בית שלמה אורח חיים קכא

דסבלונות דאם נתן סבלונות בשבת אין לחוש לקידושין משום דאסור לקדש בשבת. והביאו בהגהת רמ"א סי' מ"ה. ומבואר שם בתשו' דאפי' לר"ת דס"ל דבאין לו אשה ובנים מותר לקדש בשבת מ"מ כיון שאין לעשות כן כ"א מדוחק גדול לא חיישינן להכי ע"ש מכ"ש בזה. כן היה נראה לכאורה רק כיון שהתב"ש החמיר בזה. אין לערער אחריו. בפרט להקל אבל זה דוקא כענין דמיירי התב"ש דלא היה ניכר בשעת מעשה אם כיון לשחוק אבל בנ"ד דאומדנא דמוכח ואנן סהדי דכיון לשחוק כ"ע מודי ובתשו' ממומינו לה' אישות סי' א'. בא' שקידש והיא אמרה קודם הקדושין קדשיני ותיכף ששם הקידושין בחיקה זרקם. וכ' שם דאף דמראין הדברים דלשחוק כוונה. אפ"ה משום חומר אשת איש לא מהני. ובפרט דאיכא למימר איתתא בכ"ד ניחא לה ע"ש באריכות. וע' באה"ע רס"י מ"ב ומוכח שם דבעלמא כל היכא דאומדנא דלשחוק היה מהני. וע' בנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט וכ"ז באם היה שלו אבל כאן דאינו שלו לכאורה דבר פשוט הוא דאין כאן בית מיחוש דהא הלכה ברורה הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וליכא למימר דעכ"פ ליתסר משום מ"ע. ז"א דל"מ דלדעת הרמב"ם והמחבר והרבה אחרונים דבשוחט לשם קדשים ל"ח להכי מטעמא שכ' ז"ל דמידע ידוע דלאו דידי' הוא וכן לדעת התב"ש המחמיר הוא מטעמא דאדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה כמו בע"ז ע"ש. וזה ל"ש הכא. אלא אפי' להב"י בדעת הרא"ש והטור וכן רמ"א שם דשייך בזה משום מ"ע ה"מ בשוחט לשם קדשים דאינו אסור רק משום מ"ע א"כ חשש מ"ע לא נסתלק כמ"ש הב"י שם. משא"כ בהך מילתא דאסור מדאו' באם היה שלו א"כ באם אינו שלו ליכא מ"ע כמו דמצינו בשוחט לע"ז וכמ"ש הב"י שם ובלא"ה מוכרח כן דהא הלכה פסוקה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפי' משום מ"ע ליכא וכמו שהאריך הט"ז בסוף הסי' ולפמ"ש סרה קושיות הט"ז מהב"י דשאני בהך דמדאו' הוא ושפיר ל"ג משום מ"ע וכמו בשוחט לע"ז משא"כ בהך דעיקר הגזירה היה משום מ"ע וכמ"ש הב"י בעצמו. הדרן לדידן דבנ"ד היתר גמור הוא דהא לא היה שלו אף שכפי האמת הם שותפים בהוצאת הבית לפרנסה ולמזונות. וכיס א' לשניהם באין חשבון כאשר הוליך חותנו השעיר לשחוט לצרכם מ"מ מסתברא כיון דעיקר השה לא היה שלו א"י להקדישו שמעולם לא נעשו שותפים בעיקר השה לעשות בו כחפצו ואפי' אם באנו לחוש דילמא גררא דשותפות יש כאן ובשותפים אוסר בשחט לשם קדשים אליבא דכ"ע כדמוכח ממתני' דספ"ב דחולין. נ"ל דאפי' בהא דוקא ע"י מעשה או מחשש מ"ע. אבל בעובדא דידן ברור דאינו אוסר. ומסתייע לן הא מלתא מההוא דפ' השותפין בנדרים ובטוש"ע סי' רכ"ד דבדבר שאין בו דין חלוקה, א"י לאסור בקונם על חבירו שותפו ואף שאין אוסר רק חלקו מ"מ כיון שאין בו דין חלוקה א"י לאסור על חבירו. אע"ג דקונמת קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד שיש לו על חלק חבירו דמה"ט ביש בו דין חלוקה אסורין כמ"ש הר"ן ז"ל שם מ"מ באין בי דין חלוקה א"י לאסור כמו שהאריכו הראשונים ז"ל שם בטעם הדברים. וכן הדין במטלטלין המשותפים וכמ"ש רמ"א סי' רכ"ו. וכ"מ בתשו' רשב"א שהביא ב"י סס"י רכ"א שאף בהקדש ממש הדין כן. דבאין בו דין חלוקה. אף חלקו א"י להקדיש והנה ל"מ בנ"ד דודאי אין בו דין חלוקה דהא שום חלק אינו מבורר דהא לא נעשו שותפים בגוף השה מעולם ובל"ז מאי מועיל חלוקה הא אין ברירה וא"ל הא כ' הר"ן ז"ל דאע"ג דבעלמא אחים שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה. מ"מ כיון שאם כן תיאסר עליו לעולם. ואנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהן לאוסרה על חבירו. בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ל וכ"פ בטוש"ע שם סי' רכ"ו ז"א דשאני התם דשייך בה חלוקה למ"ד יש ברירה רק למ"ד א"ב אף דשייך בה חלוקה נמי מ"מ מחמת דא"ב ל"א איגלאי מילתא למפרע דזהו חלקו משעה ראשונה ועכ"פ שייך בה חלוקה בלא איסור. משא"כ בהך דהא ק"ל בשילהי סנהדרין דבהמה חציה של עיר הנידחת חציו של עיר א' אסורה עיסה של עיר הנידחת וחציה של עיר א' מותרת. ומפרש בש"ס טעמא דעיסה כמאן דפליגי דמי בהמה כמאן דלא פליגי דמי וכן בשילהי מסכת יו"ט בפלוגתא דרב ושמואל בשנים שלקחי חביות ובהמה בשותפות ע"ש. וע' ברש"י סנהדרין שם. ובכ"מ פ"ו מה' עכו"ם. וא"כ החלוקה אינו מועיל כלל. א"כ אינו בדין שיאסר נכסי חבירו על חבירו וכמ"ש הר"ן הנ"ל ובר מן דין זה היה אם היה מקדיש רק חלקו לבד אבל כאן אם נאמר דהקדיש בדיבור שאמר זה קרבן פסח א"כ הקדיש כל הבהמה. וחלק חבירו פשיטא דא"י להקדיש ובס' שעה"מ פי"ב מה' נדרים הביא בשם ס' קול יעקב שנסתפק באם אמר על ב' בהמות המונחת לפניו הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעל מום או טמאה אי אמרי' כה"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דאחדא מעיקרא לא חייל והגאון בעל שעה"מ מיפשט פשוט דלא הייל מדברי ריטב"א פ' אע"פ הביא בשם התוס' אהא דאמרינן הכא אין בידה לגרש כו' והקשו התוס' והראשונים ז"ל הא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. ותי' הוא ז"ל כיון דמשועבדת הידים לשאר מלאכות אף למע"י א"י להקדישן כו' ע"כ ומזה הוכיח בס' הנ"ל כנ"ל דאל"כ הא יכולה להקדיש הכל ותחול על מע"י לבד ע"ש באריכות מ"מ נשמע לנ"ד כיון שהקדיש כל הבהמה וחלק השותף א"י להקדיש בודאי ואף חלק שלו כיון שכלל בדיבור א' הו"ל נדר שהותר מקצתו וכנ"ל זה היה כ"ל ברור ולרווחא דמילתא לחומר הנושא המצאתי לו תקנה כיון דקיי"ל יש שאלה בהקדש ואפי' בהקדש מזבח כמבואר בנדרים דע"ח ובב"ב דק"כ דאפי' אם כבר שחט קדשים בחוץ יש לו שאלה וחכם עוקר הנדר מעיקרו וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה"נ. והכ"מ דחק במראה מקום לזה דאף בקדשי מזבח מהני שאלה ולפמ"ש הוא מוכח מכאן וע"ש במל"מ. וע' בש"ס שבועות דכ"ד ע"ב. וע' בתוס' כריתות די"ג ע"ב דיה ארבע חטאות וע"ש בס' ברכת הזבח וע"ש בס' מים קדושים וע' בס' נתיבות המשפט בפתיחה לסי' ריש. ודברי המים קדושים נכונים יותר איך אף לדעת התוס' הנ"מ בנשחט ונזרק כהלכתו ולא בע"א. ובענין ההיתר אף דבשאר נדרים קיי"ל דמתירין בחרטה דמעיקרא בלא פתח. וע"ד המבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס"ד מ"מ בנדרי הקדש ראיתי שנסתפק בזה הגאון בס' מחנה אפרים בה' צדקה סי' ח' ע"ש וכן הביא הש"כ סי' רנ"ח בשם תשו' ר"ב דצריך פתח דוקא לקצת פוסקים וע' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סס"ו קנ"ד מבואר להדיא דאף בנדרי צדקה מתירין בחרטה לבד ע"ד שכ' ברמ"א הנ"ל. וכ"מ קצת בתוס' נזיר ד"ט. מ"מ יש להחמיר לכתחלה. וענין הפתח מבואר בהג"א פ"ק דע"א שיאמר אלו ידעת שבדיבורך זה יהיה חשש איסור על כל העולם כלום היית אומר כן אם אמר לאו מתירין אותו שזה בודאי פתח טוב ואמת הוא בזה. ולרווחא דמילתא יפתחו לו פתח זה וחוץ מזה יתחרט מעיקרא שאמר כן. ויאמר איני חפץ בזה ומתחרט אני מעיקרא שאמרתי כן ויעשה מזה עצמו פתח כמבואר ברמ"א הנ"ל ואז יתירו לו שלשה כדינא וברור היא בכוחא דהיתרא מאתי הח"מ. שלמה במוהר"י חונפ"ק הנ"ל

תשובה ק סקאלא יום ד' טוב אדר תרי"ח לפ"ק. החיים והשלום. לכבוד אה' ידידי הרבני המופלג החריף ובקי מ' שלמה אשר זלמן נ"י מ"צ בק' טלוסט

ע"ד שאלתו בעובדא דאתי לקמי'. ששאלו לאחד מה תעשה בבשר על פסח. והשיב בזה"ל אני יש לי קרבן פסח כי פרתי ילדה עגל: ועתה שאל השואל מה דין העגל והנה לכאורה יש בזה חשש דאורייתא. דדוקא באומר בשר זה לפסח היא דאינו אסור רק משום מראית עין. אף אי אמר כן מחיים משום דהאי לישנא משמע יותר לפרש דמינטרא לפסח קאמר ומש"ה כ' הרא"ש בפסחים דנ"ג דבבשר שור ועגל ליכא חששא שהקדישו מחיים ע"ש והיינו דאף אם באמת הקדישו מחיים לפסח הוי קדוש כמבואר במשנה דצ"ז שם. מ"מ כיון שאינו ראוי לפסח תלינן שודאי לא הקדישו מחיים ולפסח ליו"ט של פסח קאמר. אבל כאן שאמר יש לי קרבן פסח א"כ יש בזה חשש קדושת הגוף דאורייתא כמבואר במשנה שם. וע' בתב"ש סי' ה' סקכ"ג אמנם אם יאמר האומר שלשחוק אמר כמ"ש רו"מ נלע"ד להסכים עם רו"מ להתיר. דאף שכ' השמ"ח שם ברס"י ה' דאם אמר ה"ז עולה או זה עולה שלא בשעת שחיטה הוי הקדש מדאי' ולא מהני אם יאמר לשחוק אמרתי הרי כ' שם הטעם בתב"ש משום דדברים שבלב אינם דברים כ"א היכא דאיכא הוכחה טובא בשעת אמירתו וכאן ליכא הוכחה כ"ה דאף דליכא עתה מקום להקריב וגם אסור להקדיש בזה"ז אין זו הוכחה טובא די"ל מעבר הוא דעבר והקדש אדעתא דהיום או מחר יבנה המקדש ואכתי הוי דברים שבלב דלא מוכח ע"ש אבל בנ"ד שכ' רו"מ דהיה ניכר בשעת אמירתו דכיון לשחוק גם השמ"ח מודה כמבואר בשהגם שבתשו' שכתבתי בזה יותר מעשרים שנה פקפקתי ע"ד התב"ש מד' מהרי"ק שורש ק"ע והובא בהגה"ת רמ"א באה"ע סי' מ"ה לענין אם שלח סבלונות בשבת ע"ש ולא אכפול הדברים ועוד נראה דדוקא כשאומר ה"ז ק"פ או זה ק"פ דלשונו שמפרישו עכשיו לק"פ בזה ל"מ אף אם יאמר שאמר לשחוק משום דאף אם נאמין לו שבאמת כיון לשחוק ל"מ משום דדברים שבלב א"ד אף אם באמת חישב כן בלבו כדמוכח בש"ס בקידושין ד' נון. וכ"כ התוס' בגיטין דל"ב ד"ה מהו דתימא. וזה טעם רמ"א באה"ע רס"י מ"ב דמקודשת אף שאומרת שלא כיוונה רק לשחוק היינו משום דהוי דברים שבלב כמבואר בתשו' מיימי' לה' אישות סי' א'. והיינו אף אי מהימנא מ"מ ל"מ משום שדברים שבלב א"ד וכ"כ הנו"ב קמא חאה"ע רס"י נ"ט. ועד"ז הם דברי השמ"ח והתב"ש הנ"ל אבל בנ"ד שאמר אני יש לי קרבן פסח כי פרתי ילדה עגל. א"כ אין בלשונו זה לשון הקדש שעתה מקדישו לק"פ. רק שיש חשש בלשונו שאפשר לומר שהפרישו כבר לק"פ ואף אם לא הפרישו בפה הא בקדשים גמר בלבו מהני כמבואר בשבועות דכ"ו. אלא שי"ל דדוקא בנדר ונדבה מהני גמר בלבו כדילפינן יוכל נדיב לב אבל לא בפסח מ"מ כיון דאמר יש לי ק"פ אולי כבר הקדישו בפיו. ואף שאמר עתה שלא הפרישו א"כ דשויא אנפשי' חד"א. וכשם דמצי שוי' אנפשי' ח"ד כן יכול לאסור את שלו על רל העולם בהודאתו. דבעלים נאמנין אשלהן לאסור לכל אף דבר שהיה בחזקת היתר כמ"ש הרא"ש בגיטין דנ"ד מ"מ כיון שהוא רק מחמת דשויא חד"א שפיר מהני לחזור מדבריו ע"י אמתלא כדאי' בכתובות דכ"ב ועיין בספר חו"ד סי' קפ"ה ססק"ה וכיון דאמר עכשיו דכיון לשחוק והיתול במה שאמר דבריו ובאמת לא הפריש העגל לק"פ מעולם זה הוי אמתלא להתיר ואף שמביא בש"ע אה"ע סי' מ"ז דל"מ אמתלא רק כשאנו רואין ממש באמתלא אבל בלא"ה ל"מ והרבה דברו בזה האחרונים בתשובותיהם נראה דבנ"ד אמתלא דלשחוק אמר כן אמתלא טובה הוא דהרי דעת כמה פוסקים דבממון ל"מ כשחוזר מהודאתו ע"י אמתלא ועיין בספר קצוה"ח רס"י פ' ואפ"ה יכול לחזור מטענתו ע"י טענת השטאה ואף שכ' הקצוה"ח בסי' פ"א סק"ח דמש"ה העיקר כפסק המחבר בש"ע דא"י לטעון השטאה אלא כשתבעו והודה ומשום דאז טענת השטאה אמתלא טובה הוא מטעם