בית רידב"ז צט

א"כ ניחא דלא משלם לאב אבל אמאי משלם לבת הא אכתי הממון אינו שלה אלמא דדינא הוא בנזקין דכיון דעתה הוי הגוף ממון שלו נמצא דמזיק לו דבר שהיא שלו ולא איכפת לן מה שעתיד לצאת ממנו כיון דסו' עתה הוא בעל הממון הוי בעלים לענין נזקין וכמו דאמרינן בפרק המפקיד דשייך קנין פרה לכפילה לשלם כופל להלוקח אף דהחיוב כפל הוא בשביל מעשה הגניבה וסוף סוף לא הפסיד מידי להלוקח בגניבתו מ"מ כיון דלענין זה קנוי לו חשוב גנב אצלו וחייב בכפל וכ"שכ הכא דקנוי אצלו כל הגוף אלא שעתיד לצאת ממנו לאחר זמן ע"י קנין ולא דמי כלל להגונב טבלו דהתם באמת אין הטבל שוה כמות שהוא שהרי הוא אסור באכילה ובהנאה ואינו שוה כסף אלא מחמת זה שראוי לתקנו ולהפריש ממנו תרומה וכיון דאיני יכול לתקנו אלא בזה שיעשה שהתרומה יהא ממון כהן נמצא דהתיקון של כרי הזה עולה לו הוצאת כך וכך ואיני ראוי לכלום עד שיוציא עליו הוצאת כסף כך וכך דהיינו כשיעור דמי התרומה הלכך ממילא נמצא דהטבל אינו שוה אלא כמו שישוה אחר שיוציא ממנו תרומתיו וכמו שאילו היה צריך ליתן שכר השוחט עשר דינרין והבהמה שוה מאה דינר בלא שכר השוחט בוודאי דנקרא דהבהמה אינו שוה אלא צ' דינרין שהרי צריך להעלות עשר דינרין בשכר השוחט אבל הכא הממון כתיקוני אלא שעומד ע"ז שיוצא ממנו ע"י קנין וכיון דסוף סוף עתה הגוף ממון שלו הוי בעלים לענין נזקין

וא"כ הדרא הקושיא דמאי צריך רש"י ז"ל לטעם דאחריות עליו שהרי לעת עתה הוא בעלים על הממון רק מצוה הוא דרמיא עליה להקריבו למזבח ולתנו לגבוה ומ"ש מהחובל לבתו קטנה הנ"ל ואין לחלק דהתם אינו עומד לחול דין פטור על הממון רק עומד שאחר יקנה הממון וסוף סוף יהא ממון שיש בו חיוב נזקין רק יצטרך לשלם לאחר והלכך כיון דעתה הוא הבעלים משלם לדידה אבל הכא עומד שיעשה פטור על הממון ז"א סברא כלל דסוף סוף אצלו איני שוה כסף ומאי איכפת לי אם יצא לרשות מי שפטור בנזקין או יצא לרשות מי שחייב בנזקין

אבל לפי דברינו ניחא שפיר דבאמת על חלק הבעלים לא קשה הוא לרש"י ז"ל דאף דמחויב ליתנו לגבוה להקריבו מ"מ כיון דבשביל נתינה זו הוא זוכה זכות אכילה מן הגבוה ממילא הוי שוה כסף אצלו מה שיש לו דבר כזה שיתנו לו לאכול בשבילו כמו שביארנו למעלה אף שאח"כ אינו אלא כאורח האוכל אצל שלחן רבו ואין לו אלא מה שנותן לתוך פיו מ"מ כיון דבעבור נתינתו לגבוה את הממון הזה נותנים לו לאכול ממילא הוי שוה כסף כמו שביארנו למעלה רק קשה להו על חלק האימרין וחלק הכהנים דמשמע ממתניתין דנכסים שאין בהם מעילה חייב לגמרי כמו נכסי הדיוט וחייב לשלם כל השור משום דמחיים הוי ממון בעלים ע"ז קשה ליה הא כיון דע"כ לאחר שחיטה הוי ממון גבוה א"כ ממילא חל שיעבוד על גוף השור שהקדש יכול לגבותו להקריבו ע"ג המזבח וא"כ חל שיעבוד אפותיקי על השור וכיון דלמפרע הוא גובה משום דאיני יכול לסלקו בזוזי א"כ לא אפסדי כל שיווי השור שהרי סוף סוף היה עומד שהקדש יטול אותו ויזכה בו למפרע ובלאה"כ היה יוצא הממון למפרע מרשותו ונמצא דלא אפסידיה כלום ע"ז משני שאחריות עליו פירש דאע"ג דעומד שגוף הממון יעשה ממון גבוה למפרע מ"מ כיון דבזה שיעשה ממון גבוה יפטר את חובו הוי אצלו שוה כסף ממש דלענין זה הוי ממונו ושוה כסף אצלו בזה שיכול לפרוע בו את חובו

ולפ"ז חייב בנזקין שהרי לע"ע הכל הוא שלו קודם הקרבה וגמר קנין ההקדש אלא שאיני נקרא שו"כ מחמת שסוף סוף עתיד ההקדש לטירפו ולקנותו למפרע וכיון דעכ"פ יפטור בו את חובו חשיב ממון אצלו ושוה כסף כמו שכתבו התוס' בב"ק ד' ס"ט ע"א ד"ה שלקטי עניים יהא הפקר דאפי' למ"ד יאוש לא קנה מ"מ אם בא אחר ואכלו מן הגנב חייב לשלם לגנב קרן משום דכיון דאית ליה ביה קנין רשות אלא דלא הוי הממון שלו כיון דמחויב בהשבה להבעלים וכיון דעכ"פ זה הזכות אית לו בהממון שיכול להשיבו וליפטור בו את עצמו מן הגזילה הלכך קונה זה הזכות בהממון לענין זה והלכך חייב הגנב השני לשלם לו קרן שהרי הפסידו דבר שיכול לפטור בו א"ע וזה נקרא שוה כסף אצלו כ"שכ הכא דכיון דהבעלים יכול ליפטור בו א"ע מן ההקדש חשוב שוה כסף

ולפי דברינו ניחא שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דכתב בפ"ב מהלכות גניבה הלכה ה' הגונב נכסי הקדש או נכסי עכו"ם פטור מן הכפל שנאמר רעהו ולא עכו"ם ולא הקדש וכן הגונב קדשים