בית רידב"ז צח

דחלק האימרין וחלק הכהנים הוי לאחר שחיטה ממון גבוה א"כ נמצא כיון דלמפרע הוא ממון גבוה דמעולם לא קנה את האימרין וא"כ הוי קרבן חסר זה לק"מ דהנה כתבו התוס בקדושין דף ז' ע"א ד"ה ואפילו למ"ד אין כולה עולה וז"ל התם מפרש למ"ד אין כולה עולה מה יעשה ממנה וקאמר דימכרנה לצרכי עולת חוץ מדמי הרגל שהקדיש ופריך האיך יפטו' זה מעולתו הא הוי עולה חסירה ומשני דאמר הרי עלי עולה כמו שאמצאנה עכ"ל

הרי מוכח דשייך עולה אף דמקצת איני שלו וה"נ יהא לו חלק בגוף הקרבן ובזריקת הדם וכן סוגי' דזבחים הנ"ל סוברת כסוגי' דקדושין דהיינו הס"ד דבב"ק דביארנו דחלק הבעלים הוי אף לאחר שחיטה ממון בעלים הלכך יכול לאוסרה שפיר משום מוקצה ומשום אתנן אף לאחר הקדש לר' יוסי משום חלק הבשר דהוי שלו לעולם אבל הרמב"ם ז"ל פוסק כמסקנת סוגיא דב"ק דסוברת דאף חלק הבעלים הוי ממון גבוה לאחר שחיטה כשיטת רש"י ז"ל הלכך לא שייך מכירה להתכפר ואיסור מוקצה כיון דלמפרע הוא גובה כמבואר בדברינו כן נראה לפי ע"ד נכון בישוב דברי הרמב"ם ז"ל

ולפי דברינו מתורץ היטב מה שיש להקשות בדברי רש"י ז"ל בב"ק דף י"ב ע"ב דאמרינן התם כי אמר ר' יוסי הגלילי ממונו היא מחיים ופירש רש"י ז"ל שאחריותו עליו והקושיא מפורסמת דכיון דהוי מטעם אחריות א"כ הוי כר"ש א"כ מאי איריא קק"ל אפי' קק"ד נמי ועוד למה ליה ומעלה מעל הא מסברא אית ליה לר"ש דהגורם לממון כממון דמי ועוד קשה א"כ מאי ס"ד דהש"ס דגם בכור הוי ממון כהן וממון בעלים מחיים והתם לא שייך אחריות ועוד יש להקשות דא"כ אמאי אמרינן לענין קדושין דמחיים הוי ממון בעלים לענין לקדש בו את האשה דנהי אצל הבעל הוי ממון בעלים משום דחייב באחריות והוי גורם לממון אבל אצל האשה ליכא גורם לקרבן שלא נדרה שום קרבן

והנה מו"ר דודי הגאון הרידב"ז שליט"א תירץ קושיא הזאת בחיבורו תוס' הרי"ד במס' מעשר שני תירץ דברי רש"י ז"ל דהלכך כתב רש"י ז"ל הטעם דאחריותו עליו משום דקשה לו דנהי דק"קל הוי מחיים ממון בעלים מ"מ כיון דסוף סוף הוא צריך ליתנו להקרבה ולעשותו ממון גבוה אינו שוה אצלו כלום דהא ע"כ צריך לצאת מרשותו והביא ראי' לזה מהא דאמרינן בנדרים דף פ"ה ע"א גבי גונב טבלו של חבירו פלוגתא דרבי ור"י דאי טובת הנאה אינו ממון אף למאן דאמר מתנות שלא הורמו כהורמי דמיא אין צריך לשלם אלא דמי חולין שבו אף דעכשיו הוי הכל ממונו א' דמי התרומה מ"מ כיון שע"כ צריך ליתנו לכהן לא חשוב ממון אצלו ולא מפסיד ליה מידי עיי"ש ברש"י ובר"ן ז"ל וא"כ ה"נ כיון דע"כ צריך ליתנו לגבוה לא שוה כלום אצלו הלכך כתב רש"י ז"ל מפני שאחריותו עליו דכיון דהוי שלו רק שאיני שוה כסף וכיון דלוה אצלו מה שיכול לפטור בו את חובו ממילא נקרא שוה כסף אצלו ע"כ דברי התוס' הרי"ד שליט"א

אמנם לענ"ד אינו דומה כלל לההיא דהגונב טבלו של חבירו הנ"ל וראי' לזה מדברי התוס' בב"ק דף פ"ח ע"ב ד"ה א"ל לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד שהקשו שם וז"ל וא"ת והיכי פליגי רב ור"ל א"ר יוחנן והא בריש נערה משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הויא לאב וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות האב שהיתה נפחתת דבר מועט אם היה רוצה למכור אותו דבר מועט כ"ע מודי דלאב הוי היינו שבח נעורים גמורים והכא נחלקו בכל הפחיתה שהיא נפחתת כל ימיה בפציעה אף לאחר שכלו ימי הנעורים דס"ל לרב ולר"ל דדידה הוי ור' יוחנן סבר והואיל ואירע פחת זו בנערותה תהא כולה לאב עכ"ל התוס' הרי חזינן דס"ל לר' יוחנן דחייב לשלם כל הנזק של כל ימיה לאב מפני שקנויה לו למוכרה והוי כממונו ועבדו לענין נזקין ואף דבע"כ עתידה לצאת ממנו לאחר ימי נערותה א"כ לא אפסדיה מידי אלא בפחת שעד ימי נערותה מ"מ כיון דעכשיו היא קנויה לו עולמית רק הסמנים והבגרות לא הוי אלא כמו שחרור וקנין מחדש דאז היא קונה את גופה מן האב ונתריקן מרשותו לרשותה הלכך חייב בשביל כל הפחיתה דבשעת הנזק היה הגוף ממון שלו לענין מכירה ואפי' ר"ל דפליג על ר' יוחנן לא פליג עליה אלא משום דס"ל דכיון דעתיד לצאת ממנו בימי נערות נמצא דלא קנוי אצלו אלא עד ימי נערות אבל בלא"ה. היה מודה לר"י דליכא למימר דס"ל דקנוי אצלו עולמית ואינו פטור אלא משום דלא מפסיד ליה שעתידה לצאת ממנו.