף בדשא"ש איתא אבל בנ"ד דהאיסור הוא מה"ת א"א אוסר דשא"ש. ואף חשש מ"ע ליכא דומיא דשוחט לע"ז. וכן הלכה פסוקה דא"א מקדיש דשא"ש ואף חשש מ"ע ליכא. וכ"ת חשש עוד דהאשה הוא נו"נ. וע"כ יכולה להקדיש של בעלה והראה מקום להש"כ בח"מ סס"י צ"ו עכ"ד. וליתא דאף לד' ראב"ן דס"ל דאשה נו"נ הוי כשליח הבעל הא אף אם עושה שליח בפירוש להקדיש ל"מ כמ"ש בתשו' מהרי"ט ס"א סי' קכ"ז. ואף שהג' מהר"ש בתשו' נו"ב מה"ת יו"ד סי' קמ"ו תמה שם על טעמו. אבל בגוף הדין צדקו ד' מהרי"ט וכ"פ בס' בית מאיר סי' ק"כ ס"ד ומה"ט גם לענין נדר צדקה ודאי דאף באשה שנו"נ תוך הבית נראה דאין הבעל מחיוב לשלם לכ"ע דהא גם נדר ליתא ע"י שליח כמבואר הרמב"ן בב"ב שהובא שם בנו"ב ובבית מאיר וכתבתי מזה בספרי ישי"ע ליבמות ריש דק"ו. והרא"ש בתשו' שהביא שם בש"כ ע"כ אין כוונתו שגם באשה הנו"נ שנדרה ליתן לצדקה יש מחלוקת דהא ליתא והמחלוקת הוא רק לענין שכירות מלמד או לשאר מו"מ שע"ז קאי תחלת ד' הרא"ש ולענין השאלה מנדרה לצדקה השיב הרא"ש בסוף דבריו בפשיטות שבאם הבעל מוחה אף דבר מועט אסור לקבל ממנה וזה הוא לכ"ע וע' בטור וב"י וש"ע יו"ד סי' רמ"ח ומכ"ש דאף להאומרים דהאשה הנו"נ הוי כשליח הבעל זה רק במה שהבעל נהנה מן הממון אבל לא בנדר צדקה דהא אף אפוטרופסים של יתומים אין פוסקים עליהם צדקה כמ"ש בש"ס ובש"ע סי' ר"צ סט"ו. ועוד דהא טעמא דהראב"ן הוא משום תקנת השוק ובהקדש ל"ש בו תקה"ש כמ"ש בתשו' מהרי"ט חיו"ד סי' נ"ד עש"ה. וכן מבואר בפי' בתוס' נדרים סוף דל"ה ובנזיר דכ"ד ע"א ובב"מ דק"ד ע"א דבנדרים ונדבות אף שנדרה תחתיו אין הבעל צריך לשלם ומדלא חילקו משמע דאף בנו"נ דינא הכי מטעם שכ' שם אלא שבתשו' מהר"מ מינץ סי' ז' כ' דאשה הנו"נ שנדרה הבעל צריך לשלם. כי מוטל על הבעל לבטל מעלי' עונש דבעון נדרים בנים מתים. וכי האי גברא לא בעי ברי' בתמי' עכ"ל והביאו הב"ש בסתם סס"י צ"א סקי"ג וטעמו תמוה גם דינו תמוה והיא נגד ד' תוס' הנ"ל וגם הרא"ש והר"ן שם בנדרים כ' כד' התוס'. ועוד דלטעמו אף בשאינה נו"נ נמי והיא ודאי נגד ד' התוס' והראשונים הנ"ל אמנם לד' מהר"מ מינץ והב"ש נלע"ד ברור דדוקא בנדר היא דכ"כ משום דעכ"פ הנדר חל עליה. אלא שאין לה לשלם א"כ יש עליה עון נדרים וס"ל למהרמ"מ שהבעל מחיוב לסלקו. אבל בהקדישה דבר של בעלה כ"ע מודי שאין ההקדש חל כלל דאין אדם מקדיש דשא"ש וא"כ ההקדש אינו חל ואין עליה עון כלל. ויותר מזה מבואר בתה"ד סי' ע' רע"ב דאף אם הקדישה נכסי מלוג שלה אין ההקדש חל וכ"פ הרמ"א באה"ע סי' צ' סס"ט ולחד טעמא בתה"ד אף בקדושת הגוף דינא הכי וע"ש בחמ"ח ובב"ש וע' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קנ"ט. ומכ"ש אם הקדישה דבר שהוא של הבעל דלית דין ולית דיין שאין ההקדש חל ע"כ אין מיחוש בעובדא שבנ"ד. ועוד יש סניף להקל בנ"ד דודאי האשה אומרת עכשיו דמה שאמרה מקודם שיהיה לה לק"פ כוונה לשחוק בעלמא ואף שכ' התב"ש רס"י ה' דל"מ מה דאמר עכשיו דלשחוק אמר. וכ' שם בסק"ג דאף דאסור להקדיש בזה"ז מ"מ לא הוי דברים שבלב דמוכחי דאיכא למימר מיעבר הוא דעבר והקדיש אדעתא דהיום או מחר יבנה המקדש מש"ה הוי דברים שבלב ע"ש. מ"מ בכ"ד כיון שמבואר מציור השאלה דבעת אמירתה עדיין לא היה לולד ח' ימים והוי מחוסר זמן ואסור להקדיש מחוסר זמן מה"ת כמ"ש המל"מ פ"ג מה' א"מ ה"ח בסופו ע"ש וא"כ אמרינן דודאי לא כוונה להקדש גמור רק לשחוק בעלמא כדרך עמי הארץ ודמיא להא שכ' מהרי"ק שורש ק"ע דאם שלח סבלונות בשבת דאין לחוש לקדושין משום שאסור לקדש בשבת ובודאי לא