בית שלמה אורח חיים קה

וכיוצא בזה כתב הקצוה"ח סי' ער"ה וה"ה אינהו לדידן ועיין בנה"מ סס"י קפ"ח אמנם אכתי יש לפקפק לכאורה על השמרים מאותו ששלח אדראן דהא גם בההוא דחמרי' ופועליו שם בע"ז אף שלא ייחד קניינו אסור בהקדים לו דינר כדאי' התם. אמנם נראה דשם האיסור הוא משום שהחנוני הוי כשלוחו ליתן לפועליו יי"נ אבל לא הוי כנקנה לו היי"נ בפרט לדברי ר"ת ורה"פ דכסף בנכרי ל"ק ועיין במח"א סי' הנ"ל ועוד דבלא"ה המג"א סי' ת"נ סק"ט הקיל כדברי הרשב"א שבש"ע יו"ד סי' קל"ב ס"ד. ואף שהט"ז והש"ך שם החמירו וגם הפר"ח בסי' ת"נ החמיר וכ"ש בנ"ד שאמר בפי' שמרים מ"מ סניף להקל הוי באיסור קל דחמץ שעה"פ שהיא רק מטעם קנס ואעפ"כ לא מלאני להקל רק בהנאה אבל לא באכילה אף על השמרי' של השנים אחרי' ומחמת חולשת כחי ורב טרדותי לא יכולתי להאריך יותר ושלום כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה פב סקאלא יום ה' י"ט סיון תרל"א

שפעת שלום לכבוד הרב המופלג החריף ובקי מ' שלמה מעהר כ"י אבד"ק גלאץ

מכתבו קבלתי זה כביר ומרוב הטירדא להשיב תשו' נחוצת מאד לשעה וגם משאר טרדות וסיבות שונות לא יכולתי לשום עיני במכתבו וכעת עיינתי בו וע"ד שאלתו שבמקומו נוהגין כמה סוחרים לקנות בחוה"מ פסח יי"ש אצל האדונים ע"ד שהאדון יחזיקו עוד חדש ימים ואח"כ יקבלו הקונה וכ"ת הרעיש לאיסור דאף דהיי"ש עומד כל ימי הפסח אצל הנכרי ובאחריותו מ"מ הא אף בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי וקיבל הנכרי אחריות עובר עליו מה"ת לדעת הרמב"ם ופ' כן בש"ע סס"י ת"מ מכ"ש שקונה היי"ש בפסח דלדעת הרמב"ם אדרבה רק בכה"ג לוקה וכ' כ"ת צד היתר משום שהישראל לא סיים מקחו ולא הראה לו האדון היי"ש רק קונה אותו על נסיון הגראד ויכול הנכרי ליתן לו מאיזה יי"ש שירצה רק שיהי' כפי הגראד והביא ד' הפ"י החדשות סי' י"ד שכ' דמה שהתירו הגמי"י בחק הכומרים משום שאינו מקבל הככרות בפסח ופשיטא דגוי שחייב לישראל חמץ שאינו עובר עליו כיון דלא זכה בו הישראל מעולם כו' וכ' עוד אח"כ ח"ל ול"ד להא שכתבתי בישראל שיש לו חוב חמץ אצל הגוי דשרי דהתם לא זכה בו הישראל מעולם כיון שאין החמץ מיוחד איזה של ישראל והגוי נותן לו איזה חמץ שירצה עכ"ד הפ"י ומזה יליף כ"ת לנ"ד דנמי דכוותי' היא אלא שכ"ת האריך דיש לחלק דשם נעשה הדבר קודם הפסח משא"כ הכא דקונה בפסח משום דהואיל ואם הי' הישראל לוקחו לביתו הי' עובר עליו והנה כ"ת בעצמו הרגיש בדברי התוס' פסחים דע"ו בד"ה הואיל דבכה"ג ל"ש לומר הואיל וכ"ת דחק לחלק דבנ"ד ליש תי' התוס' וליתא ולא ראיתי להאריך וכ"ש לפרש"י שם דמ"ח דל"א הואיל כזה לכ"ע ועוד נראה דבכה"ג לומר הואיל דאי בעי מייתי לי' הישראל לביתו ל"א הואיל כזה דיעבור עליו הישראל עי"ז בב"י כיון דמחוסר מעשה בגופו של חמץ גרע ממחוסר ממונא דכתב הר"ן פכ"ש דל"א הואיל וראיה לזה דהא ד' הרמב"ן וסייעתו הובא בר"ן פ"ק דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר עליו בב"י והא ודאי שברשות ישראל לקחתו מרשות הנכרי לביתו ואמאי אינו עובר בב"י משום הואיל אע"כ כמ"ש ותמהני על כ"ת שהביא דברי הרמב"ן בזה בתוך דבריו ולא הרגיש בזה ע"כ נסתר כל אריכות ד' כ"ת בזה. אמנם העיקר ד' הפ"י הנ"ל לכאורה יש לתמוה דהא מבואר בסוגיות הש"ס דל"א דאי בע"ח למפרע הוא גובה א"ש מתני' דישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחה"פ אסור דאף שכל ימי הפסח עדיין לא קניא ליה מ"מ כיון שגבהו לבסוף קניא לי' למפרע ואף דקי"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה היינו דקאמר התם בש"ס משום דאי הוי ליה זוזי הוי מסלק לי' בזוזי כו' ע"ש אבל בנדון חק הכומרים ובנ"ד דל"מ מסלק ליה בזוזי גם רבא עודה וע"ש. אמנם מדברי הש"ס דע"ז דס"ג בהא דבי ר' ינאי דמסיק הש"ס שם ע"ב אלא אמר רבא כו' אע"ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודו לא מיתסר ע"ש ומבואר שם דאף שמוכרחים דברי ר"י לפרוע לעניים בשמינית פירות דוקא ולא מעות לא הוי הני פירות חליפי שביעית כיון דלא מייחדי לפרוע דוקא מאלו הפירות אף ע"ג דגבי לבסוף מפירות אלו ל"א איגלא מילתא למפרע דהני דקא פרעי להו חליפי פירות שביעית הם ולאו דוקא אם לא היה הפירות במין בדברי ר"י בשעה שקבלו הפירות שביעית אלא אפי' הוי בעין ואפ"ה כיון דלא מייחד שיעבודו לא מיתסר כמבואר שם בתוס' דב"ב מ"ב בד"ה יאות ובדברי הרא"ש סי' ב' אלא דא"כ לכאורה יש סתירה בש"ס מהא דרבא דע"ז להא דקאמר בפסחים אליבא דרבא. והנה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בפסחים שם דלפי המסקנא אף לאביי למפרע גובה רק בקרקע אבל במטלטלין גם אביי מודה דמכאן ולהבא הוא גובה ומש"ה ל"ק לאביי מהברייתא דמייתי התם ע"ש וא"כ י"ל שפיר דהא דקאמר שם טעמא דרבא משום דאו הו"ל זוזי כו' לא איצטריך ה"ט רק בקרקע אבל במטלטלין אף בלא ה"ט מכאן ולהבא גובה מש"ה א"ש הא דע"ז וא"כ גם דברי הפ"י נכונים. אמנם לשיטת בעה"מ שם וכן מבואר מדברי התוס' שם בפסחים שם דל"א רע"ב ק' כנ"ל ועכצ"ל דהא דקאמר הש"ס בפסחים משום דמצי לסלוקי בזוזי לאו דוקא אלא אף אי לא מצי לסלוקי רק בקרקע או בחמץ אפ"ה מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאינו מוכרח לסלוקי דוקא בהא שגבה לבסוף אלא מצי לסלוקי בדבר אחר דכוותי' ולא מייחד שיעבודו כמו בהא דע"ז מש"ה אמרינן דאף שגבה קרקע זו או חמץ זה לבסוף ל"א איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותי' קאי כדאמר אביי אלא דהשתא קא קני ובר מן דין הא כתב התוס' בגיטין דמ"א גבי איצטלא דכיון דמ"מ דמישתמשין באיצטלא כו' ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה ע"ש וכ"ש בהא דבי ר' ינאי דלא מייחד שיעבודו כלל ועכ"פ ראיה מהא דע"ז לד' הפ"י הנ"ל אלא שלכאורה עומד נגד זה דברי התוס' שם בע"ז שם בד"ה כגון שכתב דבטלה סתם אפי' קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע"פ שאינו יכול לדחותם לטלה מן השוק אפ"ה חין שם אתנן חל אפי' למאן דאית לי' ברירה אלא המבורר בשעת ביאה עכ"ל ומשמע דבעלמא למאן דאית ליה ברירה אמרינן דהוברר למפרע דזה הוא שמכר לו וא"כ גם לפ"מ דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה הא כתב הר"ן רפ"ג דגיטין דלחומרא הוא דאמרינן אין ברירה אבל ספיקא הוי ואמרינן נמי יש ברירה לחומרא ע"ש וא"כ לכאורה גם בנדון חק הכומרים י"ל הכי ולא כהפ"י אלא דא"כ תיקשי סוגיות הש"ס שם דע"ז דאמר ר' יוחנן על הא דדבי ר"י יאות אינון עבדין ומביא ראיה מברייתא דאתנן וקשה דהא באתנן טעמא כמ"ש התוס' הנ"ל וא"כ מה ראיה להא דבי ר"י אלא שי"ל דר' יוחנן לטעמי' דאית ליה אין ברירה אף לקולא דהא ס"ל בגיטין רדכ"ה דאף אחרון נמי אינו פוסל וע"ש בש"ס וגם ס"ל נמי בביצה דל"ח ע"א דאף בדרבנן אין ברירה ש"מ דס"ל דודאי אין ברירה ולא מספיקא דהא בהא תליא כמ"ש הר"ן שם בגיטין אמנם אכתי לא נתקררה דעתי כיון שעכ"פ בהא דאתנן בעינן דוקא שיהא מבורר בשעת ביאה כמ"ש התוס' אכתי אין ראיה מוכרחת מהא דאתנן לדבי ר"י אולם נראה דר' יוחנן אינו מפ' הך ברייתא דבא עלי' ואח"כ נתן לה בטלה סתם כדמפרש לה רנב"י אר"ח אלא דלעולם מיירי בטלה זה ודלא קאי בחצרה כמ"ש התוס' שם ד"ה כגון דאפשר לפרש כן ואפ"ה מייתי שפיר ראיה להא דבי ר"י משום דאף דלא קאי בחצרה וא"כ אף דלא קנתה גוף הטלה ויוכל לסלקה בדמי הטלה כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל שם מ"מ ודאי דלא גרע מטלה סתם כמ"ש הרא"ש שם דהא כל נכסיו משועבדים שמחיוב ליתן לה הטלה או דמיו והטלה בכלל נכסיו הוא ועיין בתשו' בצ"צ סי' ס"ד ועכ"פ מוכח מברייתא זו דאף שבלסוף נתן לה הטלה זה כפי שהבטיח לה אעפ"כ לא הוי אתנן אף דמיחד אטלה זה כיון דל"ק הטלה אף דגם הטלה עכ"פ משועבד מ"מ לא מיחד שיעבודו אטלה זה לבד ומש"ה לא מיתסר אף שנתן לה הטלה הזה לבסוף מכ"ש בהא דבי ר"י ול"ש בכה"ג ענין ברירה כנ"ל דהא ידוע שקודם הנתינה לא היה קנוי לה כלל רק שיעבוד בעלמא וכמו כל בע"ח דקיי"ל דמכאן ולהבא הוא גובה ולשטת המלחמות במטלטלין אף אביי מודה ול"ד לאחין שחלקו למ"ד יש ברירה דשם הי' לכ"א חלק בגוף השדות רק שלא הי' חלקו מבורר משא"כ כאן. אמנם לאוקימתא דרנב"י אר"ח דמוקי לברייתא בטלה סתם וקאי בחצרה דקנתה טלה א' מהעומדים בחצרה כההוא דא' משורי או דשורי בשורי במנחות דק"ח ק"ט אלא שא"י איזהו ואם אח"כ בירר ונתן לה טלה א' מהטלאים זהו תלי בדיני ברירה ואף שהרשב"א בתשו' בחלק תו"א סי' פ"ב כ' דבשור בשורי אף למ"ד א"ב מועיל שם הוא מטעמא שכתב שם דאצ"ל הוברר הדבר למפרע וכל שאצ"ל הוברר למפרע אף למפרע מועיל אף למ"ד א"ב ע"ש וכ"כ בס' מק"ח סי' תנ"ד סק"ב ובספרו נה"מ רס"י ס"א מסברא דנפשי' ולא ראה שקדמו בזה הרשב"א בתשו' משא"כ לענין אתנן דצ"ל הוברר למפרע דאל"כ לא הוי אתנן ושפיר תלי בדיני ברירה ולמ"ד א"ב לא הוי אתנן ומש"ה כתב התוס' דאף למ"ד י"ב לא הוי אתנן דבעינן שיהיה מבורר בשעת ביאה וכיוצא בזה כתב התוס' בגיטין דכ"ד ע"ב בד"ה לאיזו והארכתי במק"א ואכ"מ אבל במקום דליכא רק שעבוד בעלמא ולא קנין בגוף הדבר אף שיקנה לו לבסוף ודאי דל"א איגלאי מילתא למפרע ובפרט לרבא דקיי"ל כוותי' דבע"ח מכאן ולהבא גובה ומש"ה אף דברי הפ"י בתשו' מ"ש בטעם הגמ"י בחק הכומרים וז"ב והנה כבר כתבתי בכמה תשובות דמסחרים אלו הנהוגות עכשיו שקונים מאדונים או מישראלים שיש להם גראלניס כמה מאות או אלפים הין יי"ש ואין המוכר מסיים דבר הנמכר להלוקח רק שקונה מאתו על חשבון הגראד דאין להלוקח קנין עצמי בהיי"ש שקנה ומש"ה האחריות מן היי"ש כל זמן שלא קיבלו הלוקח על המוכר ולא מטעם שקיבל עליו המוכר האחריות בפי' רק אף בסתם האחריות על המוכר דכן המנהג פשוט ואם היה להלוקח קנין עצמי בהיי"ש הוי הדין דההיזק לפי חשבון כמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן בגיטין דס"ו בעובדא דגנובא וכ"פ בש"ע בח"מ סי' רנ"ג ס' י"ג וע"ש בהגהת רמ"א אע"כ דה"ט דבמוסחרים כאלו הנהוגים אין להלוקח קנין עצמי בהיי"ש קודם שמקבלו רק חיוכא רמי אהמוכר ליתנו בכך כו"כ ועל הלוקח לקבלו וכן היא בפוסק על שער שבשוק כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ס"ה ואף בפוסק על הגדיש שפרש"י בב"מ דע"ב ע"ב שהיינו שפוסק עמו לתת לו מאותו גדיש ע"ש ואעפ"כ כתב התוס' שם דס"ד ע"ב במקומם וז"ל ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין כו' דהתם יכול המוכר לתת לו חטים אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאכלם ע"ש מכ"ש בקניית היי"ש דהקפידא הוא רק על הגראד ע"כ ברור שבקניות אלו קודם שקיבל הלוקח אין להלוקח בהם קנין עצמי רק מתורת חיוב הוא ועיין בס' חו"ד סי' קס"ט תקל"ח ובסי' קע"ג סקי"ב ובספרו נה"מ סס"י ר"ח וסס"י ר"ט והארכתי בכמה תשו' לברר הדברים ולא רציתי לכפול כאן וא"כ אין כאן