בית שלמה אורח חיים קב

ורשאים להחזיר לו החמץ ועוד אף אם נאמר דמתחייבים מטעם ערבות ל"ש לאסור להחזיר החמץ משום פרוע חובם באה"נ. דהא מטעם ערבות די שיחזיר מה שהוציא על פיהם. ע"כ כל שמחזירים החמץ עצמו אין לו עליהם כלום ושפיר מותרים לומר הש"ל כיון שלא נקנה להם גוף החמץ. ושלו קמהדרי ליה. ואף שכ' בס' חו"ד בסס"י ק"ע דאם מכר א' לחבירו חפץ בעד עשרה זהו' והאחר נכנס ערב שמחיוב לשלם לו כל העשרה זהו' אף שהחפץ אינו שוה רק חמשה זהו' ע"ש הוא מטעם שכ' שם דלדידיה הוי שוה עשרה. אבל אם רוצה להחזיר לו החפץ י"ל דנפטר מהערבות. אלא שמדברי הרא"ש בתשו' כלל ע"ג סי' ד' במחודשים לא משמע כן מדכ' שם בטעמו שהמוכר ג"כ לא נתחייב רק שאם לא תרצה האשה להקנות יחזור לו מעותיו ע"כ אין הערב מתחייב יותר וכ"כ הטור והסמ"ע סימן קל"א ודוחק לומר דלרווחא דמילתא כתב טעם זה. אמנם אף אם נאמר דלא סגי בחזרת החפץ היינו דוקא בקנה החפץ באוה"מ אבל בנ"ד שלא נקנה לרו"ש החמץ ודאי דסגי בחזרת החפץ דלא נתחייבו יותר מזה. ושפיר מותרים להחזיר החפץ להנכרי בלבוב מטעם הש"ל ועוד דהא אף באמר שלח ביד מי שתרצה אם לא שלח בדרך שב"א שולחים לא מיפטר והש"כ סובר דאף באמר שלח ע"י פ' נמי דינא הכי וא"כ בנ"ד לא היה לו לשלוח סמוך לפסח דאף הנכרים בפרט אדונים יודעים שיהודי אסור להחזיק חמץ בפסח ברשותו אם לא ע"י מכירה ואם סמך א"ע על השפיליטער שלוחו הוא דעוות בפרט שלא הזהיר שהבע"ג לא יחזיק החמץ ברשותו כל ימי הפסח. ועכ"פ די בזה לפוטרם מהערבות וא"כ רשאים להחזיר החמץ להנכרי מלבוב ואף להמג"א שסובר בסי' ת"מ דאסור להחזירו לנכרי שמא ימכרנו לישראל י"ל דדוקא התם שעבר זה הישראל בב"י משא"כ הכא בפרט שכל האחרונים חולקים על המג"א אמנם אם א"א להחזיר החמץ להנכרי הנ"ל הנה כבר ידוע בפלוגתא שבין האחרונים בחמץ של נכרי בבית ישראל והישראל קיבל עליו אחריות שהמג"א אוסר לאחה"פ והח"י התיר והוא מחלוקת בירושלמי והובא בח"י אלא שבסוף ד' הירושלמי הגירסא שלפנינו להיפך ממה שהיה לפני הח"י כמובא באחרונים והנה רו"מ האריך להביא ראיה להיתר מסוגיית הש"ס דילן דל"א דקאמר דלאביי למפרע גובה ניחא ולפי הס"ד מיירי בלא הרהינו וא"כ אמאי מותר כיון שהוא ברשות ואחריות ישראל וא"ל דמיירי באין האחריות על ישראל וע"כ היינו באפותיקי מפו'. א"כ מה מקשה על רבא הא י"ל דבאפותיקי מפו' גם רבא מודה דלמפרע גובה אע"כ כדברי הח"י דבכה"ג מותר לאחה"פ וע"ש מה שתי'. וגם אני תמה שלא ראה דברי הרא"ש בשמעתין שכ' וז"ל דהא אמרי' לעיל אליבא דאביי אא"ב למפרע גובה מש"ה מותר בהנאה דברשות נכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כו' ע"ש ומפ' דגם אליבא דאביי ע"כ מיירי שאין האחריות על ישראל ומכח ד' הרא"ש הללו יש לתמוה גם על הפנ"י הנ"ל וגם על ס' מק"ח רס"י תמ"א. וגם מד' הרא"ש הללו יש לכאורה סייעתא גדולה להמג"א דלא כהח"י. אלא שבתשו' שכ' זה עשרה שנים הארכתי בפלפול רב ליישב ד' הח"י שלא יהיה נסתר מכח ד' הרא"ש הנ"ל. וגם הארכתי ליישב ד' הרא"ש מה שתמהו עליו כל האחרונים. ולא רציתי כאן לכפול הדברים. אמנם לדינא לכאורה כיון שהוא פלוגתא בירושלמי יש להקל כיון שהוא רק קנסא דרבנן. כמ"ש הח"י וכ"כ הפ"י שלהי שמעתין דל"א אלא שכבר הרגישו האחרונים שלשון הרמב"ם מפ' להחמיר שכ' ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכלו לאחה"פ וזה מבואר דבקע"א אסור לאחה"פ אמנם כ"ז לענין אכילה אבל לענין הנאה אין מלשון הרמב"ם הכרע ובא"ר הביא בשם ראב"ן דבדין זה אסור באכילה ומותר בהנאה. וגם בספ"י שם כ' די"ל דאף מאן דאסר בירושלמי הוא רק לענין אכילה אבל בהנאה מודה דמותר וצ"ל דהא דלא מוקי בירושלמי שם מתני' דקתני חמץ של עכו"ם שע"ע הפסח דמותר בהנאה דמשמע דבאכילה אסור בהכי שהוא ברשות ישראל וקע"א ולמה הוצרך לדחוק דמיירי במקום שאין אוכלין פת עכו"ם משום דרצה ליישב מתני' אף למאן דמתיר בסמוך והיינו אף באכילה. אמנם י"ל שד' הראב"ן הוא כיון שאין הכרע בירושלמי כמאן קיי"ל הו"ל ספיקא וסובר כד' הב"ח ומג"א סי' תמ"ט דס' חמץ שע"ע הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. מ"מ יהיה איך שיהיה כיון שבראב"ן מפו' להקל בהנאה ומד' הרמב"ם אין הכרע ודאי דיש להקל בהנאה בפרט שאינו רק חששא דקנסא דרבנן מיהו כ"ז בפקדון אבל במשכון של עכו"ם שת"י ישראל וקע"א מפורש בתוס' דל"א ד"ה שקונה דאסור לאחה"פ דהא גם הברייתא לענין איסור הנאה לאחה"פ מיירי כמו שפרש"י שם ד"ה ישראל. וכן מפו' בתוס' שבועות דמ"ד ד"ה שקונה. וכ"כ בס' פ"י בשמעתין בד' התוס' וכ"כ בס' המק"ח סי' תמ"א ותמ"ח דבמשכון לכ"ע דאסור בהנאה לאחה"פ אם הישראל קע"א. והנה בס' מק"ח החמיר מאד אם לא מכר להנכרי הרשות שהחמץ בתוכו משום דהאחריות על ישראל משום בההוא הנאה דתפיס ליה אזוזי הוי ש"ש ואף דאין דין שומרים לעכו"ם מ"מ במשכון אף בעכו"ם הוי ש"ש כמ"ש התוס' ס"פ האומנין ע"כ ובתשו' הארכתי שם להשיג עליו דדוקא לטעמא דשמואל דהו"ל כאלו פי' הוי ש"ש אף בשל עכו"ם כמ"ש התוס' שם. אבל הנאה דתפיס ליה לא עדיף מנותן לו שכר שמירה דל"מ כמ"ש התוס' שם בשבועות גם במ"ש המק"ח דמחמת שחייב לו דמי המקח הוי כמשכון מש"ה אסור אף להח"י ג"כ דבריו תמוהים דכל זמן שלא פי' בהדיא שתופסו למשכון אין דינו כמשכון כמפו' ברמ"ה הובא בטאה"ע סי' כ"ח וע"ש בב"ש סק"ל אמנם בנ"ד שהבע"י היא אומן וקבלן. ובש"ס דב"מ קאמרי להדיא דמש"ה הוי ש"ש בההוא הנאה דתפיס ליה אאגרי' וא"כ הו"ל כמשכון ואסור בהנאה לאחה"פ ול"מ לד' רמ"א באה"ע סי' כ"ח סט"ו דסובר דבכל ענין הוי כמשכון משום דסתמא אמרי' דתפיס ליה אאגרי' וכן מבואר בדבריו בד"מ שם. דלכאורה ודאי דיש להחמיר בכ"ד. אלא אפי' להב"ש שהאריך שם בסק"מ לתמוה על רמ"א. מ"מ אף לדידי' ד' הטור ורי"ו אם מגלה דעתו דתופס על שכרו ודאי הוי כמשכון. ובנ"ד לפי ציור השאלה שהשכין הבע"ג את החמץ ת"י נכרי בכדי לקבל שכרו א"כ אולי הוי כמו ג"ד שתופס בעד שכרו ונאסר אז בשעת ג"ד בשעה שהיה עדיין אצל הבע"ג. ואף לד' הר"ן שהביא שם דבעינן נמי שתבע שכרו ותופס בעד שכרו. בנ"ד נמי נראה שתבע שכרו אלא שבדברי הר"ן עצמו אינו מבואר כמ"ש הב"ש בשמו רק כ' דלא הוי כמשכון עד דליתבעו מיניה ותפיס ליה אאגרי' כעובדא דמלוגא דשטרי ע"ש. והיינו שתובעו אותו ליתן החפץ. ולא רצה ליתן עד שישלמו לו מקודם ובנ"ד לא הוי הכי. וגם הלא דעת הרמב"ן הובא בב"ש שם דלא הוי כמשכון רק אם בא לידו מתחלה בתורת משכון ע"כ באומן בכ"ג לא הוי כמשכון וכ"ה ד' הרשב"א בחידושיו שם בקידושין ועוד דהא מבואר ברש"י ור"ן שם בקידושין דאין כאן הלואה באומן רק בשעה שמחזיר נעשה מלוה למפרע. וכ"ה דעת התוס' בב"ק ד"ה אלא במאי כמ"ש הב"ש שם סקל"ת בפי' דבריהם דאין שם מלוה כלל עד שיחזיר החפץ לידה ע"ש וע' בס' קצוה"ח סי' ע"ב סקכ"ג. ובסי' קכ"ו סקי"ג מזה באריכות (א) ובנ"ד עדיין לא מסר החמץ להנשלח לו. ואף שלא רצו לקבלו מ"מ לא עשה גמר אמונתו. ועוד דהא הדין עמהם שלא רצו לקבלו משום איסור והוא עשה שלא כשורה ואף שנראה שהרשב"א בחי' חולק ע"ז וסובר דאף קודם שמחזירו נעשה מלוה כל שגמר המלאכה. מ"מ בכאן לא גמר מלאכתו

עדיין

**((א) האמת אגיד ולא מכחד כי לא זכיתי להבין דברי הקצה"ח שם שתוכן דבריו שם ליישב קשיית הש"ך שהקשה על הדין שכתב המחבר שם והוא מתשו' הרא"ש בראובן שהשכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן שיצטרך לו לשמעון וראובן היה חייב ללוי מעות והמחהו אצל שמעון במעמ"ש ומודה ללוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו דהדין דאינו חייב ללוי כלום אפי' דמי השכר שנשתמש באותו החפץ עד אותו היום דשכירות אינו משתלמות אלא לבסוף וע"ז התפלא הש"כ טובא דאפי' דאינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ הא קי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ מה שנתחייב בשעת המחאה הוי מלוה אלא דלא הגיע זמן ובמלוה שלא הגיע זמ"פ מועיל מעמ"ש והאריך בזה וכתב הקצה"ח ליישב דברי המחבר ע"פ דברי התוס' בב"ק שהביא אאמו"ר ז"ל בכאן דבין אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או רק בסוף מ"מ לא הוי מלוה רק כשהחזיר לה החפץ ואז או דנעשה מלוה למפרע או דכל השכירות מגיע בסוף תשלום השכירות והאריך שם להסביר דבריהם וכתב וז"ל ולהכי ניחא טעמא דהרא"ש דשכירות אינו נקנה במעמ"ש דהא במעמ"ש אינו מהני רק בחוב ברור כו' וזה כ"ז שאינו מחזיר הכלי עדיין לא התחיל שום חוב וכו' וה"נ כיון דכ"ז שאינו מחזיר הכלי לא הוי לי' עלי' שוב חוב אלא עד שמחזיר לו הכלי היא דנעשה מלוה למפרע וא"כ בשעת המחאה לא הי' שוב חוב מבורר וכו' וא"כ קשיית הש"ך לק"מ והוא ברור עכ"ל. ואני תמה הפלא ופלא דמאי ענין זה לזה התם מיירי דהאשה נתנה לו זהב לעשות ממנה נזמים כמש"כ רש"י שפיר כ' התוס' סברתם שאינו מחויבת לו שכר פעולה עד שיחזיר הנזמים לידה דאל"כ מה הנאה לה בהפעולה אבל בראובן שהשכיר חפץ שלו לשמעון ששמעון יעבד בהחפץ וישלם לראובן שכר ע"ז האיך יעלה על הדעת לומר כן דכ"ז שאין שמעון מחזיר החפץ לראובן לא די דאינו מחזיר לו החפץ אף גם לא נתחייב לו בשכירות אין זה אלא תימא לפע"ד דבר שאינו מתקבל על הלב וז"ל הרשב"א בקידושין ונראה דלאו למימרא שלא חלו הקידושין כלל עד שעת נתינת הנזמים לידה דמשעת גמר הכלים מקודשת למ"ד מקדש במלוה מקודשת שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עליו וכיון שכן בשעת גמרו של כלי מקודשת והאריך שם טובא בזה וכתב שהוא דעת הראב"ד ואח"כ כ' ועוי"ל דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף אלא שאין הקידושין נגמרין עד שיחזור לה הכלי שאין מגיע לידה שום ממון ושום הנאה אלא משהיחזר לה הכלי ולא נתכוונה זו אלא שיחזור לה הכלי לאחר גומרו כו' ע"כ הרי מפורש דהתם שאני כיון דאין לה שום הנאה עד שיחזור לה הנזמים ולזה אף לתי' הב' בתוס' ב"ק שם אפי' נתרצתה אינה מקודשת כיון דאינו יכול לתובעה בדין אם לא היתה מתרצת אינו חשיב ממון אבל הכא הא שמעון כבר היה לו הנאה וקיי"ל דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף מה זו סברא דלא יהא חייב עד שיחזור לראובן הכלי ובניתי בספרים וראיתי שבספר יהושיע בפסקים סי' תס"ה אסברה להא מלתא מטעם אחר ע"פ דברי הש"ך בסי' ש"ט שכ' שם באם א' שכר כלי או סוס לימים ואח"כ מתה בפשיעות השומר במקום דחייב בתשלומי הבהמה והכלים פטור מליתן שכירות ולהכי פטור כאן במעמ"ש כיון דאפשר דלא יבוא תשלומי השכירות לידי' גבי' ע"כ והנה בעיקר הדין בראובן שהמחה את שמעון אצל לוי ליתן לו מאה זהובים מהמעות שיש לו בידו בעד חטים)**