בית שלמה אורח חיים קו

משום ב"י משום דלא נקנה לו גוף החמץ רק המוכר נתחייב א"ע ודומה לחק הכומרים ולישראל שמקבל מעכו"ם ככרות ברבית דפ' הב"ח והאחרונים להקל בדיעבד אף בלא התנה אכן לכתחלה כיון דפ' הטור כד' ראבי' דבעינן התנה דוקא וכ"פ הש"ע א"כ מכ"ש דאסור לקנות בפסח ועיין בס' שערי תשובה סי' תמ"ח שהביא בשם תשו' פמ"א ח"א סי' מ"ו בא' שמכר ח' פשתן לנכרי ע"פ אחר חצות עבור ששה זהובים ומדה יי"ש והשיב הפמ"א שיכול לומר לנכרי שהמקח הי' בטעות ששכח שהוא ע"פ והשתא כתב ע"ז ולענ"ד באם כו' שלא הראה לו על יי"ש זה ל"ש מ"ש הפמ"א דכשמשך הפשתן נקנה היי"ש בכל מקום שהוא כיון שאין היי"ש מסיום בפ"ע ואם היה העדה ויי"ש בבית הנכרי בעין מסיום לעצמו ג"כ אין מקום שיקנה הישראל אותה אם לא כשאמר שמחליף על מדה של יי"ש שיש לו בביתו שאז נופל לשון קנין חלופין ואם נשפך אח"כ ההפסד על הישראל משא"כ כשאינו מראה לו עליו רק הוא התחייב א"ע מדה יי"ש סתם פשיטא דלא נקנה לו כלל רק חיובא עליו דנכרי רמי וא"כ אין איסור לקבלו אחר פסח עכ"ל הש"ת ועיין בטח"מ רס"י ר"ג ובהגהת רמ"א שם ס"ג וס"ד ובסמ"ע וט"ז וקצוה"ח שם ועכ"פ מדברי הפמ"א מבואר שחושש בכה"ג אף בדיעבד אף דהעיקר כד' הש"ת וכאשר בררנו למעלה מ"מ לכתחלה ודאי דאסור לעשות כן. והנה זה כמה שנים שמעתי שיש איזה קלי דעת שקנו יי"ש מהאדונים בחוה"פ ע"ד הנ"ל ותלו עצמם בהוראת רב גדול מפורסם ושאלו אותי כמה פעמים סוחרים אם דעתי מסכמת ואסרתי להם אמנם בדיעבד וכ"ש כשעבר הפסח אין להחמיר רק כשרואה לעשות למיגדר מלתא כפי ראות עיני הב"ד ובדבר שאלתו נדון תיקון עירובין בק' הנה בעו"ה לבי בל עמי מחמת סיבות לא טובות עיני צופיות לרחמי שמים ובל"נ אשימה עיני על מכתבו גם ע"ז ושלום כנפשו ונפש הדוש"ת. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה פג סקאלא יום ג' כ"ד סיון תרל"א

שפעת שלום וברכה לכבוד ידידי הרב המופלג החריף ובקי שלשלת היוחסין מ' נפתלי נ"י איש הורוויץ

מכתבו קבלתי קודם ח"ש העבר ויען כי הי' נחוץ לי אז להשיב תשובת רבות נחיצת לשעה ואח"כ עברו עלי סיבות לא טובות בעו"ה לזאת נתאחר תשובתי עד עכשיו ע"ד שאלתו שאיש א' מק' קנה קוה"פ יי"ש מאיש א' מק' דראהיי ואח"כ רצה עוד לקנות ממנו יי"ש ולא נגמר המקח ביניהם ובחוה"פ בא להקונה ט"ג מהמוכר שיבא לשם ונסע הלוקח לשם וקנה אצלו בחוה"פ יי"ש מחדש שיקבל אותו לאחר החג ונתן לו המוכר להלוקח אויספאלג שיין להנאמנים שלו בהגראלניא שיתנו להלוקח אחר החג כו"כ יי"ש שיחזיק כו"כ גראד ואם יש עוד יי"ש בהכלי שהיי"ש הוא מהבארבליס הרשות ביד הלוקח שלא לקבלו וכשבא הלוקח בחזרה הרעישו עליו כל הסוחרים על מה שקנה יי"ש בפסח ובא אל אביו הרב נ"י ואמר לו אביו שחלילה לעשות כן כי הוא פירצת גדר ויש שם מופלג א' וערער על אביו ואמר שאין בזה חשש איסור וכ"ת האריך במכתבו להחזיק דברי אביו ושאל חוו"ד והנה כ"ת האריך מאד אבל לא בירר דבריו כראוי ואני אברר בקצרה דלענ"ד אסור לעשות כן מתרי טעמי חדא משום שהוכיח סופו על תחלתו שמכירתו שמכר המוכר היי"ש שברגאלניא לנכרי קוה"פ לא היה רק הערמה בעלמא וקתני בתוספתא ובלבד שלא יערים והביאו בב"י בסי' תמ"ח והב"ח פי' שהיינו שלא יניח חותם על החדר שהחמץ בו והט"ז מחמיר מאד בכה"ג אף בדיעבד רק שהח"י פי' שאם הניח חותם אחר המכירה אין לאסור בדיעבד מבואר שם דלכתחלה אסור לעשות כן אף אחר המכירה אף שלא היה הערמה ניכרת בשעת המכירה. אמנם לכאורה יש לפקפק גם על דיעבד ולומר שתלוי במה שנחלקו הרמב"ם והרשב"א הובא בר"ן בנדרים דמ"ח סע"א ולדעת הרמב"ם שפ' בש"ע סי' רכ"א ס"ט כמותו דאמרינן בכה"ג הוכיח סופו על תחלתו א"כ אף בדיעבד יש לאסור אמנם יש לחלק דשם יש גילוי דעת יותר בפרט כיון שסעודתו מוכחת עליו כדאמר בש"ס התם (א) אמנם לכתחלה כתב גם הח"י לאסור ואף די"ל דנ"ד קיל טפי משום דאינו ידוע שמכר לו היי"ש הזה שמכר לנכרי דכבר כתבתי בכמה תשובות דבהמוסחרים אלו אין להלוקח קנין עצמי בהיי"ש רק חיוב הגוף הוא על המוכר ליתן להלוקח יי"ש בגראד הזה במקח הזה ואף אם מכר לו יי"ש מגראלניא שלו נראה מד' התוס' בב"מ דס"ד רע"ב במסקנתם שיכול ליתן לו יי"ש אחר עשיה במ"ש בפוסק עמו על הגדיש ועיין בפרש"י שם דע"ב ע"ב בד"ה פוסק עמו וכ"ש ביי"ש שהקפידא הוא רק על הנאבד ועוד דנראה דדעת המוכר בנ"ד הי' משום שהיה לבו נכון ובטוח שיקנה היי"ש הזה לאחה"פ בחזרה מהנכרי שמכר לו כפי הנהוג דהא אין רשות לישראל אחר ליקח אותו מהנכרי כמ"ש בתשו' מ"ב והאחרונים מ"מ דבר מכוער מאד הוא ונוטה להערמה ניכרת שנית מטעם שכרב כ"ת דאסור משום שרוצה בקיומו של חמץ אלא שכ"ת כתב דאין האיסור על הלוקח משום שכתב המק"ח סי' ת"ן שאין איסור רוצה בקיומו גבי חמץ אלא כשהגיע לו עי"ז הנאה מחודשת אבל בכאן אין הנאה מחודשת לגבי הלוקח דמי יודע אם יעלה השעה עכ"ד ואישתמיטתי' דברי הש"ס בנדרים דל"א דבזבינתא מציעא הוא הנאת שניהם וכ"ש בזבינא חריפא הוי רק הנאת לוקח ואף שכתבנו דבכה"ג הוא חיוב על המוכר ואין הלוקח מפריד כלום אם נאבד היי"ש הזה כמ"ש התוס' בב"מ הנ"ל מכל מקום כתבתי בתשו' בכה"ג שנשרף כל היין שרף שגרנאלניא או נאבד הכלי אף שאין הלוקח מפסיד וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו אבל א"צ ליתן לו יי"ש ממק"א כיון שמכר לו יי"ש מגראלניא ההוא ונאבד יכול המוכר לטעון שאנוס הוא וא"כ הלוקח רוצה בקיומו כדי להרויח וכבר כתבנו שבזבינא מציעא גם הנאת לוקח הוא וכ"ש בזבינא חריפא אבל לגבי המוכר אין איסור משום רוצה בקיומו דלא כמ"ש כ"ת דהא גם בלא"ה המוכר רוצה בקיומו של חמץ דהא ידוע דאם יאבד החמץ העכו"ם הקונה לא ישלם לו כמ"ש המק"ח בכמה דוכתי רק דל"א לן כמ"ש המק"ח משום דאיו לו הנאה מחודשת וגם עתה אין לו הנאה מחודשת דאף דבזבינא מציעא ומכ"ש בזבינא דרמי על אפי' הנאת מוכר הוא וע' בנה"מ סי' ע"ב סק"ח

ובסי'

**((א) כ"כ בתשו' צ"צ סי' מ"ה בנידון עגונה בגוי מסל"ת שהעיד סתם ואח"כ בסוף לא רצה להעיד עד שיתן לו ממון וכתב דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וגם מתחלה נתכוון לכך דזה אינו והביא באריכות סוגיות הש"ס דחולין דל"ט ע"ב וכ' דלאוקימתא הא' ל"א סופו מוכיח על תחלתו כלל גבי ישראל ולאוקימתא הב' ל"א מוכיח וכו' אלא היכא דאיכא נמי הוכחה בתחלה ולאוקימתא הג' לא הוכיח וכו' אלא היכא דאיכא טעם על מה ששתק תחלה והביא ראיה מנדרים דמ"ח ומלשון הרמב"ם פ"ז מה' נדרים דדוקא התם משום שסעודתו מוכחת עליו כמ"ש אאמו"ר הג' ז"ל מסברת עצמו והנה בראשית ההשקפה תמהתי ע"ז דהא אנן פסקינן במעשה דקסרי גבי שחט סתם ואח"כ חישב לע"ז דהוי ס' נבילה ולכמה פוסקים אסורה אפילו בהנאה אף דבהמה בחזקת היתר עומדת לענין הנאה אף דהתם ליכא טעם על מה ששתק תחלה ומכש"כ בנידן הצ"צ דע"י העד אנו באים להוציא אותה מחזקת א"א ובינותי בספרים ומצאתי בס' כו"פ בסי' ד' שהקשה באמת דאמאי אסרה מס' גבי חישב ואח"כ זרק הא ליכא טעם על מה ששתק בתחלה ותי' דבאיכא טעם על מה ששתק תחלה הוי ודאי לרשב"ג ובלא"ה הוי רק ס' ולהכי גבי מעשה דקסרי הוי ס' אף לרשב"ג וא"כ לפ"ז יקשה על דינא דצ"צ אבל לפע"ד אחר העיון נראין דברי הצ"צ נכונים ודברי הכו"פ תמוהים דהא בליכא טעם על מה ששתק תחלה אמרינן בש"ס דשתק ולבסוף צווח ד"ה קנו לכן נלענ"ד דשלשה חלוקים יש בדבר דאם יש הוכחה מתחלה כמו גבי גט כשאמר כתבו התם אפי' רבנן מודה דאמרינן הוכיח וכוי כמ"ש בחידושי הרשב"א שם וכששתק מתחלה ואח"כ צווח דאין לנו שום טעם למה שתק מתחלה והוי בהוכחה להיפך בזה אפי' רשב"ג מודה והיינו דוקא כמו התם בכותב נכסיו לאחרים דקיבל השטר כמ"ש רש"י שם דיש ג"ד מה שקיבל השטר בסתם ולא אמר כלום דכוונתו היה לזכות במתנה ואח"כ חזר בו וכן גבי תקפו א' בפנינו בש"ס ב"מ ד"ו דהתם בודאי לא היה לו לשחוק כשא' תופס מידו חפץ שלו אי לאו משום האי טעמא דקחזו ליה רבנן ואם אין לנו הוכחה מתחלה כלל לא לכאן ולא לכאן בזה פליגי רבנן ורשב"ג כמו בזוכה ע"י אחר דלמה לו לצווח וכן גבי שחיטה ל"מ כשלא שחט לפנינו ואח"כ שמענו דחושב לע"ז דאמרינן דבאמת דגם מקודם חישב ואפי' אי שחט לפנינו הא לכמה פוסקים מחשבה בלב סגי ואפי' להסוברים דבעינן הוצאה בפה מ"מ הא כשאין אדם שומע קולו ג"כ אסורה ולהכי א"ל דממה דגלה כעת דעתו בפנינו לע"ז דבאמת גם בשחיטה חשב בלב או אמר בינו לבינו לע"ז דלמה היה לו לגלות דעתו שישמעו רבים ורק כעת מקרה הוא דקרה דשמעו העדים שחשב ואנו דנין ע"ז באמת על תחלתו והוי כליכא הוכחה לכאן ולכאן דתלי' בפלוגתת רשב"ג ורבנן לגבי מתנת ב"ח דיש הוכחה מדלא אמר התנאי בשעת נתינת המתנה כיון דכל רצונו היה בזה שיהנה לאביו א"כ הוי ליה לומר בתחלה לכך דעת הרשב"א דלכ"ע ל"מ ולהרמב"ם הא דסעודתו מוכחת עליו הוי כהוכחה בתחלה ונלע"ד די"ל דגם להרשב"א גבי מתנת ב"ח שם הוי כמו הוכחה בתחלה אלא דס"ל דגם הוכחה מתחלה ל"מ אם שתק בנתיים כמו בסוגיא דב"מ גבי תקפו ואח"כ הקדשו אף דיש הוכחה מתחלה דטען לפנינו כולה שלו כמ"ש הריטב"א שם בשם הרמב"ן דהבעיא איירי בהכי אעפ"כ הוצרך בש"ס לומר הטעם על מה דשתק בתחלה ולהרמב"ם צ"ל דזה דסעודתו מוכחת עליו הוי ראיה גמורה אף בשתק בנתיים וא"כ דברי הצ"צ נכונים דהתם הוי כהוכחה מתחלה להיפך כיון דכל עצמו לא הי' כוונתו אלא כדי ליטול שכר הוי לו לומר בתחלה והכי לכ"ע ל"א הוכיח סופו על תחלתו כמו בקיבל השטר ושתק ואח"כ צווח דלכ"ע קנה אלא דברי אאמו"ר קצ"ע דהכי ל"ש זה להקשות אמאי לא אמר בתחלה וא"כ יש לכאורה להחמיר כמו גבי שחט ואח"כ חישב אלא דבאמת ס"ל ליש"ש פ"ב דחולין סי' כ' דהעיקר דקיי"ל כרבנן דל"א הוכיח סופו ע"ת וכן ראיתי בתשו' מהר"ח אור זרוע בשם אביו בתשו' וז"ל וכן נראה בעיני דאפי' בעלמא לא קיי"ל וכח סופו ע"ת אלא היכא דמוכח כדאמר בשחיטת חולין דל"ט ע"ב עכ"ד וכן נראה דעת המהריב"ל בתשו' ח"ג סי' ע"ו הביאו הב"ש בקונטרוס עגינות סי' פ"ב ע"ש היטב. ועוד אפשר לומר כמו שכתבו רוב הפוסקים גבי שחיטה דאם שחט בפי' לשם מצות שחיטה אע"פ שחישב אחר כך מותרת הבהמה וא"כ במכר לעכו"ם קודם פסח החמץ הוי כפי' בהדיא שעושה לשם מצות השם ול"א הוכיח ודי בזה.)**