בית שלמה אורח חיים קד

מותר לגרום עוד ספק ולהתיר וע"כ בנדון דידן שיש פלוגתא בירושלמי אם מותר באכילה שוב מותר למכור לנכרי כיון דס' הוא אם ימכרנו לישראל אבל בחה"ר בחולין דצ"ג כ' דהך חששא דשמא ימכרנו לישראל לאו ספיקא הוא וכודאי משוינן לי' דודאי ימכרנו לישראל ע"ש ומש"ה גם בנ"ד יש להחמיר ע"כ נראה להורות דמה שימכור לנכרי שישתה בביתו או בחנות שלו מותר למכור לו כך ואם ירצה נכרי לקנות לביתו ממשקה חמץ הנ"ל יערב הישראל ברוב חמץ היתר וימכור לו דאז אף אם ישתה ממנו הישראל אח"כ אין איסור דהא חמץ שעה"פ בטל ברובא לרוב הפוסקים וכ"ש בנ"ד דקיל טובא ומבטל איסור אין כאן דהא היתרא הוא דהא אינו מתכוין רק שישתה ממנו הנכרי ולנכרי אף חמץ זה מותר הן אמת שלא מצאתי ד"ז בפוסקים שיתירו לבטל למכור לנכרי דבר איסור שיש חשש שימכור לישראל ויאכל ואולי י"ל דלדברי הרשב"א הנ"ל דכודאי משוינן לי' הו"ל מבטל איסור אמנם בנ"ד שבלא"ה יש כמה צדדים להקל דהא פלוגתא הוא בירושלמי וגם היא רק קנס דרבנן נלע"ד להקל באופן הנ"ל בפרט שא"א לתקן חשש דמכירה לישראל לגמרי דהא אם יחזירו החמץ להנכרי מלבוב וזה היתרא הוא כנ"ל ג"כ יש חשש דמכירה לישראל וגם יש לצרף ד' הר' יונה שבראש שסמך בתשו' פ"י עליו לסניף בענין יי"ש שעבר עה"פ לערוב ברוב לכתחלה כנלע"ד

תשובה עט

וע"ד השאלה השני' בנדון המאקוראטש והפעריל גראפין ורו"מ כתב להתיר בהמאקיראיש משום שהם רק חמץ נוקשה דאינם ראוים לאכילה רק אחר הבישול עכ"ד וישתקע הדבר ולא יאמר דכל דגן שנפל עליו מים וכן עיסה שנתחמצה או קמח אין ראוין רק אחר הבישול ואפ"ה הוי חמץ גמור דאו' ושאור יוכיח ואף דשאור ודאי אינו ראוי לאכילה כמפו' בש"ס פ"ק דביצה ואפ"ה ע"ע בב"י משום הטעם דראוי לחמץ בה עיסות אחרות כמפורש בברייתא התם ועיין בר"ן וברמב"ם וז"ב מ"מ ודאי דמקרי ראוי לאכילה מתחלה עיין מג"א רס"י תמ"ב והיינו ע"כ ע"י בישול ואפייה והאריכות בזה אך למותר. אמנם כפי הנראה המאקיראטש הן נעשים ממי פירות עם מים ואם המ"פ רבו הוי רק חמץ נוקשה דאף שכ' האחרונים דאף דקיי"ל דנוקשה היא רק חמץ דרבנן מ"מ נוקשה דמ"פ ומים הוי חמץ דאו' עיין בנו"ב קמא סי' כ"א כ"ב ובאחרונים סי' תס"ב אמנם לשון התוס' במנחות דנ"ד סד"ה אין מחמיצין שכתב כדאית לי' עש"ה הוא נגד דעת האחרונים. אמנם אפשר לדברי האחרונים דוקא לענין איסור אכילה אבל לענין ביעור הוא רק דרבנן עיין בתוס' ור"ן רפא"ע ובמק"ח סי' תמ"ו תמ"ז ובנוקשה דרבנן מותר בהנאה לאחה"פ כמבואר סס"י תמ"ז ואף דעכשיו נהגו ללתות החטים א"כ המקח נתחמץ מתחלה מ"מ דעת הא"ר סס"י תנ"ג ס"ד ורס"י תס"ז דבהפ"מ מותר בהנאה לאחה"פ משום שאינו רק ס' חמץ. ועיין בפר"ח סי' תס"ז בשאלה דגרעין חטה ובמג"א שם ס"ק י"ב ובצ"צ סי' ל"ב וכ"ש לפיד הרמב"ם שסובר דכל שלא נתבקע הוי רק חמץ דרבנן א"כ הוי רק כחמץ נוקשה ע' פר"ח רס"י תס"ז ובחי' שם סק"ז א"כ ודאי דיש להתיר בהנאה וכיון שבלא"ה יש לפסוק כד' הראב"ן להקל בהנאה לאחה"פ בחמץ של נכרי ברשות ישראל והישראל קע"א וכנ"ל ולפי דברי רו"מ בנ"ד הכי הוי שמכר אלו המינים רק שהיה ברשותו וגם בתשו' במק"א פקפקתי על דברי המק"ח סי' תמ"ח דמשוה ליה בפשיטות דזה הוי אחריות על ישראל ולחשש שמא ימכור הנכרי הקונה לישראל ג"כ ליכא למיחש כיון שישראלים אינם אוכלין מאקיראטש. ע"כ אם בסביבות שלכם נמי אין הישראלים אוכלין מאקיראטש יש לסמוך בהפ"מ להתיר בהנאה למכור לנכרי אם מכר בפי' בעפ"ה המאקיראטש הללו. אמנם בנדון הפ"ג הנה ראיתי בח"א כלל קכ"ו ס"ו כתב דפעריל גראפין הם נכתשים יבשים ואין נותנים מים כלום אבל בכאן שמעתי ממקצת אנשים שהדרך לשרותן במים יום או יומים קודם הטחינ' וא"כ הו"ל ודאי חמץ דאו' דהרי נתבקעו בשריי' זמן מרוב' ואף אם כסמוך רק על דעת הראב"ן בלי סניף עוד להקל בהנאה מ"מ יש חשש גדול דשמא ימכרנו לישראל. ע"כ יעמדו על המחקר ממקום הבאת הפ"ג אם הרוב אין לותתין ולא שורין. ואף אא"א לעמוד אם הרוב לותתין או להיפך דהרוב טוחנין בלי לתיתה יש להקל עכ"פ בהנאה. ולא ניחוש שמא ימכרנו לישראל מחמת שעכ"פ היא רק ס' חמץ שעה"פ. ע' גסי' תנ"ג ובאחרונים וביו"ד סי' קי"ד ובאחרונים. אבל אם כולם או הרוב לותתין צריך עוד להתיישב בדבר ועוד חזון למועד. וע"ד המאקיראטש כבר גליתי דעתי להתירם בהנאה בהפ"מ. אמנם דוקא באופן שמכרם לנכרי בע"פ כדין ואין חשש רק מחמת אחריות ולא באופן אחר את זה ראיתי להשיב לרו"מ ושלום כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י חונפ"ק הנ"ל

תשובה פ סקאלא יום ה' ז"ך ניסן תרכ"ו לפ"ק

שפעת שלום. לכבוד אה' ידידי הרבני המופלג החריף ובקי מ' דוד שלמה נ"י

תמול לע"ע הגעני שני מכתביו הבאים כא'. וע"ד שאלתו בא' ששלח לחבירו ע"י הב"ד משלוח מנות ויען כי המקבל לא היה בביתו נשאר המ"מ אצל הב"ד ובע"פ אחר חצות היום בא המקבל לביתו וימן כי חשש שיש בתוך המ"מ מיני חמץ לא רצה לקבל עד אחר החג ואחר החג קיבל מהב"ד ומצא המ"מ מיני חמץ היינו פלאדין ויי"ש ראזאליא והריפות משעורים ושאל כדת מה לעשות. והנה כ"ת האריך הרבה ואין כאן מקום לאריכות דודאי הישראל השני ל"ק החמץ קודם שקיבלו מהב"ד חדא דאין שליחות וזכי' ע"י נכרי וגם הישראל הראשון לא אמר זכה או תן דהוי לד' ר"ת כזכה. ואף בזיכה לו ע"י אחר לרבנן דרשב"ג בחולין דל"ט אף בשתק ולבסוף צוח ל"ק ונשאר של הראשון ובצוח מעיקרא כ"ע מודי וכאן הוי כצוח מעיקרא משום דאיסורא לא ניחא לי' דליקני' כמ"ש הטוש"ע סי' תמ"ח דאף אם היא בחצרו וידע ל"א לן ע"כ הוי של הישראל הראשון כמ"ש התוס' והרא"ש פ' יש נוחלין ותמהו על הרשב"ם שם וגם הרמב"ן בחי' האריך שם בזה וכולם הביאו ראיה מחמרא דרב ספרא בב"ק דקי"ז. ודלא כמו שהאריך כ"ת וכ"ת יבין לאשורו וא"כ אסור החמץ לאחה"פ בהנאה משום שהישראל הראשון עבר עליו בב"י ואף שהיה אנוס שהיה מוחלט בדעתו שכבר הגיע ליד המקבל קוה"פ. מ"מ אף בכה"ג אסור כדאי' ברמב"ם וש"ע סי' תמ"ח. ובתוה"ש סי' ואו כיון להאמת שהרמב"ם הוציא דינו מהא דגזל חמץ ועה"פ. ובנו"ב סי' כ' פשיטא לי' דהא דאסור החמץ משום לתא דהגזלן הוא ולא משום לתא דהנגזל ומש"ה תמהו האחרונים על תוה"ש הנ"ל וליתא דד' התוה"ש עיקר. וכיון מדעתו לדררי הרמב"ן ז"ל בליקוטיו פכ"ש ע"ש שכ"כ להדיא וכ"כ המק"ח סי' תמ"ח ודבריו אמיתים שהם דברי הרמב"ן כמ"ש. ע"כ הכל אסור בהנאה. ואף שהאחרונים צרפו ד' הפ"י בחמץ יי"ש לבטל ברובו ולהתיר אח"כ בהנאה זהו דוקא ע"י צירף הביטול משא"כ בנ"ד דחמץ זה לא נכנס בכלל הביטול דלא אסיק הראשון אדעתי' כלל שלא נמסר עדיין להשני וגם אין כאן הפ"מ מאד. ומ"ש כ"ת להתיר הפלאדין בהנאה משום דמ"פ ומים לא הוי רק נוקשה. ליתא דקמח חטים שלנו שנוהגין ללתות הוי חמץ גמור וע' בפרמ"ג סס"י תמ"ג ואף שבתשו' שהשבתי לכ"ת בשנת תרט"ו צדדתי להקל בהנאה לאחה"פ משום ד' הא"ר סי' תנ"ג ס"ד ורס"י תס"ז וע' בפר"ח סי' תס"ז סק"ט ובמג"א שם סקי"ב ובצ"צ סי' ל"ב וד' הרמב"ם דכל שלא נתבקע הוי רק חמץ דרבנן וע' פר"ח שם ובח"י שם סק"ז. מ"מ לא סמכתי ע"ז רק דשם היה בלא"ה יסוד גדול להקל. ובפרט שבנ"ד אין כאן הפ"מ ובדבר הריפות כבר השבתי לכ"ת בתשו' הנ"ל שצריך לעמוד על המחקר אם רגילין לשרות השעורים במים קודם הטחינה או לא ואיני רוצה לכפול הדברים

תשובה פא

וע"ד שאלתו במכתבו השנית. ע"ד השמרים שבאו על הב"ד מווינא לשלשה אנשים ישראלים והנה א' מהם שלח מעות אדראן להמוכר לווינא שישלח לו ע"י הב"ד ובעת שיומסר לו מהב"ד ישלם המותר והשני לא שלח אדראן רק כ' לשם שישלח לו ע"י הב"ד וכשישיג ישלח המעות ע"י הב"ד. וא' כ' למכירו בלבוב שהוא יכתוב להמוכר לווינא שישלח לו שמרים והיא ישלח המעות ללבוב. והגיע השמרים תוך ימי הפסח לק' לא קיבלו הלוקחים השמרים עד אחר החג. והמוכרים הם נכרים וכ"ת האריך ושאל חו"ד הנה כבר הארכתי בתשו' הנ"ל שהשבתי לכ"ת דל"מ לד' רה"פ דישראל מנכרי ל"ק בכסף דמותר אף אם בדיניהם נקנה בכסף לבד כבר הארכתי בתשו' לצדד להקל ופלפלתי שם בתשו' המיוחסת לענין בכורה. ומ"מ בנ"ד כיון שלא ייחד קניינו לקניות שמרים אלו לא מקרי חמצו של ישראל אף לד' הסוברים דקנה בכסף. וכבר הארכתי בתשו' הנ"ל לכ"ת ועוד בכמה תשו' וע' בש"ס ע"ז דס"ג ע"ב. ובתוס' שם ע"א בד"ה כגון ובד"ה ואינו חושש ואף שכ' לווינא שישלח לו המוכר השמרים ע"י הב"ד. וכבר בארתי בתשו' הנ"ל שבכה"ג הוי שליח דידי'. והבאתי דברי התוס' ב"ק דק"ד ד"ה שליח ובהרא"ש שם וד' הש"מ ב"מ דצ"ח מ"מ אין שליחות לנכרי אלא שלכאורה יש צד להחמיר עפ"י מ"ש הנה"מ סי' קפ"ח דפועל נכרי ידו כיד בעה"ב ואף שגם המקנה הוא נכרי וכבר הבאתי בתשו' הנ"ל דברי התוס' ב"מ דע"א דשלוחו של נכרי הוא בכה"ג וא"כ ל"א לן במה שהוא פועל של ישראל דז"א דאם נאמר דיד פועל כיד בעה"ב אף בנכרי א"כ הוי כמזכה הנכרים השמרים להבעה"ב עצמו ואף שבש"ס דע"ז הנ"ל נמי בפועלים מיירי ואפ"ה ל"א דליתסר אף בלא הקדום לו דינר מטעם דכיון דהגיע היי"נ לידם נקנה לו ע"י הגבהתם. דשם כ' התוס' דטעמא משום דהחנוני וגם הפועלים לא נתכוונו רק לקנות לעצמם ולא להבעה"ב משא"כ הכא אלא דנראה דבנ"ד אף שכתבו הלוקחים שהם ישלמו דמי הב"ד מ"מ לאו פועל דישראל הוא. דהא אם לא ירצה הישראל לקבל הנשלח לו יחזור על המשלח א"כ לא הוי רק של המשלח. אמנם אכתי יש מקום חומרא לד' רש"י וסייעתו דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכבר הארכתי בתשו' אחרת דאף דמדברי הרא"ש בתשו' כלל ק"ח והריב"ש סי' ש"ה משמע דדוקא באיסור רבית ס"ל הכי ולא בשאר איסורים מ"מ מדברי רש"י בשבת דקנ"ג וספ"ק דע"ז ותוס' שם נראה דגם באיסור שבת אמרינן כן ועיין תשו' ב"ח סס"י קמ"ג ותשו' פ"י ס"א חיו"ד סי' ג'. ובספר בית מאיר סס"י ה' ובס' מח"א ה' שלוחין סי' י"ד מ"מ כיון דגם לד' רש"י וסייעתו הוא רק חומרא דרבנן וגם כמה ראשונים מקילין והובאו שני הדיעות בש"ע יו"ד סי' קס"ט ס"ו. יש להקל בחמץ שעה"פ ועוד נראה לסלק שני החששות הנ"ל כיון דבעל הב"ד לא כיון לזכות וגם הלוקח לא כיון לזכות אז על ידו דהא לא ידע השעה שקיבל הב"ד השמרים אף שבד"א מקנה א"צ כוונה לקנין כמ"ש הראשונים ז"ל מ"מ כ"ז מטעם זכי' וכיון שהמקנה הי' ג"כ נכרי לאו בר זכי' הוא