בית שלמה אורח חיים קא

דעדיף טפי לדברי רו"מ דבהכירה אינו רק איסור בלוע ועל ידי הטיחה התחתונה יש חמץ בעין ובאמת בדיעבד אין איסור אם נתן קדירה על כירה חמוצה ובפרט אם טחו טיחה מועטת כמ"ש המג"א סימן תנ"א סקמ"ד אלא דשני קדירות אסור לכתחלה וגם בדיעבד אם יזוב מהקדירה לחוץ או יתנו שם מצה בעין אסור אף בדיעבד וא"כ מה הועיל רו"מ בדבריו ועיין בזה באריכות בתשובה ח"ס חא"ח סי' ק"ל ואם כי לאסור לערב צואת בהמה בטיט איני אומר לאיסור גמור עפ"י דין כי יש כמה ספיקות אבל בכל גלילותינו נוהגין להקפיד וגם שמעתי בשם אדמור הרב הגאון דק' בוטשאטש זצלל"ה שהקפיד שלא לעשות כן ובמקומותינו מערבין חול או שער מעור בהמה שאצל הרצענין בהטיט ועי"ז מחזיק יפה. ז"ז לא רציתי להאריך בדברים כאלו וגם כחי אין עמדי ולא יכביד עלי מעתה כי לא אשיב כפעם בפעם והי' בזה שלום ויקבל חה"פ בכשרות כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל

תשובה עח סקאלא יום ב' ה' אייר תרט"ו לפ"ק

החיים והשלום וכ"ט סלה לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלג החריף החסיד מ' דוד שלמה נ"י בק' זאלישטשיק

מכתבו קבלתי עש"ק העבר וע"ד שאלתו שראובן כ' קודם פסח לנכרי פאבריקאנט ללבוב שישלח לו משקאות חמוצים האריק וריזאליא ושמעון גם כן כתב לנכרי הנ"ל שישלח לו כנ"ל וראובן לא שלח מעות אדראף ושמעון שלח והנכרי שלח לכ"א כפי מכתבו ושני ימים קודם הפסח הגיע לכ"א אגרת שכבר החמץ הנ"ל עלי דרך לזאת מכרו רו"ש החמץ הנ"ל אג"ק בע"פ כנהוג. והנה הנכרי הנ"ל מסר החמץ הנ"ל בלבוב להשפילעטער ישראל שלו שישלח לכ"א כפי מכתבו ושלח על ידי בעה"ג ישראל והביא הבע"ג החמץ בחוהמ"פ וראובן לא רצה לקבל החמץ מהבע"ג והשכין הבע"ג החמץ ת"י נכרי שם וקיבל עליו שע"ג שלו ושמעון הודיע להנכרי שקנה ממנו החמץ בע"פ וקיבל הנכרי הלוקח החמץ מהבע"ג להמקום המושכר לו משמעון בהשטר מכירה ושילם להבע"ג שע"ג ושאל רו"מ את הבע"ג איך מלאו לבו להביא חמץ בפסח והשיב שמכרו ג"כ קוה"פ לנכרי כדין וסבר שמותר להוליכו אח"כ ושאל רו"מ על החמץ מה דינו אחר הפסח כיון שהי' באחריות הבע"ג שקיבל עליו אחריות בפי' בלבוב ובודאי חייב באחריות מדד"מ ועבר בב"י כמבואר בח"י רס"י ת"מ. והנה מתחלה האריך רו"מ ופלפל אם מותרים להחזיר החמץ להנכרי ללבוב ואח"כ האריך לפלפל אם קשה להחזירו להנכרי הנ"ל אם יש להתירו בהנאה ושאל חו"ד. והנה קשה עלי להשיב על כל דברי רו"מ כי אינני במזג הבריאות וגם נתגבר עלי כאב השינים בזעף וגם אני טרוד בהרבה טרדות נחיצות ע"כ אקצר בכל מה דאפשר והנה אם היה החמץ נקנה לרו"ש עפ"י הדין קודם הפסח רק שלא עברו על ב"י מחמת שמכרו החמץ בע"פ רק שהחמץ היה אסור בהנאה מחמת שהישראל הבע"ג עבר על ב"י מחמת האחריות הי' פשוט שאסורים להחזיר להנכרי שבלבוב דמה חילוק בין אם מכרו אותו לגוי אחר או לנכרי זה ומכירה גופא הנאה הוא כדמוכח מקרא דכ' בנבילה או מכר לנכרי ואף שהנכרי מקבל החמץ בעד החוב המגיע לו מישראל בעד החמץ שוה כמו מוכר במזומן דהא אף במתנה אסור ליתן דבר האסור בהנאה. ובזה לא נסתפק המג"א בסי' תמ"א כמבואר שם דאם היא ת"י הישראל אסור ליתנו לו בכל ענין והוא מוסכם מהכל. אמנם בנ"ד כראה דאף אם לא היה רו"ש מוכרים החמץ בע"פ ל"ע עב"י כלל משום דהחמץ לא נקנה להם ואף ששמעון שלח אדראף לנכרי על החמץ אף אם נאמר כהסוברים שהישראל מנכרי קונה בכסף מ"מ הא לא קנה ממנו מקח ידוע דהיינו האריק וריזאליא זו א"כ אין המקח ברשות הלוקח כלל עד שיקבלו הלוקח ומה"ט לא נהיגי עלמא למכור בע"פ החמץ שקונין מאדונים עפ"י קאנטראקט אף שהוא נעשה בתוקף בכאוה"מ משום שגוף החמץ אינו קנוי להלוקח רק שהמוכר מתחייב א"ע להעמיד המקח להלוקח כפי הקאנטראקט רק אעפ"כ יש לכתחלה למכור לעכו"ם בע"פ כדין אף החמץ שקנה בקאנטראקט דדומה לדין המבואר בטוש"ע סי' ת"ן ס"ב וע"ש בב"ח ובח"י אבל בנ"ד פשיטא כיון דלא עשה מקח עם הנכרי מלבוב אין כאן לא קנין ולא חיוב ואף שמסר החמץ להשפיליטער לשלחו לרו"ש. הנה אף אם אמר לו זכי בשביל רו"ש ל"מ כיון דהמשלח הוא נכרי א"כ ישראל הזוכה הוי שלוחו ואין שליחות לנכרי כמ"ש התוס' בב"מ דע"א ד"ה בשלמא דאף בעשאו שליח בפי' לזכות מיד הנכרי לא מהני דאכתי שלוחו של נכרי הוא ועיין בקצוה"ח סי' קס"ג מה שהאריך לתמוה מכח דברי התוס' אלו על הח"צ והנו"ב וכ"מ מירושלמי פ"ד דמעשר שני ורפ"ו דגיטין דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וא"כ ע"כ הוא שלוחו של המזכה ואין זכיי' לנכרי וכ"כ בס' מח"א ה' זכי' סי' ל"ג וכ"נ מלשון הר"ן בנמק"י פ"ק דמציעא במשנה דראה אותן רצין אלא שבס' מח"א פ"ד משולחין סי' ד' כ' דדוקא במציאה קאמר ומשום דהוי תופס לבע"ח במקום שחל"א בכדי שלא יסתור דבריו שבפ"ק דגיטין בשמעתתא דתן גט זה לעבדי וגם בה' זכי' הנ"ל כ' המח"א דמסוגיות הש"ס פ"ק דב"מ דל"א מגו דזכי' לנפשי' רק מטעם דהוי תופס לבע"ח כו' וע' בנה"מ סי' ק"ה סק"ב ובסי' רמ"ג סק"י. אמנם כ"ז במתנה אבל במכר אף זכה ל"מ כמבואר ברמ"א ח"מ סי' קצ"ה סס"ב ומבואר שם בסמ"ע בשם מהרי"ו דאף שידעינן שהיה ניחא לי' להלוקח קודם הקנין י"ל שמא חזר בו ולע"ד ראיה לדבריו מירושלמי רפ"ו דגיטין הובא בחה"ר ר"פ השולח הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש א"א שמא חזרה בה. אמנם מדברי הרא"ש פ"ב דקידושין הובא בטוש"ע אה"ע סי' ל"ה ס"ד ומדברי הרא"ש בעירובין ס"פ חלון משמע להיפך ולדברי הרא"ש צריך לחלק דשאני בגירושין דהוי חוב גמור משא"כ בקידושין ומכר וגם בגירושין היכא דאיכא צד זכות יש דעות דמהני במהדרת להתגרש וע' בטואה"ע וב"י וש"ע שם בסי' ק"מ באריכות וע' בס' מח"א ה' זכי' סימן ואו באריכות מ"מ כיון שהמזכה עכו"ם ולדעת התוס' ופשטות דברי הנימוקי בשם הר"ן אף במתנה ל"מ א"כ במכר ודאי דאין להחמיר וגם אין לגמגם דכיון דכתבו רו"ש להנכרי שישלח להם החמץ ושלח השפיליטער שלו ע"י הבע"ג ישראל א"כ הבע"ג נעשה שליח של רו"ש כמ"ש הש"מ בב"מ דצ"ח ורו"מ הביאו ג"כ דאף שלא דיבר עמהם כיון שאמר לו שישלח ע"י הוי שלוחו וז"פ ומבואר בתוס' ב"ק דק"ד ד"ה שליח ע"ש ובראשונים דהרי כבר נתבאר דלדעת התוס' בב"מ דע"א דאף בשליח בפי' ל"מ לזכות מן הנכרי ועוד דפשיטא דלא הוי שליח רק באמר שלח ע"י פ' אבל אם אמר שלח סתם לא הוי שלוחו דאף אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום מספקא להו להתוס' בגיטין דס"ו ד"ה כל השומע אי הוי שליח וע"ש בראשונים ובנדרים דל"ו ובב"ש סי' קמ"א ס"ק כ"ז ומדברי הרי"ף בב"ק שם ונמשכו אחריו הקדמונים דאם אמר שלח ע"י מי שתרצה מהני וכ"פ בטוש"ע ח"מ רס"י קכ"א אין הכרע די"ל דמטעם ערבות מהני עכ"פ אף לא משום שליחות וע' בנה"מ סי' ק"כ וקכ"א מ"מ באומר שלח סתם ודאי לא מהני כמ"ש הנה"מ שם סק"ב וכ"מ מדברי הב"י והפרישה והסמ"ע שם סק"ב דאם אמר או כתב שלח סתם ל"מ רק ממנהגא אי מסר ליד המביא הכתב דוקא ומדינא ל"מ כלל ובס' ג"ת שער נון ח"ג רי"ט האריך לתמוה על הב"י דשלח סתם לא גרע מאמר שלח ביד מי שתרצה ודבריו תמוהים ודברי הב"י נכונים וברורים ואף שמדברי הב"ח שם נראה קצת דאף בכה"ג הוי שליח העיקר כדברי הב"י והפרישה וכנ"ל ובשלח סתם ודאי דלא הוי שלוחו ומזה מבואר דבשלח סתם אף מטעם ערבות אינו מתחייבי דפשיטא דאי מהני בשלח סתם לחייב השואל מטעם ערבות כ"ש באמירת המשאיל שלח סתם דמיפטר השואל וכ"כ בנה"מ סי' ק"כ סק"א (א) וסי' קכ"ב סק"ג וכיון דמוכח מדברי הרי"ף וראב"ד הנ"ל דבשלח סתם לא מיפטר מחובו מכ"ש דלא נתחייב בשלח סתם וא"כ בנ"ד לא קנו ראובן ושמעון החמץ וגם לא נתחייבו מעות להנכרי כלל ע"פ כתבם שכ' לו שישלח להם החמץ כל שלא קיבלו

החמץ

**((א) הנה בספר נה"מ כתב שם בטעם המחבר דזרוק חובי לים חייב ובשלח ע"י חש"ו פטור הלוה דהוא מדין ערב דזרוק מנה לים ואני אתחייב פטור מדין ערב ובאומר תן מנה לחש"ו ואתחייב אני לך כ"ע מודים דחייב מדין ערב וכה"ג באשה מקודשת עכ"ד ולפענ"ד חוץ שתי' דוחק הוא כיון דרמ"א בח"מ סי' ש"פ מביא ב' דעות בזרוק מנה לים אי חייב מדין ערב ולא הכריע ומדוע סתם כאן כדברי המחבר נראה דאשתמיטתי' ליה אז דברי הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"ח שהוא הדעה דפטור מדין ערב באומר זרוק מנה לים ואני אתחייב הביא שם בסוף דבריו ראי' לדין זה מדברי הירושלמי פ' האיש מקדש שאם אמרה תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת לפי שאינו בר זכי' וא"א להתחייב מרין ערב בקבלתו והלכך אינה מקודשת עש"ה וכן הריטב"א בחידושיו שם הביא זה הירושלמי אלא שהיא כתב דלא קיי"ל כן וס"ל דגם בזרוק מנה לים חייב מדין ערב עכ"פ נשמע למאן דס"ל בזרוק מנה לים ואני אתחייב פטור מדין ערב ה"ה גבי תן מנה לחרש ואני אתחייב פטור מדין ערב ודלא כהנה"מ והראי' שהביא בס' נה"מ אפשר לשיטת התוספת דגם בזרוק מנה לים ואני אתחייב מהני מדין ערב וכן נראה באמת מדבריהם ד"ח סע"ב דלא כתבו כמו דכ' הרא"ש שם בסי' יו"ד דמיירי דאח"כ זרק לתוך חיקו והרא"ש לטעמי' אזיל שבסי' י"ג כ' דדעתי נוטה דבזרוק מנה לים פטור מדין ערב עש"ה היטב כי קצרתי. אולם באמת מלשון קושיית הרא"ש והרשב"א בדי"ט נראה דהם ג"כ ס"ל דבתן לקטן חייב משום ערב וע"כ דס"ל דבתן לקטן כיון דאית לי' זכי' עכ"פ מדרבנן להכי מתחייב הערב וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בד"ח שם דכ' דלהכי בתן לחרש אינו מתחייב מדין ערב ואינה מקודשת משום דל"ל זכי' שוב מצאתי במקנה בד"ט ובק"א סס"י למ"ד שהכריע באמת מטעם זה דבקטן חייב משום ערב ומקודשת (רק מה שכתב שם דמהרא"ש די"ט ל"מ כן צ"ע לפענ"ד דאדרבא מקושיתו שם משמע דס"ל כן כמו שביארתי לעיל) אלא דצ"ע דא"כ הא חרש ג"כ יש לו זכי' מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בה' זכי' ובש"ע ח"מ סי' רמ"ג סי' י"ז ומצאתי להמח"א בה' שלוחין סי' כ"ד שתמה מטעם זה על הרשב"א ואולי אפשר דס"ל להרשב"א בדעת הירושלמי דחרש ל"ד לקטן ול"ל זכי' כלל ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ובמח"א ה' זכי' סי' ל"ב וקצ"ע מירושלמי פ"ק דקידושין גבי עבד כנעני נקנה בכסף ע"י אחרים איפכא משמע דחרש עדיף מקטן לענין זכי' אבל עכ"פ בשוטה דל"ל זכות ע"י עצמו כלל כמבואר בח"מ שם ובסי' רל"ה ס"כ צ"ע לעשות מעשה נגד המאור הגדול הרשב"א ז"ל.)**