בית שלמה אורח חיים קיג

דהך מילתא מה שמדמה בס' מק"ח לקיבל ע"א לא שמיעא לי דהא טעמא דקיבל עליו אחריות עובר היינו משום כיון דאלו מיגנב או מיתבר ברשותייכי קאי ובעי לשלומי כדידי' דמי כמבואר בש"ס וה"ט משום דאפשר שיהיה נדון החמץ כשלו ושוב אי אתה רואה וזה אם יתחייב מחמת שהדין נותן הן מדתה"ק הן מדין המלכות שהוא חייב על שמירת החמץ ויש לו פנים ושייכות בהחמץ שיהיה שלו וא"כ מה שהחמץ לא נמדד לא מיגרע בזה דהא מה שמפסיד ע"י גניבת החמץ אינו משום שהחמץ עומד ברשותו רק שיש ספק כמה הי' ואין בזה ענין למיחשבי' כשלו ומה לנו אם מגיע לו בגרם הפסד והחשש האחר מחמת שבדיניהם לא יצטרך העכו"ם לשלם בעד החמץ גם זה לא מסתבר דהא דבר זה חידש הוא שחירשו הפוסקים דבזה אזלינן בתר דין המלכות ואטו כל שטרי מכירות דידן נעשין ע"פ דינא דמלכותא ואף על פי כן הם קיימים מחמת ד"ת אף שמדין המלכות אין זה מכירה והוי חמץ של ישראל אף שכבר יצא מה"ת מרשותינו (והך דפ' חזקת הבתים דנ"ד דמלכא אמר לא ליקנא אלא באגרתא כבר תי' המחברים ז"ל בפנים שונות) רק דגבי אחריות דינא דאף אם מחק המלכות צריך לשלם הו"ל כדידי' וזה אם דין המלכות לחייבו מדין אחריות אבל אם דין המלכות שאין המכירה כלום וממילא כדידי' הוא בין אם יאבד או לא מאי שייך כאן גורם לממון ממ"נ אם נאמר דניזל בתר דין המלכות בלא"ה דידי' הוא ועובר עליו אף אם הוא ברשות העכו"ם להרבה פוסקים ולדינינו בכל ענין לאו דידי' הוא אף אם יאבד ומחמת שהעכו"ם אינו בטוח ג"כ לאו מלתא הוא דאטו אם עכו"ם חייב מעות לישראל ויש לו חמץ בבית ישראל ולא קיבל ישראל אחריות והעכו"ם אינו אלם רק שממילא אם יאבד החמץ לא יהיה העכו"ם לשלם הכי בשביל זה יעבור הישראל בב"י על החמץ זה לא ניתן להאמר ודבר זה היא עיקר דאם חיוב התשלומין בא מצד דהחמץ יוקם ברשותו ע"י אבדתו הן מצד דתה"ק הן מצד דין המלכות אבל מצד אחר אין גרם חיוב ישראל מזיק ודלא כמק"ח וע' במלחמות פר"ש בשמעתתא דעכו"ם שהלוה על חמצו. ועוד בר מן דין אף אם נאמר דזה הוי כמו קע"א מכל מקום כיון דבדיעבד סמכינן אר"ת דיוחד לו בית מהני זה הוי כמו יוחד לו בית אף שלא נקנה המקום לעכו"ם דל"מ לדעת הפר"ח שסובר דלר"ת דיחוד מהני אף אם לא יחוד ועשה מעצמו מחיצה יוד אף שלא בפני העכו"ם שרי משם דאינו מצוי בידו מכ"ש כאן דמהני ואף לדעת הב"ח והסכימו לזה האחרונים דלא מהני מחיצה יוד שלא בפני העכו"ם ה"ט כמ"ש הב"ח דדלמא העכו"ם לא חפץ רק שיהי' דוקא ברשות ישראל ע"ש משא"כ כאן. ועתה אומר שאף לדברי המק"ח יש להקל בנ"ד דאיכא עוד שני צדדי היתר ראשונה כבוא עוד לנדון השטר והנה הגם שזה פשוט דשטר שנכתב בכת"י אחר ולא חתמו עליו עדים ולא הבע"ד וגם לא נמסר בע"מ לאו שטרא הוא כלל לקנות ע"י כמבואר בדברי ה"ה פי"א מה' מכירה הט"ו ע"ש וכן מוכח להדיא מש"ס גיטין ד"י ע"ב דמש"ה פריך אשטר מתנה הנעשית בערכאות במאי קא קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא דש"מ אף דערכאות לא מרעי נפשייהו מכל מקום כל שאין עדים כשרים בעיקר הדבר לא מהני ולא מידי וכן כתב בס' המקנה לקדושין דכ"ו ותמה שם על הסמ"ע בסי' קצ"א שנראה לכאורה מדבריו להיפך והא שכתב התוס' שם בגיטין וז"ל בד"ה חספא אבל בשטר שחותמים בו עכו"ם שאין בו לא ע"מ ולא ע"ח שכשרים להעיד ולא הודאת בע"ד לא חשיב שטר לקנות על ידו ולא הוי אלא חספא בעלמא וכו' ע"כ דמשמע לכאורה דאם הוי הודאת בע"ד הוי מהני אף שהשטר נעשה בלא ע"ח ובלא ע"מ זה א"א לומר כנ"ל דבזה לא מהני הודאת בע"ד כיון דמסר לו חספא ואין זה שטר כלל ולא כתב התוס' לעיל בגיטין ד"ה ע"א סד"ה דקיי"ל דבממון מהני הודאת בע"ד אלא באם השטר נחתם עכ"פ בע"ח דעכ"פ שטרא הוי אלא דלא מהני לר"א משום דבעי ע"מ והיינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן לשטת ר"ת שם אף אליבא דר"מ צריך ע"מ ג"כ מה"ט בזה שפיר מהני בממון כמו דחלוק דין ממון מדבר שבערוה דהא בקנין כסף וכדומה דודאי כסף הוא ואם קנה ממנו שדה בכסף בלא עדים אם שניהם מודים מהני ואף על פי כן בקידש אשה בכסף בלא עדים אף ששניהם מודים אין חוששין לקדושין כן בזה בשטר שכבר חתמו עליו עדים והוי שטרא רק שאין עדים על המסירה בזה הוא דמחלק התוס' בין דבר שבערוה לממון וכנ"ל אבל בשטר שאין בו אף ע"ח דלאו שטרא הוא כלל לא מהני בלא ע"מ דמשווי' ליה שטרא דבלא ע"מ לא דמי לקנין כסף דשפיר מהני בהודאת בע"ד משום דעל כל פנים כסף נתן לו וכאן לא נתן לו רק חספא וזה באמת כוונת התוס' סם ד"ה חספא דשטר שאין בו לא ע"ח ולא ע"מ ולא הודאת בע"ד היינו משום דהא אף אם הבע"ד מודה לא שייך הודאת בע"ד דמודה דנתן ליה חספא זהו לפע"ד ברור בכוונת התוס' וכן מצאתי להדיא בספר קצה"ח רס"י מ"ב שפי' כן דברי התוס' הנ"ל וכ' כל זה משום דמשמע להדיא מדברי המק"ח שכ' בסי' תמ"ח בשטר שלא נזכר בו שם המוכר רק שכ' בו ביתי מכורה לך דאינו כשר רק בע"מ או בכת"י המוכר או בח"י דמשמע מזה דאם נכתב שם המוכר אף אם אינו ח"י ולא ע"מ מהני וזה ליתא וכנ"ל. נחזור לנ"ד דבלא ע"מ כיון שהיו גם השטר בכ"י אחר וגם לא הי' חתום עליו לאו כלום הוא. אמנם חקרתי והיו שני אנשים שם בבית המוכר שראו היטב המכירה וגם ראו שמסר לו השטר המוכר ליד העכו"ם ובזה מצאתי פתח תקוה ואף שהעדים לא קראוהו מכל מקום בדיעבד כשר כמ"ש הראשונים ז"ל בגיטין די"ט ואף בגט רבו הדיעות באם נאבד ולא קראוהו כלל לא בתחלה ולא בסוף כמבואר שם ובש"ע אה"ע סי' קל"ז מכ"ש בזה דיש להקל. אמנם יש לעיין מצד שלא נזכר בו שם המוכר. והנה בס' מק"ח כ' שם דבשטר שכ' ביתי מכורה לך ול"כ בו שם המוכר דאינו כשר רק בע"מ או בכת"י המוכר או בח"י. והנה בח"י פשוט הוא דהא מוזכר שמו בחתימתו אבל בכ"י בלא ח"י ולא נזכר שמו זהו מחלוקת ישנה בין גדולי הראשונים הובא בבית יוסף חושן משפט רס"י ס"ט ע"ש ובש"ך שם סק"ד וראיתי בספר קצה"ח רס"י מ"ה שהביא ראיה דכת"י אף בלא חתימה ולא נזכר שמו הוי שטרא מעלי' להקנות ע"י מהא שכתב התוס' בגיטין ד"ד ד"ה מודה ר"א דאם העדים חתמו תחלה ואחר כך נכתב גט ע"ג חתימתן לאו עדות הוא כלל ע"ש ומה"ט הוצא בקצה"ח דה"ה גבי כת"י אינו משתעבד בחתימתו רק אם נכתב שדה קני' לך קודם שחתם את עצמו אבל אם חתם את עצמו תחלה ואחר כך כתוב בכת"י אחר ע"ג חתימתו שדה קני' לך ומסר לו זה השטר לא מהני לקנות ע"י כמו בחתימת עדים ועל פי זה הקשה דאם כן בהאי שטרא דהוי כתוב ביה אני פב"פ לויתי ממך מנה דמהני והא התם שמו נחתם תחלה קודם הכתב ולזה תי' דהתם ע"כ כשהכל הי' כת"י ומש"ה מהני דהא אף בלא תיבת אני פב"פ אלו התיבות לויתי ממך מנה לחוד מהני ומזה הוציא דלא בעינין חתימות שמו כלל ע"ש וחוץ מה שדבריו נגד דברי הר"ן שכתב בפרק המגרש במתני' דג' גיטין פסולין וז"ל ומהא שמעינין דכת"י בלא חתימה כשר בד"מ וכו' דהכא ודאי בלא חתימה עסקינן וכו' ויש לדחות ולומר דגיטין שאני דכיון שהוא צריך לכתוב שמו הא איכא חתם ידו ומהני אפי' למה שכתב בו משמו ואילך כיון שהכל כתיבה אחת אבל כתיבתו בלא חתימתו כלל אפשר דלא מהני וכו' ע"כ הרי מפורש שלא כדברי הקצה"ח הנ"ל אלא שדבריו הם גם נגד דברי התוס' עצמם שכ' בר"פ הנושא ד"ה דאמר ליה וז"ל ולא מיירי כשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דהיינו הוציא עליו כת"י וכו' ולא מיירי נמי כשכתב לו אני פלוני חייב לך מנה דהא נמי כחתם תחתיו דמי וכו' ע"כ והא בכאן דאם נסלק החתימה היינו תיבות אני פלוני וישאר רק תיבות חייב לך מנה לא מהני ולא מידי לכ"ע ועוד מפורש שם ברש"י ד"ה ה"ג לעולם וכל שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה ואע"פ שכת"י הוא הואיל ולא חתום פטור והא דתנן הוציא עליו כת"י גובה מבנ"ח כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מנה מפלוני וכו' ע"כ הרי דאף אם היה כתב בו אני חייב לך מנה לא מהני לפרש"י מכל מקום מהני בהזכרת שמו תחלה ודברי הקצה"ח תמוהים. אמנם זהו בכת"י אבל בנמסר בע"מ נראין דברי המק"ח דאף באינו מוזכר בשטר שם המוכר כשר דבטעמא דבגט פסול היינו כמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין ובפ"ק דקדושין דבעינין ספירת דברים הכורתין בינו לבינה עיין שם מה שאין כן בשאר שטרות ע"כ וכן נראה להדיא מתשו' הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' ל"ב ע"ש. אמנם איכא לפקפק מדברי התוס' בר"פ הנושא ד"ה אליבא דבן ננס שכ' וז"ל וא"ת אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר בע"מ יש לומר דלא חשיב האי שטר לאשתעבודי ביה כיון שאין כתוב בו שם הערב אלא כתיבתו דכיון שאינו מוכיח מכתיבתו שהוא מסרו לא מצי לאשתעבודי ביה ע"כ הרי דכיון דאין כתוב בו שמו אף ע"מ לא מהני. וה"ה לפי' אחרון שכ' שם בחי' מהרש"א דבאמת לר' ישמעאל כמו דהוי הודאה גמורה ע"י שט"ז כמו כן חשיב לאשתעבודי ביה והתוס' הקשו רק לב"נ דפליג אר"י וע"ז תי' דמשום דל"כ בו שם הערב לא חשיב שטר אם כן אדרבה מוכח מד' התוס' דלדידן דקיי"ל כר"י שפיר משתעבד בהאי שטרא אף על גב דלא נכתב בו שם הערב ואם כן מכ"ש בשטר קנין דעלמא ואף לפי' א' שפי' שם בחי' מהרש"א דלפרש"י לא פליגי ר"י וב"נ אנא אי הוי הודאה אבל בשיעבוד לא פליגי ולכ"ע לא מצי משתעבד ע"י שט"ז ומש"ה הקשה התוס' לכ"ע ואם כן לתי' התוס' מוכח דלכ"ע אינו יכול להשתעבר בזה כיון שאינו מוזכר שמו מכל מקום יש לומר דשאני התם דהא הקשה התוס' לעיל מיני' לשיטת ר"ת דאיך אפשר להשתעבד בשטר כלל הא אין מטלטלין נקנין בשטר ותי' משום כיון דטרח לכתוב שטרא גמר ומשעבד נפשי' ובזה הוא דכ' שפיר דבזה שלא נזכר שמו לא מצי לאשתעבודי ביה כיון דמדינא אין מטלטלין נקנין בשטר רק דכיון דטרח לכתוב שטרא זה אם נזכר שמו ולא בע"א אבל בשטר קנין דמדינא מהני אף בלא הזכרת שמו הו"ל שטרא ואין להאריך נחזור לנ"ד דנ"ל דעל פי ע"מ שפיר מהני לקנות בהאי שטרא אלא שיש עוד מקום לפקפק קצת על פי מה שכ' הריטב"א בקדושין דמ"ג וז"ל ואף על גב דלא בעינן בקדושין א"ע צריך שיהיה העדים שם ולא מהני הטמין עדים אחורי הגדר חדא דלא חשיבי עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שיקרי וכו' ע"כ. ופי' האחרונים ז"ל דה"ט משום דכיון דבעינן עדים לגוף המעשה צריכין לכוין דוקא לקדש בפני עדים וא"כ אולי בהאי שטרא נמי כיון שאינו נעשה שטר רק עפ"י ע"מ אולי בעינן שיכוין דוקא למסור בפני העדים ולא בע"א אמנם הא כל הפוסקים השמיטו טעם הריטב"א ונתנו טעם אחר דאינה מקודשת בהכמין לה עדים אחורי הגדר וע' בש"ע אה"ע סי' מ"ב ובאחרונים שם ואדרבה משמע דלא חשו לטעם זה. וגם הריטב"א כ' שם בעצמו טעם אחר ובלא"ה יש לחלק בין קדושין דצריך עדים משום אדבר שבערוה כו' לכאן דבגוף המעשה א"צ עדים רק דהשטר לא נגמר רק עפ"י ע"מ ועוד בקדושין נמי פשיטא דזהו דוקא אם הכמין לו עדים ולא ראו הם את העדים בודאי אבל אי הי' העדים בבית מבואר בש"ס שם דאצ"ל אתם עדי ולאו כל כמינייהו לומר דלא כוונו לקדש בפני עדים דבדבר שבלב לא מהני מכ"ש בכאן ושטרא מעליא הוי ואף שנוסח שטר זה