בית שלמה אורח חיים יב

תשובה ח

וע"ד שאלתו השנית בענין פרשיות התפילין. אם להתנהג כדברי הט"ז לחלק שיעור הריוח שבין הפרשיות שמע והא"ש לשניים. קצת להניח בסוף פ' שמע וקצת להניח קודם התחלת והא"ש. ובכל מקום יהיו פחות מן טית אותיות וע"י צירוף יהיו טית אותיות כשיעור ריוח סתומה או לעשות בא"א היינו שהריוח שבסוף שמע יהיה פחות מט"א. וקודם התחלת והא"ש יהיה ריוח ט"א בשלימות. וכ' כ"ת שכן נוהגים הסופרים דמדינות ליטא. וכ' כ"ת שהוא כ' בזה קונטרס גדול ע"כ. ובאמת כבר גליתי בריש מכתבי שספרי דבי רב אין אתי כפי הצורך. אמנם בעיקר הדבר אני תמה על כ"ת שבא לפקפק על המנהג שכבר נתפשט בגלילותינו מכבר כדברי הט"ז. לעשות ריוח הסתומה ע"י צירף. והמשנה ידו על התחתונה. ובאמת ראיתי בש"ע קטנים שחבר הגאון החסיד האבד"ק לאדי ז"ל שפקפק הרבה על הט"ז וכתב דכל הפוסקים אינם מסכימים לדבריו אלא דאם לא הניח במקום א' כשיעור ט"א אין כאן חילוק פרשה כלל. ואינו לא פתוחה ולא סתומה ע"ש בסי' ל"ב סנ"ב. ואני בעניי לא מצאתי מפורש בשום א' מהפוסקים שיחלוק ע"ז בהדיא. ואדרבה הסמ"ג כ"כ לעשות כן במזוזה. והב"י מביאו ביו"ד סי' רפ"ח. ומפרש כך דברי הירושלמי דמגלה דמכאן ומכאן סתומה וז"ל וקבלתי כך הפי' לא שתהא פתוחה לגמרי מראשה שיעור ט"א לדברי סידור קדמונים. או ג' אותיות לדברי מ"ס ולא שתהא פתוחה לגמרי מסופה שא"כ היתה פתוחה גמורה אלא תחלק שיעור הפתוחה לכאן ולכאן פחות מג"א [היינו לדעת מ"ס ולא קיי"ל כן אלא בעינן ריוח שיעור ט"א] בסוף ובשעריך בסוף שטה ופחות מג"א בתחלת שטה במקום שמתחיל והא"ש להיכרא בעלמא לפי שאין סמוכת בתורה וזו הוא סתומה גמורה מאחר שאין שיעור פתוחה לא בתחלה ולא בסוף ע"כ. וכ"כ גדול א' שנדפסו דבריו בתשו' מנחם עזרי' סי' ק"מ. ופי' כן הירושלמי וכ"כ לעשות כן בתפלין ובזה יי"ח אליבא דכ"ע וגם הדרישה כ"כ בסי' ער"ה לפרש כן דברי הרא"ש שכ' וטוב שלא יניח ג"א (ולדידן הוא שלא יניח ט"א) לא בסוף השטה וכן בראש השטה לקיים מה שאמרו האידנא נהוג עלמא בסתומת ע"כ שתמה הב"י דא"כ אין כאן שיעור פ' כלל וכ' הדרישה דהפי' הוא שיהיה שיעור פ' בשני המקומות ע"י צירף ולא במקום א' ועי"ז הוי סתומה ע"ש. וצ"ל דאף דהרא"ש תמה על הירושלמי דמכאן ומכאן סתומה ודחק עצמו לפרש כמו שפי' התוס' בהקומץ ולא משני כגון דלא הניח כשיעור במקום א' היינו משום דהלשון הירושלמי דמכאן ומכאן משמע שהניח שיעור פ' מכאן וכן מכאן. אבל לדינא אף להרא"ש זו סתומה כמ"ש הדרישה אלא שכוונת הגאון מלאדי מדלא כתב הב"י לעשות בתפלין כתמונה זו לצאת יי"ח אליבא דכ"ע ש"מ דלא ס"ל הכי אבל אין זה קושיא כ"כ וכמדומה לי שבתשו' רש"ל סי' ל"ז האריך ובתמונ' זו כ' הוא ז"ל לצאת יי"ח אליבא דכ"ע והביא כל הפקפוקים שפקפקו קצת מהאחרונים ז"ל כמו שפקפקו על שטת הט"ז ודחאם. ותשו' רש"ל אינו ת"י כעת. ובאמת כיון דהרבה גדולים מתנבאים בסגנון א' להסכים לדברי הט"ז דתמונה זו הוי סתומה אליבא דכ"ע וסוגיין דעלמא בגלילותינו כוותייהו. פשיטא דאין לפקפק אחריהם. והנה בקו"א שבש"ע הקטנים שם הביא שם הכותב ההוא שהגאון הנ"ל הנהיג לכל הסופרים דמדינתו להניח ריוח בסוף שמע כשיעור ט"א. וגם קודם התחלת והא"ש כשיעור ט"א ג"כ וכ' שכ' הגאון הנ"ל ע"ז פלפל עמוק בארוכה ובאמת אין משיבין את הארי. בפרט אחר שלא ראיתי תשובתו בזה אבל לא יכולתי לעמוד ע"ד כלל ואיני מבין מה הועיל בזה דלשטת הרא"ש פשיטא דזהו פתוחה דלדידיה בין שהניח ריוח כשיעור בסוף הפרשה בין שהניח ריוח כשיעור בתחלה הוי פ' שלאחריה פתוחה וכי בשביל שהניח כאן כשיעור וכאן כשיעור יהיה סתומה אתמהה וכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש והתוס' ז"ל שתמהו על הירושלמי הנ"ל וז"ל ולשון הירושלמי תמוה דלכאורה משמע דאם סיים הפרשה באמצע השטה והתחיל לכתוב באמצעה השטה דהוי סתומה וכבר אמר דאם פתוחה מראשה או מסופה דהוי פתוחה ע"ש בדברי הרא"ש בהל' מזוזה ובתוס' פ' הקומץ דל"ב מה שפי' בירושלמי הנ"ל. ועוד דהא כ' הרא"ש בהל' ס"ת בשם ר"ת דמ"ס פליג אסידור קדמונים דלס"ק הוא בסוף השטה. ולמ"ס פתוחה הוא בתחלת השטה ואם יניח בתחלת השטה ובסוף שטה יצא ידי שניהם וכו' ע"כ. וכ"כ בסה"ת הביאו ב"י יו"ד סי' ער"ה שכ"כ בשם ר"ת הרי דלהרא"ש ודעמי' ודאי מקרי פתוחה בכה"ג ויותר מזה אני אומר דאף להרמב"ם לא ברירא לי כולי האי אי הוי ודאי סתומה בכה"ג והנה מלשון הב"י ביו"ד שם בענין פ' סדורה משמע דבענין זה הוי סתומה להרמב"ם. וכ"מ להדיא מדברי ר"י אסכנדרי הביאו שם הב"י וז"ל אבל אם היו פתוחה בסוף שטה ולא התחיל מראש שטה שני' אלא שעשה פתוחה גם בראש שטה שניה שתחתיה זו נקראת סתומה מפני שמתחלת באמצע שטה. והה"נ לכל צורה שמתחלת באמצע שטה וביאר זו הצורה מהן שעם היות שפתוחה משני צדדים נקראת סתומה מפני שהוא באמצע שטה וכו' ע"ש הרי מוכח להדיא דאף אם יש בכ"מ כשיעור הוי סתומה לדידי' אבל מדברי הב"י בא"ח סי' ל"ב מוכח איפכא. שכ' שם שנהגו בענין, התפלין כדעת הרמב"ם. ע"כ נהגו שפ' קדש ופ' והי' כ"י ופ' שמע מתחילים בראש שטה ובסוף פ' קדש ובסוף פ' והכ"י מניח חלק כדי ט"א. ובסוף פ' שמע אין מניח חלק כלל. ואם מניח הוא פחות מט"א. ופ' והא"ש מתחיל באמצע שטה העליונה ומניח לפניה חלק כדי ט"א כו' וכ' שם בשם מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל והמנהג כו' להתחיל פ' והא"ש באמצע שטה ראשונה של עמוד אחרון כי זה ציור סתומה לדעת הרמב"ם ועכ"פ צריך ליזהר כשיסיים ובשעריך שהוא סוף פ' שמע שלא יעשה כמו בסוף כל הפרשיות הקודמת שמסיים בהם באמצע שטה כדי להורות על פתוחת הפרשיות הסמוכות להן אבל ובשעריך שבסוף שמע והיה בסוף השטה ממש להורות על סתימת ס' והא"ש ע"כ. וכ"כ בש"ע סל"ו וז"ל ובסוף שמע אין מניחין חלק. ואם מניח הוא פחות מכדי לכתוב ט"א ופ' והא"ש מתחילין מאמצע שטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט"א וכו' ע"כ ומשמע מכ"ז דבענין זה דיש שיעור ריוח פרשה בסוף וגם בתחלה לא הוי סתומה. אף דלהרמב"ם כל שאינו מתחיל בראש השטה הוי סתומה ואף שנשאר ריוח בסוף השטה שלפניה ה"מ אם אין שיעור רק בסוף ובראש מניח פחות משיעור או להיפך. אבל אם יש כשיעור בכ"א מהמקומות לא הוי סתומה. והגם שיש לדחות קצת. מ"מ כיון דלהרא"ש ודאי פתוחה הוא כנ"ל. וגם להרמב"ם אינו ברור כ"כ אם הוי סתומה למה לנו לעשות כן והציור שכ' כ"ת שבסוף פ' שמע יניח פחות מכדי ט"א ובתחלת פ' והא"ש יניח כדי ט"א. וכ' שכן נוהגים במדינות ליטא. ואני ג"כ לא מצאתי לזה מקום לצאת אליבא דכ"ע דאף דלהרמב"ם זהו ודאי סתומה כדמשמע מדברי כל הפוסקים וביוחד מדברי המחבר בסי' ל"ב בב"י וש"ע מ"מ להרא"ש ברור שזהו פתוחה. וכן מבואר להדיא בדברי הטיו"ד סי' ער"ה שכ' בציור הפתוחה וז"ל ואם נשאר פחות מזה (היינו משיעור ט"א) או שסיים בסוף השטה יניח כדי ט"א בראש שטה שתחתיה וכו' ע"כ. וכמדומה לי שבתשו' מ"ע סי' ק"י גמגם הרבה על ציור זה ואינו ת"י כעת. ע"כ לא ידעתי לציור הזה מקום ומה פעל בזה לצאת אליבא דכ"ע ואם לצאת ידי הרמב"ם לבד. הרי דרך מפולש לפנינו לעשות כדברי מוהר"י אבוהב והב"י ז"ל. או לעשות להיפך מציור כ"ת. והיינו שיניח ט"א חלק בסוף שמע ופחות מט"א בראש והא"ש דלדעת הרמב"ם ודאי סתומה הוי כמפורש בדבריו. וברא"ש עכ"פ לא מצינו להיפך. אף שהט"ז כ' דלהרא"ש זהו פתוחה מ"מ ריש דברי הט"ז שם בהג"ה משמע לכאורה איפכא ע"ש ובאחרונים. וכבר דברו בזה הרבה גדולי המחברים בתשובותיהם. וביוחד בתשו' רש"ל ומהר"מ פאדווה והרבה גדולים כבר כתבו בזה מה שיש בו דיודחו ג"כ דברי קצת מהגדולים שעלה בדעתם שהחלק מורה אפרשה שלפניה ועי"ז בענינים אלו תתהפך כחומר חותם בכמה ענינים וכבר נדחו דבריהם ולדעתי הקלושה אין לנו לזוז מדברי הט"ז ודעימי' וגם נתפשט המנהג כוותיה בכלי לילותינו. הנה כמה שנים אחר כותבי תשו' זו עיינתי היום יום א' סיון תרכ"ה לפ"ק בתשו' רש"ל וגם בתשו' הגאון מלאדי שנדפס בסלאוויטא וראיתי שהגאון ז"ל בעצמו כתב ליישב מה שהבאתי לעיל דברי הב"י בשם מהרי"א ובש"ע שבסוף פ' שמע לא יניחו חלק כדי שיעור ט"א אלא ראיתי שסיום התשו' חסר בדפוס ועכ"פ נ"ל נכון כמ"ש וגם ראיתי בתשו' רש"ל סי' ל"ז שהסכים ג"כ לעשות כמ"ש הט"ז לחלוק הסתומה להניח מקצת ריוח בסוף פ' שמע ומקצת בר"פ והא"ש בכדי שבצירף יחד יהיה ריוח שיעור ט"א וכ"כ בתשו' מהרמ"פ סי' ע"ז ונדפסה ג"כ בתשו' רש"ל שם והביאו ראיה מדברי הסמ"ג והרא"ש שפסקו כן לעשות במזוזה והגאון מלאדי כתב דכוונת הסמ"ג והרא"ש הוא דבכה"ג הוי סתומה גמורה היינו כמו שקראו בפ' ויחי סתומה שאין בה ריוח פרשה כלל וכשר משום שאין סמיכת בתורה לא קפדינן אריוח שבינתיים ואעפ"כ יש להניח ריוח קצת בין הפרשיות להיכרא בעלמא ע"ש אבל בתשו' רש"ל כתב בהדיא דאם לא הניח ריוח כלל פסולה ואין לסמוך על דברי ר' ישעי' מטראני' הראשון שכתב לפרש הא דאמר ועושה פרשיותיה סתומות בכה"ג שאינו מניח כלל ריוח גם גדול א' שם בתשו' רש"ל הביא באריכות דברי ר' ישעי' מטראני' הנ"ל וכתב דפי' זה אינו מתיישב ועכ"פ גם הרש"ל הסכים למה דמפ' בזה לעשות כן כתבנית הט"ז ובהכי מועיל לכ"ע דשני הרוויחים מצטרפים לשיעור ריוח פ' והווי סתומה אליבא דכ"ע וע"ש בתשו' רש"ל דפ' להניח בסוף פ' שמע שיעור פחות קצת מט"א ובריש פ' והא"ש פחות מג' אותיות עד שבצירף יהיה כשיעור ט' אותיות וע"ש בטעמו ואם שבמה שפסק רש"ל שם שגם בשלשה פרשיות הראשונות לא יתחילו לכתוב בראש השטה לא נהגינן כמוהו וע"ש מ"מ בזה שכן הסכמת מהר"מ פאדווי והט"ז והכי נהיגי עלמא יש לעשות לכתחלה כמ"ש רש"ל וכנ"ל שהרויח שבסוף פ' שמע יהיו בערך שבעה או שמונה אותיות והריוח שבראש פרשת והא"ש יהיה כמו שני אותיות ואין לפקפק כלל

תשובה ט

וע"ד שאלתו השלישית בענין אם נקרע א' מבתי הראש מבחוץ. באמת שלע"ע לא מצאתי מקום להקל דאף שמדברי הטור בסי' ל"ג נראה דפי' בהך דר"ה דכ"ז שפני טבלן קיימת אתיתורא קאי וכ"נ מלשון הש"ע שם. אמנם הא בב"י פי' דאעור הבתים מחוץ קאי. וכ"נ מדבר כל הראשונים ועוד דהא להרמב"ם דמפ' פלוגתת דר"ה ור"ח דקאי אתפירות ופשיטא דמסתברא דהך דאמר ר"ה כ"ז שפני טבלן אעור הבתים קאי ולא אתיתורא וכן משמע לשון הטור שכשהביא פי' הרמב"ם פי' עור של הבתים וכ"כ הב"י בכוונת הטור א"כ הוא ס"ס להחמיר ובאמת שבס' כ"מ העתיק דברי ר"י אסכנדי בפ"ג דמפרש הסוגיא לדעת הרמב"ם וכתב שם דלפירושו הך דר"ה דפני טבלן קיימת היינו התיתורא קיימת בתפירותיו כולם כשרה ור"ח אמר אפי' נפסקו ב' תפירות עדיין כשרה וכו' ע"ש. ובאמת לישנא דר"ה לא משמע הכי דלישנא דר"ה דכ"ז שפני טבלן קיימת כשרה משמע דלאקולי אתי ולא לאחמורי אף שיש לדחוק בזה מ"מ תמיה לי איך אפשר לפרש זה לשטת הרמב"ם הא הרמב"ם שפי' כר"ח וכ' בד"א בישנות אבל בחדשות (וזו