בית שלמה אורח חיים ק

היתר כלל ועוד דאף אם הי' נתוודע להגוי שיש שם חמץ חביות הנ"ל הכי היה זוכר אם לא נמכר לו בעת המכירה ובודאי היה סבור שנמכר לו כבר ובכה"ג ל"ק עכשיו ע"י קנין חצר מחדש. ודמי להא דאמרינן ביבמות דנ"ב העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא ל"ק. ואין חילוק בין קנין אחר לקנין חצר באינו מתכוין לקנות כמבואר מדברי התוס' דב"ק וב"ב הנ"ל. ועוד דהא פ' רמ"א בהג"ה בח"מ סי' רס"ח ס"ג דאין חצרו קונה לו שלא מדעתו אלא דאסיק אדעתיה שהוא שם. אבל בדבר שאינו רגיל לבא לא ע"ש,. ובנ"ד ודאי דלא אסיק אדעתיה דנכרי שהישראל שכח שם חביות חמץ שלא מכרו קוה"פ וחוץ מזה הנה המק"ח החליף שיטתו שבעצמו כ' בספרו נה"מ בסי' ר' סקט"ו דבנכרי לכ"ע אין ידו או חצרו קונה לו שלא מדעתו ע"ש וא"כ נסתרו דבריו שבמק"ח. וגם בנ"ד אין מקום היתר מחמת הנ"ל וחוץ מכל הנ"ל כיון שעכ"פ אנן לא קיי"ל כהגאונים כמו שכתב ופסק בש"ע סס"י ת"מ דישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם דהמפקיד עובר עליו וע"כ דל"א דחצרו של עכו"ם קונה לו כדברי המק"ח. ואף שהמק"ח שם כ' בסוף דבריו דטעם הרא"ש הוא משום דס"ל כמ"ש הט"ז בח"מ סי' קפ"ט דחצרו של הנפקד מקרי חצר של המפקיד ואינו קונה הפקדון להנפקד ע"ש. דבריו אינם מתקבלים דהא בתשו' מהרי"ט ס"א סי' ס"ה האריך להוכיח דליתא לסברא זו וגם הקצוה"ח שם הביא ראיה ברורה מש"ס לדחות דברי הט"ז והנה"מ בעצמו בסוף פתיחתו לסי' ר' דחה דברי הט"ז וכ' שדברי מהרי"ט הם עיקר ע"כ כיון דקיי"ל כר"י והרא"ש ודלא כהגאונים ע"כ דליתנייהו לדברי המק"ח שבסס"י ת"מ ואם כן גם ההיתר של כ"ת ליתא. וההיתר שכ' כ"ת משום שנכתב בהשט"מ שאם ימצא חמץ שלא נתפרש שם מחיוב הנכרי לקבלו ולשלם בעדו כפי שומת הבקיאים וה"ה שלו מעכשיו הנה מבואר במק"ח סי' תמ"ח שאינו מועיל רק בפורט בפירוש כל מין ומין דאל"כ הוי כמוכר דבר שאין מינו ידוע דל"ק כמבואר בח"מ סי' ר"ט ס"ב אף שמוכר רק מין חמץ מ"מ כיון שאינו מוזכר מה מין הוא הוי כאין מינו ידוע ע"ש. ודבריו נכונים מאד והנה בכ"ד שהתנה שיקבלו כפי שומת בקיאים היה אפשר לומר דמהני אף באינו מינו ידוע דבכה"ג לא הוי כמשחק בקוביא שסיימו הרמב"ם והש"ע בזה. וכ"מ מדברי הח"א כלל קכ"ד שהביא דברי המק"ח וסיים שהרי א"י אם שוה הרבה או מעט ע"ש. וי"ל דהרמב"ם והש"ע בדוקא נקטו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכו"כ בזה הוא דל"מ מטעם הנ"ל אבל באומר שמוכר לו כפי שומת בקיאין כמבואר בח"מ סי' ר"ו מהני אף באינו מסיום מ"מ מסתימת דבני הרמב"ם והש"ע משמע שאין לחלק וע"כ הא דנקטו בסוף דבריהם ואין זה אלא כמשחק בקוביא פירושו כמ"ש הש"ך שם סק"ב וכ"מ מדברי הגרי"א בביאוריו שם שכ' שמקור הדין הוא מן הש"ס ב"מ דט"ז מברייתא דמייתי התם מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך ל"א כלום וקאמר התם טעמא משום דל"ס דעתי' וסוברים רה"ג ורמב"ם דפירושו שא"י כמה יירש ומה שתעלה המצודה עכ"ד ומדקתני סתם מכור לך ל"א כלום משמע דבכל גווני ל"א כלום מה"ט והגם שדבריו צע"ג מכל דברי הראשונים בזה מ"מ עכ"פ מבואר דהגאון הנ"ל נמי ס"ל דאין לחלק בזה וכ"כ דאי הטעם משום דא"י כמה שוה ומש"ה ל"ס דעתי' א"כ גם שם בס"א באמר מרתף זה של יין אני מוכר לך בכו"כ ממכרו קיים ויש להם אונאה ומשמע דאף שלא ראה אם יש במרתף שני חביות או אלף דינא הכי אע"כ דטעמא לאו מש"ה הוא רק דטעמא משום דכיון שאין מינו ידוע הוי דבר שאינו מסיום דל"ק וע"ש בח"מ סימן רמ"א ס"ד ובדבר שאינו מסיום כמו בסס"י ר"ט כ"ע מודי וא"כ אין לחלק: (א) והן אמת כפי המובן מהרבה גדולי המחברים ז"ל בנוסח שטר מכירה לא הוי קפדי בזה לפרט כל מין ומין דוקא וע"כ סברי דכיון שאומר שמוכר לו כל מיני חמץ בכו"כ הוי כמינו ידוע אבל דברי המק"ח מסתברים מאד נוסף ע"ז שבלשון האמור בנ"ד יש בו תיוהא גדולה ונלאיתי להאריך לכן לא מלאני לבי להקל אמנם אעפ"כ אם אינו באפשרי לבטלו ברוב כמ"ש יוכל כ"ת להתירו בהנאה אם הוא הפ"מ ולצרף דעת כמה פוסקים הסוברים דיי"ש היא רק חמץ דרבנן בפרט יי"ש שלנו שעיקרו ממין קטניות הגם שאין להקל מחמת זה לבד מ"מ יש לצרף לעשות גם מזה סניף אבל בשתי' אין להתיר אמנם כ"ז אם עכ"פ אמר להנכרי בע"פ כן בשעת המכירה כפי הכתוב בהשטר או אף אם אינו זוכר בבירור אם יודע שדרכו לפרש כל פרטי הדברים מענין המכירה בע"פ בעת המכירה אז אם א"א לערבו ברוב ויש הפ"מ יוכל כ"ת להתירו בהנאה אבל לא בשתיה

תשובה עז

וע"ד החטים ושעורים שלימים שבגללי בהמה שכתבתי להחמיר לענין חימוץ כמו בנמצא במעי העוף או בזפק שמבואר באחרונים בסי' תס"ז דשלמים ודאי אין חשובים כמעוכלים ואף שיצאו דרך בית הרעי מבואר בש"ס ותוס' במנחות דס"ט להחמיר בשלמים וכן הכריע הפר"ח ביו"ד סי' פ"ג וכ"ת כתב שיש לפקפק שאין ראיה מש"ס מנחות הנ"ל כמו שהביא הר"ש פי"א דאהלות ראיה מדלא פסלינן להו למנחות רק משום הקריבהו נא לפחתך דאף דהוי כמעוכל מ"מ הוי אוכל מעליא והביא רו"מ שכ"כ בס' א' נקרא שירי טהרה עכ"ד. הנה התוס' שם במנחות ברד"ה דבלע כ"כ לחלק בין טומאת אוכלין דאף דהו כמעוכל מ"מ מטמא טומאת אוכלין משום דעכ"פ חזיא לגר ע"ש אבל על ראיית הר"ש ממנחות ודאי דאין לחלק בהכי דכיון דהוי כמעוכלין אינן ראוין למנחות וע"ש ברש"י ד"ה והשתא כחיש ואין דברי המחבר ש"ט כדאים לפקפק נגד הר"ש וגם מדברי הרא"ש והמרדכי בפסחים פכ"ש מוכח דאין לחלק בהכי דהוכיחו דאין צואת תרנגולים מחמיצין מדקאמר שעורי שבגללי בהמה אי למנחות הקריבהו נא לפחתך ואינו אוסרו משום חימוץ ע"ש ואם איתא מה ראיה דלמא לענין חימוץ שפיר חשיב כמעוכל א"ו דאי הוי כשר למנחות ודאי לא הוי כמעוכל ושוב מחמיצין ע"כ שפיר הביאו ראיה וראיתי בס' קרבן נתנאל שם שכ' דיש לדחות ראייתם דהש"ס רוצה לפסול אותן חטים אפילו לשתי לחם ולחמי תודה שמצוותן להיות חמץ עכ"ד ובמח"כ לא ראה דברי המרדכי שם שהרגיש בזה ודחה דמנחות משמע כל המנחות ע"ש אלא שגם דברי המרדכי צ"ע דבלא"ה אין בדחי' זו כלים דהא מיבעי להו נמי שעורין בגללי בהמה ע"כ שפיר יש הוכחה דאם נאמר דצואה מחמיץ א"כ מאי קאמר אי למנחות ואיך אפשר דהאי בעיא הוא למנחות תינח חטים שבגללי בקר דאפשר לאשכוחי למנחות לשתי הלחם וחמץ שבלחמי תודה שעורין שבגללי בהמה מאי איכא למימר דהא שעורין למנחות אינו רק למנחות העומר ומנחת קנאות והני בעי מצה דוקא. ונראה דמש"ה לא הביא הרא"ש בראייתו רק סיפא דהאיבעיא היינו שעורין שבגללי בהמה משום דמזה עיקר הראיה וע' בנו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ז אות ב' ותמהני שלא הרגיש במאי דקמי' ע"ש: (ב) עכ"פ כיון דהר"ש כ' מפורש שחטה שבמעי תרנגולת מחמצת אע"פ שהקיאה דרך בית הרעי וכ"כ התוס' במנחות בפי' ע"ש סוף ע"א וכ"מ מדברי הרא"ש והמרדכי כנ"ל ודאי דאין לזוז להרהר אחר דבריהם וכמו שפי' הפר"ח ומ"ש רו"מ לענין הטיט שנתגבל בצואת בהמה שיש להתיר על ידי שיטוחו על הטיחה הנ"ל טיחה מועטת א"כ תהי' השעורה בלוע ואינו וצא בלי רוטב א"י מה הוא סח דא"כ למה צריך טיחה כעובי אצבע כלל שיטיחו עם שעורים חמוצים ואח"כ יטיחו עליו טיחה מועטת לא יטיחו רק טיחה מועטת מתחלה על הכירה

החמיצה

**((א) בס' פ"ת בח"מ רסי' ר"ט הביא בשם תשו' באר יצחק סי' ו' (ואינו ת"י) דבזה לא שייך סמכא דעתי' וכתב כי כן מנהג במכירת חמץ והביא הרבה ראיות לזה ולכאורה ע"כ מוכרחין אנו לומר כן בדעת המק"ח גופי' שלא יסתור דבריו שבסי' תמ"ח לדבריו בסי' תל"ז סק"ד עש"ה וצ"ע כי לפע"ד בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל טובא דקנסא דרבנן בעלמא הוא היה אפשר לומר דאפי' מכר לו במקח ג"כ מותר ויש לסמוך ע"ד הסמ"ע רסי' ר"ט דס"ל דבשניהן א"י מה בבית קונה כמו במשחק בקוביא לדעת הרמ"א בסי' ר"ז וכ"כ הט"ז שם ומ"ש אאמו"ר הג' ז"ל דדברי הש"ך מוכרחין דאל"כ מאי חילק בין רישא לסיפא הלא גם ברישא הוי כמשחק בקוביא כבר הרגיש בזה הג' בעל מג"ש בתשו' גא"ב סי' י"ט וז"ל שם דודאי צריך טעם מ"ש רישא ומ"ש סיפא והא גם רישא קוביא היא אלא ע"כ היינו טעמא דברישא שרואה הערימה והמרתיף ומשער בדעתו שכך יהי' שם והוי ככל מקח דעלמא שאדם סובר שהיא כך ואינו כך שהמקח קיים ומחזיר אונאה כו'. משא"כ בדבר דל"ש אומדנא שהרי א"י מה בתוכה הוי קוביא והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה שכנים דברי דרישא כ' שנמצא חסר או יתיר על האומדן כו' משמע שהי' אומד בדעתו וחסר משיעורו ובסיפא כ' דלא סמכא דעתי' של הלוקח שהרי א"י אם תבן אם זהב כו' ומדכ' שהרי א"י משמע דהאי שהרי היא הוכחה דלא ס"ד דהאיך אפשר שיסמוך דעתי' שהרי א"י כו' וא"כ ע"כ לא ס"ד הוא ענין אחר והפ' דל"ס דעתי' לומר שהי' אומד בדעתו כך לנסמך ע"ז דזה ל"א שהרי א"י אבל ברישא סומך דעתו אאומד כנ"ל עכ"ד ודברים אלו המה ממש היפך דברי הש"ך שכתב דסיפא מפני דיש לומר שהי' סבר שיהי' כך וכך כפי אומד דעתו והמג"ש ס"ל אדרבה דבזה ודאי לא ס"ד אאומד וא"כ לפי דבריו דמי ממש למשחק בקוביא דאם שניהם לא ידעו תליא במחלוקת הפוסקים גבי משחק בקוביא וכ"כ בהדיא בסוף התשו' וז"ל וא"כ בנ"ד הוי ממש כזה דהוי משחק בקוביא דאין כאן מכירה דא"ל הלא גבי משחק בקוביא איכא פוסקים דכה"ג לאו אסמכתא הוא וקונה כיון דזה א"י מי הרויח אגב דבעי למקני גמר ומקני כיון דהרבה חולקים ע"ז לא מפקינן מיד הלוקח לכופו לקיים המקח מספיקא עכ"ד וא"כ בחמץ שעבר עליו הפסח דסמכינן אפילו אמיעוט הפוסקים כמ"ש המ"ב סי' ל"ה ולפע"ד יש לצדד להיתר בזה וכן כתב הגאון מ' מיכל טיימר בתשו' גא"ב על הנידון דהמג"ש וז"ל ועוד דגם במשחק בקוביא מסקי הטור והרמ"א סי' ר"ז דלא הוי אסמכתא דאגב דבעי למיקני' גמר ומקני'. ה"ה בנ"ד נמי כ"א בעי למיקני דאפשר דכ"א יפסיד או זה או זה לכך המקח קיים אפי' א"א לשער כלל כמה ימצא עכ"ד וכ"כ הגאון בן הב"ח בתשו' גא"ב שם בשם אביו הב"ח זללה"ה דפי' כן דברי המחבר שכתב דה"ז כמשחק בקוביא והא גם במשחק בקוביא קנה ותי' דהיינו דוקא היכא ששניהם א"י משא"כ היכא דמוכר יודע ולא לוקח אז לא הוי קנין כלל ע"כ ומעתה כיון דהסמ"ע והב"ח והט"ז והג' בעל מג"ש והג' מ' מיכל טיימר והג' מ' שמואל הירץ בן הב"ח כולם מסכימים לדעה א' וגם בכל מה שבבית מכר לך אם שניהם אינם יודעים דמי ממש למשחק בקוביא דקנו לדעת הטור ורמ"א בודאי הדעת נוטה להקל בחמץ שעה"פ ובפרט בדכ' בדשיימי בי תלתא לולא דמסתפינא מד' אאמו"ר ז"ל שדעתו רחבה מדעתינו

(ב) ע"ש בסי' ס"ח שהרגיש הג' מהרי"ב בזה והגאון בעל נו"ב צידד ליישב ולא עלתה בידו.)**