בית שלמה אורח חיים קיז

משום דהיתר בהיתר לא בטיל רק משום דכיון. דבשעת היתר לא בטיל רק בשעת איסור א"כ הוי מבטל איסור לכתחלה אבל לא חשש דכיון דלא נתבטל בשעת ההיתר ובהגיע הפסח אין לו ביטול והיינו משום דכשמגיע ע"פ נתבטל בששים משום דשם תופס בפשיטות דחמץ בע"פ בטל בששים דלא כמ"ש בפירושו פכ"ש רק שכ' עוד חשש דכשמגיע פסח חוזר וניער וכ"ז דלא כמ"ש המק"ח שם סק"ח דבמחכ"ת הרב לא עיין יפה בזה בד' הר"ן ועכ"פ מבואר דלא כמ"ש מהרי"ל ובעת ראיתי תשו' מהרי"ל הבנתי תיכף שד' הר"ן הנ"ל הם כנגדו. ויותר מזה נלע"ד דאף לפי מה שדחק מהרי"ל ליישב ד' ראבי' דוקא לענין היתר בהיתר כ"כ משום דכיון דלדעתו היתר בהיתר לא בטל כמ"ש הר"ן בתשו' הנ"ל דאיסור דרכו להתבטל ולא היתר וע' בר"ן בנדרים דנ"ט ע"ב אבל באיסור בהיתר שדרכו להתבטל א במקום שאינו בטל מהדין בטל אח"כ בעת שראוי להתבטל כמו בנפלו ונתפצעו וכן בברי' שנתרסק והא דבהשביח ולבסוף פוגם דאסור אף דלד' הרשב"א נטל"פ דמותר משום ביטול ברוב צ"ל דמטעם חנ"נ הוא ואף לד' הר"א דל"א חנ"נ רק בב"ח הא ד' הרשב"א דהחתיכה אסורה אף לד' הר"א משום דכיון שנקרא עליו שם חתיכה דאיסורא ואין האיסור נפלט ממנה לגמרי וה"ה כשנעשה לפגם אח"כ אבל בתערובת משהו דל"א חנ"נ לכ"ע כמ"ש הנה"כ סי' צ"ב ליכא למימר הכי ודאי דמיתבטיל אח"כ אף שלא נתבטל בשעת התערובת משום חומר איסורו ואכמ"ל יותר סיומא דפיסקא הדין כד' כ"ת וכן אני מורה תמיד דהכלים שיש בהם בליעה מתבשיל שיש בו משהו חמץ בפסח מותר להשתמש בהם בפסח שבשנה השניי' למאי דהכריע רמ"א דבלח בלח אינו חו"נ מכ"ש בטעם בעלמא. ויש לי צע"ק בד' רמ"א שהכריע דביבש ביבש קוה"פ שנתערב חו"נ הא רמ"א פ' ביו"ד סס"י ק"ב דאם לא ניכר האיסור קודם שנתערב בטל אף בדשיל"מ וכ"כ בתשו' חו"י הביאו אחרונים בבהמה שנתערב באחרת ושחט לברתה דמותר לשחוט א' מהבהמות בו ביום אף דהוי דשיל"מ כיון שנתערב קודם שנולד האיסור והאו"ה כ"כ לענין חתיכה שלא נמלחה שנתערב באחרת הובא בפרמ"ג סי' ס"ט סקל"ה. וראיתי במק"ח שם סק"ט שהרגיש בד' האו"פ אלא שתמוה למה לא עמד ע"ד הרמ"א דא"כ אמאי ביבש ביבש חו"נ. גם מ"ש שם במק"ח סק"ח וז"ל דאטו אם נתערב קמח חטים בקמח שעורין ואח"כ נדר א' מקמח חטין לא יהיה בכלל דשיל"מ כיון שנתערב קודם שנדר ודאי דלא וכ"מ בכ"ד עכ"ל והוא תמוה דודאי מיבטל בכה"ג כד' החו"י הנ"ל. וע' בתשו' הג' רע"א סי' ס"ה וחוץ מזה דברי המק"ח תמוהים מאד דהא ודאי אף דחמירא דחטי וחמירא דשערי הוי מב"מ לרבא בע"ז דס"ו אבל קמח חטים בקמח שעורים ודאי דהוי מבשא"מ לכ"ע ועיין בש"ס ביצה דל"ח ובמבשא"מ אף בנדרים שהוא דשיל"מ בטל כמפורש במשנה נדרים דנ"ב וד' רמ"א הנ"ל א"א ליישב אא"כ נאמר דחמץ שמו עליו או מחמת חומר איסורו ולא יכולתי להאריך יותר מרוב טרדותי וחולשת כחי כי גוף הכתיבה קשה לפני מאד ויקבל חה"פ בכשרות כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה

תשובה צד סקאלא יום ד' כ"ד אד"ש תרל"ב

בין גאולה לגאולה יעלה מעלה מעלה כבוד אה' יד"נ ומח' הרב המופלג החריף ושנון מ' אפרים מרדכי הכהן נ"י

היום קבלתי מכתבו ולרב טרדותי וגם לבי בל עמי אשיב בקצרה ע"כ דבריו ע"ד שאלתו שאיש היה לו חטים שמורים מש"ק ומסר החטים ליד אנשים שיוליכו אותם לטוחנם בבית הרחיים ומצאו האנשים הנ"ל תוך החטים שני זרעונים הנקרא ציבאלקיס והמה לא ידעו אם יש איזה חשש בזה וזרקו הזרעונים לחוץ וטחנו החטים וכאשר נודע הדבר לבעל החטים והוא ידע שיש בזה חשש קנה אצל אחר חצי קארץ חטים שמש"ק וכאשר הביאו האחרונים אצל הרחיים לקח א' קב חטים מהראשונים כי גם הוא לא ידע מהחשש ועירב בהחטים האחרונים ואח"כ טחנו שם הרבה חטים על פסח באותו הרחיים ועתה שאל כ"ת חוו"ד על החטים הראשונים והאחרונים וגם על החטים שנטחנו אח"כ שם והנה ר"ד כ"ת לאשר החשש שחששו האחרונים בחטים שנמצא בהם הזרעונים הנ"ל משום דמוץ הזרעונים הנ"ל עם מים הוי כמ"פ עם מים דממהר להחמץ ומה בכך הא גם במ"פ עם מים הדין דאם לש יאפה מיד וע"כ כשלא ישהו בלישה כלל אין חשש וליתא דדוקא דיעבד הוא כן אבל לכתחלה אסור ללוש בהם וכאן אף שנטחן כיון שלא נילוש אסור ומ"ש כ"ת ד' המג"א סי' תס"ב סק"ב דדבר מועט אינו אסור וכ"ת הביא ראיה מד' המהרש"א דל"ח כבר קדמו בזה בתשו' ב"א סי' מ' ואעפ"כ מסיק להחמיר וע"ש באריכות ומ"ש כ"ת כיון דמ"פ עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה ובטל בס' ואף שבנו"ב קמא האריך ומסיק דנוקשה זה במשהו הביא בעצמו במה"ת ד' המחבר מראה כהן שהקשה עליו מדברי הטור וגם בס' מק"ח הקשה על דבריו וכן העלו האחרונים לדחות דבריו עכ"ד ודבריו תמוהים דכי הנו"ב מה"ת לא דחה דברי השואל הוא המחבר מ"כ. ואמנם אף שד' הנו"ב הנ"ל באמת אית להו פירכא וכבר השיגו עליו מכל מקום בדין מ"פ עם מים שאוסר במשהו הוא מוסכם מהכל כמו שהביא הנו"ב במסקנתו ראיה מתשו' הרשב"א וכן בש"ע עצמו ס"ו מבואר דאוסר במשהו וגם המק"ח וכל האחרונים מודים בזה אדרבה הם כ' דלכ"ע נוקשה דמ"פ עם מים הוא מה"ת רק שאין בו כרת והמק"ח כ' דברוב מים היא בכרת. ועוד דמנ"ל בבירור בנ"ד שיש ס' כיון שלא חיפשו בשאר החטים שמא אם הי' מחפשים היה בהם כ"כ שאין בחטים סי' נגדם אלא שראיתי בסוף דבריו שכ' וז"ל ובדקו אח"כ ולא מצאו כלל ואם שע"כ כוונתו שלא בדקו בדיקה יפה דאל"כ אין כאן שאלה כלל אע"כ כנ"ל ובפרט כאן שלא ידעו כלל שיש בזה חשש איסור ודאי לא בדקו יפה. אמנם עכ"פ יש ס' בודאי אלא שא"כ תמהני דל"ל לכ"ת לכ"ז אם מועיל בזה ביטול בס' דהא אף אם נאמר דנוקשה כזה הוא במשהו כהסכמת כל האחרונים כנ"ל זה בתערובת תוך הפסח אבל בנ"ד שאופין קוה"פ ודאי מקרי לח בלח לכ"ע ואינו חוזר וניער כיון שנתבטל קוה"פ בס' וגם אם נאמר כד' הב"א דאף מעט מ"פ אוסר א"כ אין כאן תערובת רק הוא נוקשה כולו ואף ד' הב"א שם בסוף דבריו שנראה שאם היה ידוע שיש ס' לא הוי חמור כ"כ צ"ע וי"ל דבריו ואכ"מ להאריך מיהו בלא"ה כ' בתשו' ב"א שם ובתשו' ח"ס חשש די"ל דמחמץ מחמת חריפות המוץ וגם משאר חששות ע"ש וידעתי שהרבה אחרונים נטו קו להקל בשאלה זאת ואני איני מקיל וזכרוני בימי חורפי שהיה בזה מחלוקת רב בין החכמים ויצא הדבר להחמיר ומ"ש כ"ת להתיר מחמת שלא הוחזק בתלתא שלא נמצא רק שנים ואותם זרקו א"כ לא הוחזק שיש יותר ובפרט שבדקו אח"כ ולא מצאו כלום זה נראה נכון דאף שהבכ"ש בחולין דנ"ח מחזיק בד' הב"ח סי' ק' דבדאו' בב' הוי חזקה והכו"פ סימן ק' שהחזיק בד' הט"ז שחולק על הב"ח היינו מטעמא דהא דבריה לא בטילה הוא רק מדרבנן ואכתי הוו כווסתות דהלכה כרשב"ג וד' המנ"י כלל מ"ו סקכ"ט צע"ג בעיני מכל מקום גם בנ"ד אין כאן רק חשש דרבנן אף דמ"פ עם מים הוו נוקשה דאו' מכל מקום זהו אם נשתהה שיעור מיל בלא עסק אבל לעשות ממנו מצות רק הא דאסור ללוש ללתחלה הוא משום שצריך לאפות מיד ולא ישהה כלל כיון דממהר להחמיץ ומבואר בח"י סימן תס"ב סק"ד דאם לא אפה מיד יש להתיר עכ"פ בהנאה או להשהות לאחה"פ ש"מ דאינו רק חשש בעלמא מדרבנן וגם שאר חששות שבאחרונים בזה שמא מחמת חמיצותו הוא ממהר להחמיץ ומבואר סס"י תנ"ה בח"י דאף במלח ופלפלין יש להתיר בדיעבד בהנאה ש"מ דאינו רק חששא קלה דרבנן וא"כ ודאי דבזה הלכה כרשב"ג דבתלתא דוקא הוי חזקה ע"כ נלע"ד כד' כ"ת להקל ואעפ"כ למעשה איני רוצה להקל עד שיסכים כבוד יד"נ הרב הגאבד"ק. אמנם לענין החטים השנים שנתערבו בהם מעט מהראשונים אף שמ"ש כ"ת להתיר וז"ל ובפרט החטים האחרונים אשר נתערב בהם קב א' מהראשונים דודאי כשרים הם לפע"ד אף אם נאסור הראשונים דכל דפריש מרובא פריש וכאן ודאי דינו כנמצא ביד עכו"ם דמקרי פירוש כו' ולא נולד גם כן הספק במקום הקביעות דהא המערב לא ידע מחשש הנ"ל ודמי ממש לעכו"ם שנטל שלא בפנינו דאמרינן כל דפריש עכ"ל כ"ת. ותימה גדולה שהעלים עין מד' הרא"ה שבש"כ סי' ק"י סקי"ד שס"ל דבקבוע דאו' כה"ג מקרי קבוע אף שבעת שלקח א"י אם יש שם טריפה. וכאן קבוע דאו' הוא כיון שאין לו ביטול דהא הזרעונים ניכרים הם בין החטים והש"כ כ' דגם הרשב"א מודה לו. ומ"מ אף לד' הפר"ח שהרשב"א מתיר בזה. מ"מ כ' הפר"ח לפ' כוונת הרשב"א במ"ה דהשיג על הרא"ה משום דהבין כוונת הרא"ה דס"ל דהרשב"א מתיר אף בניכר האיסור אלא שהוא לא הי' יודע שיש חנות א' מוכרת בשר טריפה וע"ז כ' הרשב"א במ"ה דבזה גם הוא מודה דאסור ע"ש. וא"כ בנ"ד לכ"ע הוי קבוע וליתא לד' כ"ת. אלא שבנ"ד יש להתיר מטעם אחר כיון שבנ"ד אינו רק חשש דרבנן. א"כ כיון שא"י אם לקח מן ההיתר או מן האיסור היינו דין הש"ע רס"י קי"א במ"ש שם וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה א' וכו' ואף הש"כ שם סק"ד מודה היכא דב"ח הי' ניכרות ע"ש. ובנ"ד ודאי דהי' הזרעונים ניכרים בין החטים וע' בס' מק"ח סי' תס"ז סק"ג ובנה"מ סי' רצ"ב סקט"ז וכתבתי מזה בתשו' אחרת ומ"מ בנ"ד דבדקו אז השאר ולא נמצא למראית עין רק דיש לספק שמא לא בדקו יפה ונשאר עוד איזה גרעון או שנים ודאי דספיקא מעליא שמא בהמעט שנתן מהראשונים להאחרונים לא הי' בהם שום גרעון והוי סד"ר ולקולא. ומה שטחנו אותם אחר טחינת הראשונים וכן שאר החטים שטחנו אח"כ נראה ג"כ כיון דגם בהראשונים אין רק חשש בעלמא ע"כ אין לחשוש על מעט קמח הנשאר בהרחיים ומ"מ ינפו הקמח לאט לאט ע"ד שכ' בתשו' ח"ס סס"י קכ"ו. ומ"מ אני כופל בתנאי כפול שאולי כבר שאלו שאלה זו לכבוד הרב הגאבד"ק והחמיר חלילה לי להתיר בפרט שהוא דבר דתליא בסברא ובשיקול הדעת וגם לבי בל עמי. ולולא שכ' לי כ"ת שההיג אינו בביתו והשאלה נחוצה לא הייתי משיב כלל למקומו אך כ"ת מוחזק לנאמן בעיני ע"כ השבתי אמנם בתנאי כפול כנ"ל

ב) ואשר עמד ע"ד רש"י ביבמות דמ"א ע"ב בד"ה ואינה חולצת שכ' אבל מתייבמות ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום ע"כ. ותמה הא כבר קיים מצות יבום גם בביאה שבא עליה בקטנותה כמבואר במשנה בנדה דמ"ד. ואחר בא מכתבו הגיעני מכתב בד"ת משני מופלגים מקהל'. וגם המה האריכו בתמיה זו והוסיפו להקשות דהא לשטת רש"י בקידושין די"ט גם ביבם קטן בן ט' שנים ויו"א שבא על יבמתו קנאה מה"ת כ"ש כשהיבם גדול והיבמה קטנה. ובאמת דקדוק עצום היא. וכעת לא יכולתי לעיין היטב כי לבי בל עמי. אמנם מה שנ"ל ליישב בהשקפה ראשונה. דאף לשיטת רש"י דביאת ב"ט ביבמה קונה מה"ת אבל הוא לא קיים מצות יבום בביאה שבעל בקטנותו דהא אכתי גברא לאו בר חיובא הוא דקטן היה באותו שעה ופטור מכל מצות האמורות בתורה והא דאמר אביי בש"ס יבמות דקי"א אמר קרא יבמה יבא עלי' כל דהוא ע"ש. בלא"ה לכאורה