בית שלמה אורח חיים קטו

בין חמץ בפסח לבין ע"ז אף ע"ג דביעורן מצוה בשניהם מ"מ יש חילוק ביניהם דבע"ז מצוה על ישראל לבער ולבטל אף ע"ז של עכו"ם משא"כ בחמץ דאין מצוה על ישראל לבער רק על חמץ ישראל ולא על חמץ של עכו"ם דאבל אתת רואה של אחרים וחילוק זה מוזכר בפר"ח סי' ת"כ בענין רוצה בקיומו ע"ש. ובזה יתיישב לן היטב דברי הר"ן בפ"ג דע"ז דמ"ג שכ' שם וז"ל ד"ה ומצא טבעת ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה עכו"ם משום דאי מגבי' לי' מקמי הכי הוי ע"ז דישראל שאין בטילה לעולם וכו' ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם ע"כ וכל האחרונים נתלבטו בפי' ד' הר"ן הנ"ל ולפי הנ"ל מיושב היטב דהא המחברי' ז"ל הבינו בדעת הר"ן דסובר דאיסורי הנאה יש להם בעלים ומש"ה שפיר מצי ישראל לזכות בה. אמנם כבר כתבנו דהכל מודים באיסורי הנאה שמצוה בביעורן דאין בהם דין ממון כלל וכדמוכח מש"ס הנ"ל גבי חמץ ומש"ה הוכרח הר"ן לומר דע"ז של עכו"ם כיון דאפשר להתבטל ע"י עכו"ם מש"ה אינה עומדת לשריפה ושפיר מצי ישראל לזכות בה אף דאחר שכבר זכה בה ישראל אין לה ביטול מ"מ אימת עומדת לשריפה אחר שכבר זכה בה ישראל מש"ה זכיותו חל מקודם וזה נכון ולהכי שפיר יליף הר"ן ז"ל מזה לענין חמץ בפסח דהא כל זמן שהוא של עכו"ם אין ישראל מצווין להשביתו ולאו לשריפה קאי אע"ג דעכשיו שבא ליד ישראל שוב לשריפה קאי אעפ"כ זכיותו קודמת ומצי זכי בה למהוי חמץ של ישראל ואסור לעולם וז"נ לפע"ד. אמנם האמת נלע"ד דדעת הר"ן כמ"ש למעלה בשם הרשב"א דאיסורי הנאה אין להם בעלים וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן בנדרים דפ"ה ע"א שכתב שם דמי שאסר נכסיו על עצמו יכולין אחרים ליטלן בע"כ שמשעה שאסרו על עצמו הפקירן וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ע"ש באריכות ש"מ דאיסורי הנאה ל"ל בעלים (ומה שלכאורה דברי הר"ן הנ"ל סותרים למ"ש הר"ן שם בנדרים דמ"ז ד"ה והוי יודע דנכסי דידי' נינהו כו' ע"ש כבר הארכנו בזה במק"א ואכ"מ) ובאמת עיינתי בחי' הרמב"ן ז"ל ריש פסחים שכתב ג"כ דאיסורי הנאה לא מקרי שלך ואעפ"כ שם בסוף הדיבור כתב וז"ל ועוד שאם נתן דעתו עליו לאחר זמן האיסור כו' מ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצרו של אדם קונה לו וכו' וא"ת אין זכי' באיסורי הנאה והא לענין ע"ז אמרינן גזרינן דילמא מגבה והדר מבטלה כו' ע"כ ש"מ דאף דלא מקרי שלך אעפ"כ יש לו זכיה בחמץ כמו גבי ע"ז וכבר התעוררו המחברים ז"ל על דעת הרשב"א דסובר דאיסורי הנאה ל"ל בעלים א"כ תקשי מהש"ס דע"ז דאמר דילמא מגבה והדר מבטל וה"ל ע"ז של ישראל ש"מ דיש זכיה באיסורי הנאה והמחוור בזה ע"פ מ"ש בתשו' נו"ב מ"ק חא"ח סי' י"ט דאף דאיסורי הנאה ל"ל בעלים וכדמוכח מהך דב"ק דמ"ה דמכרו אינו מכור וכ"כ התוס' בסנהדרין ד"פ דאיסורי הנאה ליתא במכירה מ"מ לענין חמץ לעבור עליו בב"י מהני זכיה וכמפורש בדברי הרמב"ם פ"א מה' חו"מ דבקנה חמץ בפסח לוקה משום דלאו ב"י ש"מ דאסור הנאה בר זכי' הוא וכתב שם בנו"ב וקיימתי מסברא ב"ה דהא אף הוא כבר שלו כשיגיע פסח לאו דידי' הוא דאסור בהנאה ואעפ"כ אוקמא ברשותי' לענין לאו דב"י ה"ה לענין זכי' אע"ג דלא מצי זכי דלהוי דידי' מ"מ הוי דידי' לענין איסור ב"י ע"ש ודבריו נכונים ומש"ה מיושב לפע"ד הך קושיא שהקשו מע"ז דמכי אגבה הו"ל ע"ז של ישראל דהא באמת אף בע"ז שעשה ישראל תיכף שעשאו לאו דידי' הוא כיון שאסור בהנאה ואפ"ה דידי' הוא לענין זה דלא מהני ביטול דלענין חומר האיסור אוקמא ברשותי' ומש"ה שפיר קאמר בש"ס מכי אגבהה קנאו לענין חומר האיסור דלא מהני ביטול וזה ברור שנתכוין לזה הרמב"ן ז"ל וגם ד' הר"ן הן ע"ד הנ"ל דאע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפיה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ע"כ היינו דכיון דע"י עכו"ם מצי להתבטל רק מכיון שנעשית ע"ז של ישראל אין לה ביטול אוקמיא ברשותי' לענין חומר האיסור דלא יהיה לה ביטול כלל ומש"ה למד מזה לענין חמץ בפסח דמצי ישראל זכי בחמץ של עכו"ם לענין חומר דב"י שיהיה אסור לעולם אף לאחה"פ משום קנסא והואיל ועבר אב"י זהו נלע"ד נכון בד' הר"ן ז"ל ומעתה נבוא לנ"ד הנה לפי המתבאר למעלה עכ"פ בחמץ מפורש בש"ס דלאחר שנאסר בהנאה אין לו בעלים הן מצד דאסור בהנאה הן מצד מ"ע דתשביתו וא"כ שפיר בטל חמץ של ישראל בחמץ של עכו"ם אם נתערב חד בתרי. ועוד אני אומר שאפי' אם יתעקש איזה מתעקש לומר דחמץ של ישראל בשל עכו"ם לא בטיל משום דממונא הוא ובבעלים תלי ואין לו ביטול אע"פ שכבר בררנו דבר זה מכל צד מכל מקום לרווחא דמלתא אומר אני דבנ"ד שפיר מיבטל באין מיחוש דהא באמת העכו"ם קנה מדינא כל היי"ש בקנין כסף רק דעיקר המיחוש לחוש לדברי המק"ח מטעם קבלת אחריות. והנה אנן קיי"ל בכה"ת דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואפי' לר"ש דאמר כממון דמי שאני הכא דאיתא בעינא וכמבואר בש"ס ד"ו ועיין בתשו' צ"צ סי' ל"א ובס' קצוה"ח סי' שפ"ו וא"כ כיון דלאו כממון דמי רק לענין איסור גלי רחמנא דהוי כממון לעבור בב"י א"כ שפיר מיבטל דא"ל הרי שנתערב קב חטין כו' ואכל הלה וחדי דהא לענין ממונא לאו כממון דמי כלל ולענין איסור מיבטל שפיר וזה ק"ו ב"ב של ק"ו מהך דתחומין במס' ביצה דל"ח שהבאנו למעלה וז"ב ונכון שבזה ברור שבטל ברוב א"כ ממילא יש להוכיח דאף בקמייתא בשלו ממש בטל ברוב דאל"כ נסתרו דברי התוס' ס"פ האומנין וס"פ שבועות הדיינים שכ' להוכיח דאחריות הוא דוקא אחריות אונסין דאל"כ א"כ בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצי אף בלא דר"י יהיה עובר בב"י מטעם אחריות דהא עכ"פ הוי ש"ש מטעם דנגד מעותיו הו"ל כפי' ע"ש ולפ"ז א"כ מאי מקשי הא י"ל דמיירי דהחמץ הממושכן שוה הרבה מכפלים מנגד החוב דאלו מטעם דשמואל דקבלת אחריות הוא רק נגד מעותיו וממילא דבטל ברוב ואינו עובר ולטעמא דר"י עובר משום דקניא ליה לגמרי אלא על כרחך דאף בשל ישראל ממש ג"כ בטל ברוב של עכו"ם ומש"ה שפיר דהא ע"כ לא מיירי בגוונא דא דא"כ אף לר"י ולטעמו אינו עובר דהא כ' התוס' בפ' אלו מציאות דכ"ט דאף משום דר"י אמר לא קנה רק כנגד מעותיו ומש"ה בזה אינו עובר אף לטעמא דר"י אע"כ דאינו מיירי באם החמץ הממושכן שוה כ"כ ולזה שפיר הוכיחו התוס' דקבלת אחריות הוא דוקא אחריות אונסין. אמנם מה שיש עוד לדבר בזה דאין משיטת התוס' ראיה ואף בבתרייתא אפשר לומר דאין דין ביטול מזה מטעם אחר והנה התוס' הקשו במעילה דכ"א גבי פרוטה של הקדש ונפלה לתוך הכיס דמעל לר"ע בהוציא הראשונה ולחכמים בהוציא כל הכיס וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכו' ותי' בתי' בתרא משום דמטבע חשוב ולא בטל ע"כ וכבר התעוררו בזה המחברים ז"ל תינח ברישא בנפלה פרוטה לתוך הכיס אבל, בסיפא באם אמר פרוטה בכיס זה הקדש שם יושאר קושיות התוס' וא"ל כתירוצם הנ"ל דהא קיי"ל בכל הדברים החשובים באם שלא היה ניכר קודם שנתערב בטל וא"כ גם כאן ליבטל ובס' המקנה לקידושין דס"ד כתב דשאני הכא כיון שההיתר לא היה ניכר קודם התערובת דכ"א ראוי להיות הקדש א"כ דמי למ"ש המרדכי בחולין בשם ר' משולם דבזה לא שייך למיזל כלל בתר רובא ע"ש הרי דאע"ג דבעלמא אם ההיתר היה ניכר והאיסור לא היה ניכר קודם התערובת בטל שפיר אף בדברים החשובים ה"מ בגוונא דיין שבגיגית שהביא המ"א בסי' ק"ב ובא"ח סי' ש"כ דשם לא היה אפשר לחול על היין שנדרך בע"ש שם איסור אבל כאן כיון דהאיסור יכול לחול ע"ז כמו ע"ז הוי כאלו שניהם ההיתר והאיסור לא היה ניכרים ואין לו ביטול אלא שבזה אני מסתפק שהגם שדברי המקנה מוכרחים מהמשנה דמעילה שם (דתי' קמא דהתוס' דחוק כמ"ש המחברים) מכל מקום אין לנו אלא להחמיר דוקא בדברים חשובים דעיקר הקולא הוא משום שהאיסור לא היה ניכר ובזה י"ל דאם יכול לחול עכ"א מהם האיסור דינו חמיר ולא בטיל. אבל בדברים שאינם חשובים דבטלי שפיר ברוב אולי בטלי אף בכה"ג ול"ד להמרדכי דשם שניהם לא היה בעונם קודם התערובת. אמנם יש להוכיח מדברי התוס' הנ"ל דאף בדברים שאינם חשובים לא בטיל בכה"ג והוא משום דהקשו רק ארישא וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ולא הקשו כן אסיפא באמר פרוטה בכוס זה הקדש אלא ש"מ דבכה"ג אף בלא חשיבות דמטבע לא בטיל וכנ"ל ועוד יש הוכחה לזה מדברי התוס' בתמורה דף ל' דהקשו שם בש"ס גבי השותפים שחלקו א' נטל עשרה וא' נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסור והקשה בש"ס ונפיק להדי כלבא ואינך לישתרי והקשו התוס' הא בדאורייתא אין ברירה והנה לכאורה תקשי על המשנה גופא דאמאי אסורין הנך עשרה שכנגד הכלב וליבטל הך דמתיר כלב ברובא וצ"ל משום דב"ח לא בטיל וקשה הא האיסור לא היה ניכר קודם שנתערב וליבטל וכנ"ל ביין שבגיגית ומזה ראייה ברורה לסברת המקנה הנ"ל דכאן חמיר משום דיכול לחול האיסור על כ"א מהם והשתא שפיר יש להוכיח דאף בלא הטעם דד"ח אין לו ביטול אינו בטל בכאן כדברי המרדכי ממש ביבמה שרקקה דם דא"ל דבכה"ג בטיל בעלמא רק בד"ח אין לו ביטול א"כ מאי הקשו התוס' הא כל הדברים חשובין דאין בטלים אינו רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אע"כ דבזה לא שייך ביטול כלל אף מה"ת וכמו בהך דיבמה שרקקה דם. אלא שלפע"ד דהרמב"ם ז"ל פליג אזה וסובר דאף בכה"ג יש לו ביטול בדברים המתבטלים ומש"ה שפיר פ' הרמב"ם ספ"ד מה' איסורי מזבח בשני שותפין שחלקו א' נטל עשרה וא' נטל תשעה וכלב דאם יש א' מהם שדמו כדמי הכלב כו' מוציאין מן העשרה כנגד הכלב ויהי' מחירי ושארן מותרים כו' ע"ש ותמה בס' לח"מ בפ"ו מה' בכורות דהא כל הפלפול בש"ס הוא למ"ד יש ברירה אבל לדידן דקיי"ל דאין ברירה כולן אסורים ע"ש שהניח בצ"ע ולפי הנ"ל מיושב דסובר דבדברים המתבטלין בטל ברובא אף בכה"ג ועיקר הטעם דלא בטיל בכאן משום חשיבות דב"ח ולזה אם מוציא א' שפיר מותרים האחרים דהא עיקר האיסור משום חשיבות דב"ח וכל הדברים חשובים שאינם מתבטלין הוא רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה זה הנלע"ד בדברי הרמב"ם ובש"ס פסחים פא"ע גבי פלוגתא דר"א ור"י דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א סובר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י סובר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י ומוקי בש"ס דבטוה"נ ממון קמפלגי דר"א סובר טה"מ ור"י סובר דא"מ ע"ש וקשה דהא אף למאן דסובר טה"מ הא עכ"פ אין הטובת הנאה שוה כמו גוף הדבר ובודאי אינו שוה רק כמו חלק מזה והרוב אינו שלו ויבטל האי טובת הנאה במיעוטו ומדוע לר"א עובר בב"י וב"י ע"כ יש סייעתא מזה לכאורה לשטת המקנה דאף בדברים המתבטלים כיון שהאיסור יכול לחול על כל חלק וחלק הטה"ב אינו מבורר אינו בטל כלל אמנם כד מעיינין שפיר יש לדחות דשאני גבי חמץ כמו דקאמר הש"ס פ"ק גבי אחריות דאף גורם לממון לא הוי בעלמא כיון דאיתא בעינא ואפ"ה שוויא רחמנא כממונא לענין ב"י ש"מ דכל שיש בו צד ממון עובר על ב"י וא"כ ה"נ גבי טוה"נ כיון שיש לו עכ"פ טוה"נ בחלה הוא הוי גרם ממון ומש"ה שפיר עובר בב"י. והנה הרמב"ם ז"ל פ' פ"ג מה' יו"ט