בית שלמה אורח חיים קג

דהא שכרו למסרי להנשלח לו. וגם כיון שלהרשב"א בלא"ה לא הוי כמשכון לית לן למינקט חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר בדרבנן. ואף שי"ל דפלוגתת הקדמונים היא רק לענין קידושין משום דבעינן שיהיה לו קנין בהמשכון. אבל לענין איסור הנאה לאחה"פ שמבואר בדברי התוס' דפסחים ושבועות הנ"ל דאף במקום שאינו קונה משכון דהא אליבא דרבנן בלא"ה ישראל מעכו"ם אינו קונה משכון ואפ"ה אי חייב באחריותו אסור בהנאה לאחה"פ וע"ש בב"ש סקל"ג מ"מ הא כ' הפ"י שם במה"ט חמור משכון מפקדון דבפקדון אינו אסור בהנאה לאחה"פ אף בקע"א לדעתו. ובמשכון מבואר בתוס' דאסור משום דמ"מ יש לישראל קנין בגוי' לשיעבוד ולאפותיקי. וא"כ לרוב הפוסקים הנ"ל אינו דומה למשכון דעלמא כלל. ואכתי איכא לעיונא דלכאורה למ"ד אומן קונה בשבח כלי א"כ הבע"ג הו"ל קנין ממש בגוף היי"ש והוי חמץ של ישראל שעה"פ ואף שאין השבח ניכר מ"מ כיון דודאי איכא שבחא שהחמץ ודאי שוה בכאן יותר ממה ששוה בלבוב א"כ שייך בי' אומן קונה בש"כ כדמוכח מש"ס ב"ק דצ"ט דמוקי בשליחא דאיגרתא דוקא והיינו משום דבכה"ג ליכא שבחא כמ"ש רש"י שם משמע דבשליחות עם חפץ אחר ששם שוה יותר שייך בי' אקבש"כ וע' בנה"מ סי' ש"ו סק"ז מ"מ י"ל דכיון דדעת רוב הפוסקים דאין אקבש"כ כמבואר שם בח"מ סי' ש"ו וכבר האריכו בזה האחרונים בח"מ ובאה"ע שם י"ל דבדרבנן יש לסמוך עליהם ועוד נראה דהא אף למ"ד אקבש"כ ודאי ל"ק רק נגד מה שהגיע לו שכר פעולה כמ"ש בחה"ר בב"ק שם ודעת התה"ד שאין קונה רק בהשבח ולא בהגוף הכלי כמבואר בלשון רש"י שם בב"ק. וע' בקצוה"ח סי' ש"ו ובודאי החמץ שוה כפלי כפלים מהשבח עגלה. א"כ לרוב הפוסקים שחמץ שעה"פ בטל ברוב. א"כ יש רוב בהחמץ שלא נאסר נגד החמץ שנאסר ובטל ברובא. ואף דזה דוקא בחמץ שעה"פ שנתערב אחה"פ. אבל אם נתערב קוה"פ אסור כל התערובת ולד' הב"ח ל"מ אף הלכת הנאה לים המלח זהו מטעמא דעבר עב"י על כל התערובת משום דטכ"ע דאו' או משום טעם הרמ"ך שהוא מצורף ממילא משא"כ בנ"ד שלא עבר עב"י רק על שלו. ועוד דהא כאן מב"מ הוא ולא עבר עב"י כיון שנתבטל מה"ת ע' מג"א וח"י רס"י תמ"ב ובהנאה ודאי מותר ע' מג"א וח"י סס"י תמ"ז ובתשו' שכתבתי בשנת תר"א הארכתי מאד בענין כזה ששלשה שותפים היה להם חמץ ומכרו החמץ והחמץ עמד ברשות א' מהם וא' מצדדי היתר היה מטעם הנ"ל והארכתי שם בזה לפקפק מחמת דברי המקנה לקידושין דס"ד דבכה"ג שאין חלק האיסור והיתר מבורר כלל וראוי לחול על כל טפה וטפה שם איסור דומה לד' המרדכי בחולין בשם ר' משולם דאין לו ביטול ברוב דהוי כאלו לא ניכר ההיתר קודם התערובת כמו ביבמה שרקקה דם ובזה תי' הקושיא שהק' מסוף מס' מעילה באומר פרוטה בכיס זה הקדש ועכשיו נזכרתי שבתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ע' כ' טעם אחר להחמיר משום דהוי מב"מ כיון שראוי לחול האיסור על כל טפה וכולן נכנסין בס' איסור וכמ"ש הר"ן בטעם דשיל"מ אך הארכתי שם להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל דשפיר בטל. וראיתי בתשו' ב"א שם שפלפל הרבה בדברי הרמב"ם שם ואין הזמן כעת להאריך הרבה. ועכ"פ סניף גדול להתיר הוי ומזה יש סניף להתיר אף מחששא דלעיל דאף אם נאמר דהוי כמשכון ביד האומן. מ"מ הא אף במשכון במקום דקונה מדר' יצחק אינו קונה רק כנגד מעותיו כמ"ש התוס' בב"מ דכ"ט. מכ"ש בישראל מעכו"ם שאינו קונה משכון. רק שאעפ"כ יש לו קצת קנין לשעבוד דאין לו קנין לשעבוד רק על כנגד מעותיו וע' ביו"ד סי' רכ"א ס' ז' ובש"כ שם ובסי' רנ"ח ס"ז ועכ"פ סניף להיתר הוי. והנה היה מקום לצרף היתר מכח מה שאמר העגלן שמכר החמץ גם הוא לנכרי קוה"פ ורו"מ האריך בצד היתר זה ואנכי לא רציתי להאריך בזה כי קשה בעיני להעמיד על דבריו. כיון שעשה שלא כשורה והולך חמץ בפסח וגם השתכר באיסורי הנאה בפרט שגם בצד היתר יש כמה עקולי ופשורי. כיון שקיבלו והוליכו שלא מדעת הנכרי הקונה ולא רציתי להאריך בזה להשיב על ד' רו"מ כי לבי בל עמי מחמת כאב השיניים העצום וגם אחר כל צד היתר מכח מכירה זו אכתי הוי אחריות על ישראל העגלן מחמת שהוליכו שלא מדעת הנכרי אף אם נאמר שאינו גזלן עכ"פ מחמת דינא דמלכותא ודאי האחריות בזה על הבע"ג כמו שכתב גם רו"מ ומה שדחה רו"מ דלא אזלינן בתר דיניהם מה שהוא נגד דתוה"ק והביא דברי הש"ך ח"מ סי' ע"ג לא ידענא מה קאמר דהא כתבו הפוסקים דאם מתחייב באחריות מחמת חק ודין המלכות חייב לבער לכ"ע וזהו פי' הראב"ד על דברי רבא דקאמר בעירו חמירא דבני חילא כמבואר באחרונים סי' ת"מ אלא שבלא"ה כבר כ' למעלה דיש לסמוך ע"ד הראב"ן להקל בהנאה לאחה"פ בחמצו של נכרי ברשות ישראל וקע"א ועוד שגם דברי הרמב"ן בנימוקי פכ"ש נראה להקל שכ' דהא דבגזול חמץ ועה"פ דמוכח בש"ס דאסור בהנאה משום לתא דהנגזל הוא ולא משום לתא דהגזלן דעבר עליו עב"י דהא אין קנס רק לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום ע"ש ובחמץ של עכו"ם והישראל קע"א דכוותי' הוא ובתשו' במק"א הארכתי בדברי הרמב"ן הנ"ל שהנו"ב וכל האחרונים בסי' תמ"ח בדין גזלן שגזל חמץ ועה"פ לא ראו דברי הרמב"ן הללו והמק"ח שם כיון לאמת ע"כ נלע"ד דאם שא"א להחזיר החמץ להנכרי ללבוב יש להתירו בהנאה ובפרט שיש צירף ד' הגאון מג"ש ופ"י ז"ל שסובר שיי"ש אינו רק חמץ דרבנן ובחמץ דרבנן שרי בהנאה לאחה"פ כמ"ש בש"ע סס"י תמ"ז ועיין בתשו' של הגאון הנ"ל הנדפסה בתשו' בית אפרים חא"ח סי' מ"ח. ובפרט ביי"ש שלנו שעיקרו מתבואה שאינה חמוצה רק יש בה תערובת מחומצת וגם המעמיד הוא חמץ ואולי אין בתערובת כזית בכא"פ ועיין בש"ע של הגאון מלאדי סי' תמ"ב וסניף הוי להתיר דלעיל להתיר בהנאה למכור המשקה חמץ לנכרים אך שיש לעיין דשמא אסור מטעם דשמא אתי לזבנינהו לישראל ואף שכ' בתה"ד הובא ברמ"א ביו"ד סס"י כ"ז דהיכא שהספק היא מחמת פלוגתא דרבוותא מותר למכרו לעכו"ם הא כ' הש"ך שם דדוקא התם בנדון התה"ד דיש הרבה צדדים להתיר הוא דמתיר ובנ"ד אדרבה הא מבואר ברמב"ם וראב"ן לאסור באכילה. וא"כ אף שבירושלמי פליגי אמוראי לא עדיף עכ"פ משאר ספק איסור דאסור למכרו לעכו"ם. מ"מ הא כתב מהרי"ט ס"ב חיו"ד סי' ב' דטעמא דאסור למכור ס' טריפה שאינו ניכר לעכו"ם ולא הוי ס"ס משום שאין עושין ס"ס בידים ומה"ט אסור למכור איסור דרבנן שאינו ניכר לגוי ולא הוי סד"ר משום שאין עושין סד"ר בידים ועיין במג"א רס"י תס"ז ובמ"י בדיני ס"ס ועיין בנו"ב קמא חיו"ד סי' מ"ג ולזה י"ל דזה דוקא בס' איסור תורה או בודאי איסור דרבנן אין לגרום שיהיה עוד ס' בכדי להתיר אבל בס' דרבנן אף במקום שמחמירין **(ולבסוף נמצא שאין לו ת"י בעד חטים רק בעד שעורים הדבר צ"ע בעיני אם נאמר דבטל המחאה דאפשר דאין זה דומה להדין שכ' המחבר בסימן קכ"ו ס"ד בצוה לתת לו מעות ויש ת"י המומחה חטים דאינו נותן לו חטים כיון דצוה לתת לו מעות דוקא דהתם שאני דחטים ומעות מלתא אחרינא הוא אך אפי' אם נאמר דאף בכה"ג אינו מחויב ליתן לו מהמעות שיש ת"י מהשעורים מ"מ בגוף הדין שכ' בס' יהושע בשם הש"ך הא כבר שדא בי' נרגא בס' נה"מ שם וכתב דזה מיירי דוקא באופן דהתנה לשלם בשוי' בשעת השכירות אף אם הסוס או החפץ יוזל אח"כ או תפחת מחמת העבודה אבל בשוכר סתם חייב לשלם גם השכירות וכן הגאון מהר"ס והגאון מהרא"ז מרגליות בתשו' בית אפרים חחו"מ סי' מ"ה וסי' מ"ו האריכו טובא בזה והעלו דדין הש"ך הנ"ל מיירי דוקא בגוונא דאין צריך לשלם מכח הדין רק מכח התנאי ובזה א"צ לשלם בעד השכירות וכ' דכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא היא (ובס' זכור לאברהם ח"ב בחו"מ אות ס' כתב בדין זה דלא מצא הדבר מפורש והתימא שלא הביא כלל דברי הש"ך ולפלפל בו) וא"כ כל הרואה יראה דא"א בשום אופן לדחוק בדין המחבר שהיא מתשוב' הרא"ש דמיירי בכה"ג דכל כי האי מלתא הוי ליה לפרושי וראיתי באו"ת ואסברה לה בדרך אחר דמיירי דשכר מאתו דוקא חפץ הזה למלאכה ידוע אך דישלם לכל יום ויום שכר קצוב ומיירי בגוונא דא"א למצוא חפץ אחר כזו להשלמת המלאכה ובכה"ג אם נאנס תוך הזמן אינו מחיוב לשלם לו השכירות כמבואר בסי' ש"ו ולהכי ל"ש בו מעמ"ש דלא הוי חוב ברור כמו גבי כתובה ובתומים בעצמו הודה שזה הוא ציור רחוק רק להתנצלות על הרא"ש מקשיית הש"ך אבל מה אעשה שראיתי בגוף תשו' הרא"ש שנראה משם כמו שכתב הקצה"ח דז"ל שם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו כשיחזיר החפץ כדמוכח בהאי דעשה לי שורים ונזמים ואקדש אני לך הלכך אין כאן לא מלוה ולא פקדון עכ"ל משם נראה בעליל דלא כתי' או"ת ודלא כתי' ספר יהושע דמקור ראייתו היא מהא דקידושין כמ"ש הקצ"ח ובעיני יפלא הדבר טובא ויהי' בזה נ"מ לדינא באם אשה שכרה מא' חפץ לימים ואח"כ בגמר השכירות קדשה המשכיר בהנאת מחילת מלוה שיש לו בידה מדמי השכירות דלפי סברת הרא"ש הנ"ל גם בזה אינה מקודשת עד שתחזור לו החפץ כמש"כ הב"ש בהיכא דעשה לה נזמים והיא דבר שנגד הסברא לפענ"ד וצ"ע גדול

אחרי כותבי זאת רא תי ונתתי אל לבי להביא ראי' מפורשת לדינו של הרא"ש הנ"ל ודלא כהש"ך מהא דאיתא בערכין די"ז ע"ב ספינתו בים ובאה לו ברביאות אין להקדש בה כלום ובש"ס שם א"ר חסדא כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים (ופרש"י ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה) והאיכא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ע"כ. והנה חקרתי לדעת מה הדין בערכין אם לא השיג ידו בעת שהעריכו הכהן כפי חיוב הערך רק שיש לו מלוה בע"פ ת"י אחרים אם נותן כפי ערך עני או כפי ערך עשיר ע"ש בפ"ד משנה ב' ובתיו"ט שם ולע"ע לא מצאתי הדבר מפורש רק בתשו' מבי"ט ח"א סי' רפ"ד וכתב שם וז"ל ונראה לו דמלוה בשטר והגיע זמנה בשעת הערכה ואפי' מלוה ע"פ דהוי בכלל הערכה ואם לא יעלה מה שנמצא בידו אחר הסידר להשלים חיוב הערך ישלימו גם מן המלוה ויעריכו אותו מדר"נ מנין שמוצאין מזה ונותנים לזה ולא יגרע כח הקדש מכח הדיוט לענין זה ע"כ. ודבריו מסתברים מאד אך כתב מקודם לזה דזה היא דוקא בהגיע ז"פ אבל בלא הגיע לא והביא ראיה מדברי רשב"א שכ' דאין ב"ד מגבין ממנה לבע"ח וס"ו לדבר אשה שחבלה באחרים שאין ביד מגבין מכתובתה לניזק עש"ה. אבל באמת כבר האריך הש"ך בעצמו בסי' פ"ו סקי"א שאפי' במלוה שלא הגיע ז"פ שייך שעבודא דר"נ וע"ש מה שתי' היטב הקושיא מאשה שחבלה וכל האחרונים קלסו דבריו ועיין מ"ש בסי' ק"א סק"ג. וא"כ פשיטא דגם במעריך מחשבין החוב אף שלא הגיע ז"פ ואעפ"כ קאמר הש"ס גבי ספינה ששכרה לאחרים ואף שכבר באתה הספינה בחזרה כמו שדקדק המבי"ט שם מדברי הש"ס אעפ"כ כיון דאין שכירות משתלמות אלא אחר הפריקה ממנה להכי נדון בערך עני דלא נחשב לממונם עדיין וזה ראי' ברורה לדין הרא"ש ודלא כש"ך ודו"ק.)**