בית רידב"ז ק

מבית בעליהן בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים פטור מן הכפל וכו' משום שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש וקשה הא הרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי ותירץ הלח"מ דשאני גניבה דכתיב מבית האיש למעט הקדש אף דהוי ממונו והקשיתי דהא בהדיא אמרינן ב"ג דלר' שמעון דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמיא חשוב אפי' ק"ק וגונב מבית האיש

אבל לפי דברינו ניחא שפיר דהנה לכאורה צריך ביאור דמנ"ל למדריש מוגונב מבית האיש למעוטי הקדש הא אצטריך למעט גונב אחר הגנב כדאמרינן במרובה ס"ט ע"ב ועוד אמאי אצטריך הגמרא למידרש מרעהו שם דף ס"ג ע"א הא מוגונב מבית האיש ממעט אפי' קק"ל לדברי הרמב"ם ז"ל ואי"ל דאי לאו יתורה דקרא לא הוי דרשינן אלא למעט קדשי קדשים ולא קדשים קלים הא השתא נמי הקרא אינו מיותר דהא אצטריך למעט גונב מבית הגנב

אבל לפי דברינו שביארנו למעלה דהרמב"ם ז"ל דפוסק כמסקנת סוגי' דבב"ק דאף חלק הבעלים הוי ממון גבוה לאחר שחיטה נמצא דממילא כיון דאיכא דין וחוב הקרבה על השור ליתנו לגבוה ולהקריבו על המזבח ממילא הוי כאפותקי שאיני יכול לסלקו בזוזי דאמרינן למפרע הוא גובה ונמצא דעצם החפץ הוי ממון הקדש למפרע כמו שכתבו התוס' ב"מ דף ט"ו ע"ב דאפותקי חשיב בעלים אף קודם הטריפה דלענין זה שאם השביח יכול ליטול שכר פעולתו מבע"ח כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אלמא דחשוב בעלים והא דחייב בנזקין היינו משום דכיון דאית ליה על כל פנים זכות באותו הקרבן שיכול לזכות זכות הנאת אכילה בעבור נתינתו לגבוה או שיש לו הנאה באותו השור שיכול לפטור בו את חובו בנתינתו להקדש הלכך הא דאית ליה ביה זכות דוקא לענין קרן אבל לענין כפל של גניבה כיון דחזינן דגונב מן הגנב פטור מן הכפל אף דלענין ניזק של קרן חייב משום דאית ליה זכות באותו חפץ שיכול לפטור בו א"ע מתוכו כמו שכתבו התוספות ב"ק הנ"ל

ונמצא דהחפץ קנוי לו לענין זה שיכול להנות ממנו הנאה זו ומ"מ לענין כפל פטרי' רחמנא מוגונב מבית האיש אלמא דדינא הוא לענין כפל דאיני חייב אלא היכא דגוף החפץ שלו אבל גנב דגוף החפץ הוי של הבעלים שהרי צריך להשיבו ולית ליה אלא הנאת דמים בעלמא שיכול לפרוע בו את חובו בשביל הפסד הנאה זו איני חייב בכשל כיון דאין הפסד בגוף החפץ שגוף החפץ אינו שלו ולא קרינן בי' שגנב ממנו שור, או שה או שמלה דאין הפסד בהשמלה אלא בהנאה בעלמא ששוה כסף הלכך ממילא פטור בקדשים קלים כיון דגוף החפץ אינו שלו שהרי למפרע הוא גובה ואין לו בו אלא כמו קנין לדמיו להנאה זו בלבד הלכך נמצא דאין ההפסד בגוף החפץ שהרי גוף החפץ אינו שלו כמו גבי גנב אבל לר' שמעון דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי וכבר ביארנו בחידושינו בפ' מרובה דמטעם גורם לממון לר' שמעון חשיב כל גוף החפץ ועצם החפץ ממון אצלו ושלו הלכך קרינן ביה שפיר וגונב מבית האיש שהפסידו חפץ שהוא שלו ולא אמרינן דלא הפסידו אלא הנאת גורם לממון כדביארנו בפרק מרובה והלכך ניחא שפיר דאצטריך גם כן קרא דרעהו לפטור הקדש מן הכפל דמקרא דוגונב לא היינו פוטרין אלא גונב קדשים מבית בעליהן כלשון הרמב"ם ז"ל שדקדק בלשונו הטהור עיי"ש

והיינו לפוטר את הגנב מן הבעלים מן הזכות שיש לו בקדשים קלים כמו דמעטינן מהאי קרא לפטור גונב מן הגנב לפטור הגנב השני מן הכפל מן הגנב הראשון מה שגנב ממנו בהמה זו שיש לו בו זכות לפטור עצמו מן הנגזל אבל לפוטרו מן ההקדש היכי דגנב דבר שקנוי להקדש בקנין גמור לא ידעינן מהאי קרא, כמו דלא ידעינן מאי קרא לפטוד גונב מן הגנב בכפל לבעלים הראשונים (כמו דאמרינן בגמ' בב"ק דף ס"ט ע"ב אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ופריך אמאי בשלמא לגב ראשון לא משלם משום דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים ישלם ומסיק הטעם משום שאיני ברשותו ודו"ק היטב בכל דברינו כי לפי עניית דעתי נכון הוא כוונת הרמב"ם ז"ל

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

ב"נ"ל"ך ו"א"ע"י