בית שלמה אורח חיים קיד

מתחיל בלשון ח"י דלמטה תעוד עלי כשני עדים כשרים איך שאני הח"מ מכרתי כו' וגם סיים בעה"ח וכנוסח שטרי מכירות חמץ פשוט לפע"ד דאין זה מגרע כח הע"מ דלא פסל בזה עדים אחרים וע' ב"ש באה"ע סי' מ"ב סקי"א. באופן שלע"ד השטר עצמו כשר לקנות בו גוף הקרקע והמטלטלין החמץ אג"ק וכבר כ' דאף דלא נזכר בו כלל שם המוכר הוא כשר ואין דברי התוס' פ' הנושא סותרים לזה ועיינתי בחי' מהר"ם שיף שם בתוס' והעלה בסוף הדיבור דעיקר דבריהם הן לב"נ אבל לר"י שפיר משתעבד בזה השטר ע"י ע"מ אף בלא נכתב שם הערב וגם אף לגבות בו ממשעבדי תמהו התוס' שם בסוף דבריהם למה לא יגבה לר"י בזה השטר ע"ש באריכות. ועוד נוסף יש שנית בנ"ד לטבותא והנה חקרתי שהיי"ש הנ"ל לא היה של הישראל המוכר הנ"ל לבד רק שהיה משותף עם ישראלים ולא היה להמוכר בו רק חלק רביעית והוא מכר לעכו"ם הכל בע"פ ברשות השותפים ע"כ יש לנו עוד צד טוב להקל. והנה זה ברור אצלי להלכה דהא דחמץ של עכו"ם ברשות ישראל ואחריות על ישראל דעובר עליו בב"י היינו דוקא אם אותו ישראל הנפקד בעצמו קיבל עליו אחריות אבל אם ישראל אחר קיבל עליו אחריות שניהם אינם עוברים בב"י זה לפי שאינו שלו כלל ואפי' גורם לממון ליתא. כיון דאינו מופקד על אחריותו דהא אפי' בישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו ולא קיבל הנפקד אחריות דעת הב"ח בסי' תמ"ג וכל האחרונים נמשכו אחריו דאין הנפקד עובר כמו בחמץ של עכו"ם רק הת"ח והפ"י בדף ד' וד"ה שכ' בהיפך זהו ואנן בתר כל הפוסקים גרירי וכן מוסכם להלכה. ומכ"ש בחמץ של עכו"ם רק שהישראל קיבל עליו אחריות פשיטא דאין הנפקד ישראל אחר עובר. אף לדברי הפ"י דהא אינו יכול לבערו כיון דגוף החמץ של עכו"ם הוא והמקבל אחריות ג"כ אינו עובר לפי שאינו ברשותו ואינו מצוי בידו. ואף בישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו דעת הגאונים שאין המפקיד עובר לפי שאינו ברשותו אלא שהקדמונים חלקו עליהם מטעם שכ' הרא"ש דכיון שהשאיל לו ביתו ביתו קרינן בי' וזה לא שייך כאן כיון דלא השאיל הבית לישראל רק לעכו"ם המפקיד והוי בית עכו"ם ובפרט בקבלת אחריות דדי במה שאינו מצוי אצלו. ומעתה בנ"ד אף אם נאמר כדעת המק"ח דזה הוי כמו קבלת אחריות כיון דאם יופסד יוחלט המעות אצל העכו"ם מ"מ על השלשה חלקים של השותפים פשיטא דהוי כמ"ש לעיל חמצו של עכו"ם ברשות ישראל וישראל אחר קיבל עליו אחריות. דפשיטא לפע"ד דאין כאן חשש ב"י על שום א' מהם ואין לחוש בכאן משום דאף דהחמץ עומד ברשות השותף שמכר לבד מ"מ דמרצונו קיבל לרשותו היי"ש המשותף א"כ השאיל המקום הנ"ל לכל השותפים לצורך היי"ש הנ"ל וביתם קרינן בי' כמ"ש הרא"ש בישראל שהפקיד. ז"א דהא לא השאיל להם רק לצורך היי"ש כ"ז שהוא שלהם אבל כעת כבר אינו שלהם דהא מכרו לנכרי וכבר יצא מרשותם א"כ לנכרי הוא דנשאיל המקום מעתה ולא להם וזה פשוט וברור. ומעתה אף אם נגבב כל החימרות יחד לומר דזהו הו"ל אחריות על ישראל וגם נאמר דזהו לאו שטרא הוא וגם נאמר דמכירת הקרקע בטיל גרע משאר יחוד לו בית וגם דחמץ של עכו"ם שעבר עה"פ אם קיבל הישראל אחריות אסור בהנאה לאחה"פ. עכ"ז אין מקום לאסור רק חלק רביעית מהיי"ש הלזה מחמת שהי' בבית המוכר הלזה ולו בעצמו היה לו חלק באחריות על רביעית וכיון שהסכימו המ"א בסס"י תמ"ז וכל האחרונים דחמץ שעה"פ בטל ברוב בעלמא דלא כדעת הטור וכן הסכימו להלכה במקום הפ"מ א"כ שפיר בטל חלק רביעית הזה בשלשה חלקים האחרים בפרט שהוא מב"מ דאף בשאר איסורי' בטל מה"ת חד בחד ואף דזה פשיטא דלכ"ע ל"א דבטל ברוב אלא כשנתערב אח"פ אבל אם נתערב קוה"פ בפחות מס' דאסור להשהותו ושהה באיסור אסור כל התערובת כמבואר שם ה"ט כמ"ש האחרונים ז"ל שם כיון דטכ"ע דאו' עבר בב"י על כל התערובת ומש"ה הכל אסור בהנאה משא"כ בזה דהא לא קיבל אחריות רק על חלק רביעית מהיי"ש ופשיטא דלא עבר אב"י אשלשה חלקים אחרים של הנכרי רק אחלק רביעית שקיבל עליו אחריות ומש"ה שפיר בטל בפרט שהוא מב"מ. ויותר מזה אני אומר דאף בישראל שיש לו חלק שלישית ביי"ש של נכרי והנכרי יש לו שני חלקים (או רוב משהו לכל מר כדאית לי' בענין ביטול ברוב) לפע"ד דהישראל אינו עובר על ב"י ואף אני מסתפק אם צריך ביעור מה"ת דהא כ' המ"א בסי' תמ"ב סק"א דלח בלח שנתערב ברוב בפחות מס' דמותר לשהותו מדאורייתא דמדאורייתא נתבטל ברוב לענין שהי'. ה"כ דכוותי'. ועוד דהא לשטת רש"י ז"ל אליבא דרב אחא ב"י בפסחים רכ"ט דיליף שאור דאכילה משאור דראית חמצו של עכו"ם מותר בפסח אף באכילה. ופשיטא דלדידי' אם נתערב חמץ ישראל בשל עכו"ם בטל ברוב כמו שבטל אם נתערב בשאר היתר כיון דחמץ עכו"ם היתר הוא לדידי'. וא"כ ה"ה לענין ביעור כמ"ש המ"א שם סי' תמ"ב וא"כ ה"ה לרבנן דבזה לא פליגי. והנה הא דפשיטא דבענין ביטל חד בתרי אין חילוק בין אם האיסור וההיתר הם של אדם א' או של שני ב"א כמבואר בפוסקים ביו"ד סי' ק"י קי"א ואפשר לומר דזהו מחמת שהאיסור והיתר אינו תלוי בענין אכילה של מי הוא מש"ה אין חילוק בין אם הוא של אדם א' או לאו. כיון דלא תלי בבעלים רק באכילה אבל בענין בל יראה דבבעלים תלוי האיסור לעבור עליו י"ל דאינו בטל של ישראל בשל עכו"ם כיון דכל היכי דאיתי' ברשותי' דישראל איתי'. אמנם במס' ביצה דל"ח בענין תחומין דג"כ תלוי האיסור בבעלים כמ"ש התוס' ז"ל שם ומש"ה היה דעת ר' אבא שם דלא בטל דמשום ביטול לא פקע שם בעלים מיני' וקנו שביתה אצל בעלים ולא בטיל וכמ"ש התוס' שם בד"ה הרי ואעפ"כ למסקנת הש"ס שם דלענין איסורא מתבטל שפיר אע"ג דלענין איפסודי ממונא לא בטיל ע"ש ואין לחלק ולומר דשאל התם דממון שאין לו תובעים היא. כיון דהמלח והמים לא הדרי בעיניהו משא"כ כאן דהא עדיין שם בעלים עליהם וכיון שיש להם בעלים עדיין ויש להם תובעים לא מיבטיל אף לענין איסורא ז"א דזה היה מתחלה סברת אביי שם בש"ס אבל למסקנת הש"ס שם נראה דאף בממון שיש להם בעלים עדיין בטל שפיר לענין איסור והיתר כמו שפרש"י זיל שם להדיא בד"ה א"ל אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מיתרצא דאפי' יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטיל וכו' ע"ש וע"ש בחי' מהרש"א ובפ"י ואף אם נאמר דאולי כאן האיסור תלוי טפי בבעלים כיון דאמר רחמנא שלך אי אתה רואה ומש"ה כיון דיש להם תובעים ושלו הוא א"כ לא בטיל ז"א כיון דכבר הגיע שעה ששית והחמץ כבר נאסר כבר אין לו בעלים כיון דנאסר בהנאה ואיסורי הנאה לית להו בעלים כמפורש בש"ס שני דברים אינן ברשותו של אדם וחד מינייהו חמץ בפסח כיון דאסור בהנאה כמו שפרש"י ז"ל בב"ק דכ"ט ומש"ה אמרו בש"ס דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטיל לי' דלאו ברשותי' קאי וראיתי בס' קצה"ח סי' ת"ה שכ' דאיסורי הנאה יש להם בעלים והא דאינו יכול לבטלו ולהפקירו משום דלאו ברשותו קאי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דאף הנגזל לא מצי להקדישו ואף דשלו הוא משום שאינו ברשותו וא"כ ה"נ הוי דבר שאינו ברשותו והעמיס כן בדברי רש"י בב"ק דמ"ה שכ' בד"ה אינו מקודש דלאו ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי ע"כ ומזה נסתייע דטעמא משום דאיסורי הנאה הוי כאלו אינם ברשותי' אבל שלו הם ע"ש ודבריו תמוהים חדא דא"כ להרבה פוסקים דס"ל דאם החמץ שלו אף אם אינו ברשותו עובר בב"י. א"כ תקשי לדבריהם מאי עשאו הכתוב ברשותו הא אפי' אם אינו ברשותו עובר בב"י כיון דשלו הוא ועוד אישתמיט לי' דברי רש"י שפי' בפסחים ד"ו ע"ב אהא דקאמר הש"ס דילמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל ופרש"י ז"ל שם וז"ל דלאו ברשותי' הוא ואינו שלו ע"כ הרי להדיא היפוך מדבריו ולזה נתכוין רש"י ג"כ בב"ק בלשון דלאו ברשותי' דמרי' הוא וזה ברור ואמת ודלא כהקצוה"ח הנ"ל אמנם בעיקר הדבר אם איסורי הנאה יש להם בעלים. יש בזה מבוכה רבה בין גדולי המחברים ז"ל ודעת הרשב"א ברור דאיסורי הנאה אין להם בעלים כמ"ש להדיא בתשו' סי' תשמ"ו תשמ"ז. והובא בד"מ ובהגהת רמ"א בא"ח תרמ"ט ס"ב. וכ"כ בחי' הריטב"א ס"פ האיש מקדש וז"ל ומורי נ"י תי' דאפי' יש באפרן שו"פ כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת וכו' ע"כ. וראיתי בס' המקנה שכ"כ ליישב קו' התוס' שם דנ"ו ע"ב ד"ה המקדש בערלה וכבר קדמו בזה הריטב"א הנ"ל. וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' תר"ב. אמנם בחי' הריטב"א לסוכה פ' לולב הגזול כ' להיפך דאיסורי הנאה מקרי שלכם ע"ש ש"מ דיש להם בעלים אמנם כבר בארתי דמוכח עכ"פ מש"ס דבחמץ לאחר זמן איסורו ל"ל בעלים כלל והנלע"ד דאף אם נאמר דשאר איסורי הנאה אית להו בעלים. מ"מ מודים בחמץ בפסח שמצוה בשריפתו והתורה אמרה תשביתו. ודוקא בשאר איסורי הנאה שאין מצוה לבערן מן העולם רק משום דלא ליתי לידי תקלה. אבל גבי חמץ כיון דעומד לשריפה והכל מצוין עליו לשורפו כמ"ש הש"ס בב"ק דצ"ח ומש"ה ל"ל בעלים כלל. וכן הוא ממש בע"ז שצריך ביעור מן העולם וחיוב על כל ישראל לבטל ע"ז ומשמשיה כמ"ש רש"י ז"ל בע"ז דס"ד ע"א מש"ה פשיטא דל"ל בעלים. (א) והנה יש

חילוק

**((א) סברא נכונה ומבוררת היא וכן כ' בס' בית מאיר ביו"ד סס"י רכ"א ובזה מיושב היטב הקושיא שהקשה אאמו"ר הג' ז"ל בספרו ישרש יעקב בדנ"ב בתוס' ד"ה שאין בו ש"פ על דברי התוס' פסחים דל"ב ע"ב ד"ה ואין נתינה שכ' דנתינה אפי' כ"ש ולהכי גבי תרומה חטה אחת פוטרת את הכרי וגבי גט שכ' על איסורי הנאה כשר דסותרים דבריהם בפסחים דל"ג ע"ב דיה תתן וכן בתוס' דל"ב ד"ה דבר שכ' דלמאן דס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכי בי' נתינה והדברים סותרים א"ע וגם התפלא שם על המל"מ בה' מ"ע והנו"ב מה"ת חיו"ד סי' ר"א שהרגישו שדברי התוס' בגיטין ד"כ סותרים דבריהם בשבת רכ"ה ולא הרגישו שגם דיבורי התוס' פסחים סותרים זא"ז. ולפי הסברא הנ"ל לק"מ דשאני בגט שכ' על אה"נ דעכ"פ מקרי שלו כמו שהאריך באמת בתשו' בריה אברהם חא"ח סי' כ"ו להוכיח מזה דאה"נ אית לי' בעלים אבל התם לענין תרומת חמץ בפסח דודאי ל"ל בעלים יפה כ' התוס' דנתמעט דלא מקרי נתינה כלל וז"ב. ומה דהקשה שם על התוס' בדל"ג הנ"ל דאיך נתמעטו אה"נ מקרא דנתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש כ"כ דלא נדע דתרומת חמץ אינו ראוי להיות קודש נפלאתי הלא כבר הרגישו בזה המהרש"ל והמהר"מ מלובלין ע"ש שתי' גם מה שהקשה שם בסוף דבריו על דיבור התוס' דל"ב עש"ה וסיים וכ"ז צ"ע לא הבנתי כלל דמזה לא נתמעט רק הא דתרומת חמץ אינו ראוי להיות קודש מתחלתו אבל הא דאוכל תרומות חמץ דהיה כבר תרומה טרם שנאסר דאינו משלם דזה אינו מוכרח רק מהא דאת הקודש וגם מה שאכל יהיה ראוי להיות קודש אם יפרישו כעת ועיין בחידושי מהרש"ל שם דמחק בדל"ב ע"ב הגירסא בש"ס למיעטא תרומת חמץ בפסח עש"ה ולכן נעלמו ממנו כוונת אאמו"ר הג' זללה"ה מה שהשאיר בזה בצ"ע גדול ולדעתי לק"מ:)**