בית רידב"ז צז

הקרבן לגבוה מ"מ חשוב שיש לו עדין בו כמו קנין דלדמים שיכול ליטול שום ממון בשגילו ולו יהא אם יעשה שדהו שעבוד אפותקי לאחרים באופן שלא יכול לסלקו בזוזי רק כשיגיע זמן הגוביינא יצטרך ליתן לו כסף בשביל השדה נמצא דאף דגוף הקרקע למפרע הוא גובה מכל מקום לענין זה היתה עדין שלו לענין שצריך ליתן לו ממון בשבילה שהרי בלא נתינת כסף איני יכול לזכות בהקרקע ונמצא שיש לו לכה"פ קנין לדמיו ונמצא דאם ימכרנה לאחרים דבוודאי דהלוקח יזכה בהאי זכות ממון של הקרקע כיון דע"כ חל הקנין של הלוקח שהרי לא נגמר עדיין קנין הבע"ח עד לאחר הטריפה כמו מעכשיו ולאחר שלושים וממילא אף כשיגיע זמן הטריפה אית ליה עכ"פ זכות המוכר שיש לו קנין לדמים לענין ליטול דמי הקרקע וזה חשיב שפיר קנין ממון כמו דאמרינן אומן קונה בשבח כלי בב"ק דף צ"ט ע"א אף דאין לו שום קנין בגוף הכלי ובשבחה שהרי הבעלים יכול ליטול ממנו בע"כ ומה אית ליה בגוף הכלי אלא דאמרינן דקנוי לו גוף השבח של הכלי לענין זה שיכול ליטול ממון בעבורו מן הבעלים ונקרא שלו לדמיו כמו פרה לכפילה דלענין זכות זה הוי שלו וכמו דבע"ח קונה משכון דבודאי גוף החפץ איני שלו שאיני יכול לעשות עמו כלום ולא קנוי לו אלא לענין דמיו שיהא נקרא ממונו לענין זה שיוכל לתבוע ממון מן הבעלים בעבורו ונקרא דממונו מונח גביה

לפ"ז ה"נ אף דהגוף החפץ נעשה ממון גבוה למפרע מ"מ כיון דדינא הוא דבשביל זה שנותן את החפץ לגבוה בשעת הקרבה נותן לו הגבוה זכות אכילה נמצא דחשוב ממונו לענין זה שיכול ליטול בשבילו זכות אכילה והוי לכל הפחות כמו קנין לדמיו והלכך חשוב ממונו לענין נזקין דזה חשוב הפסד ממון וגם יכול לקדש בו את האשה כיון דנותן לה חפץ כזה שקונה בו קנין לענין זה שתוכל ליטול בעבורו הנאת אכילה ואף דאמרינן דאם מקדשה באותו זכות הנאת אכילה לאחר שחיטה דאינה מקודשת משום דממון גבוה הוא ואיני ממון הבעלים ועיין בתוס' נ"ב ע"ב ד"ה המקדש בחלקו מ"מ זה שנותן לה חפץ שקנוי לה לענין זה שתזכה זכות אכילה בעבורו חשוב ממון כמו במבריח ארי' דמעשה הברחת ארי לא חשוב פעולת ממון מ"מ אם נתן לו חפץ להבריח ביאת ארי חשוב ממון כמו שכתבו התוס' בנדרים דף ל"ג גבי מחזיר לו אבידתו דאסור מודר למדיר משום דקמתהני פרוטה דר' יוסי דמהאי טעמא לא חשוב מבריח ארי' עיי"ש

אבל זה דווקא לענין נזקין ולענין קדושין שחשיב נתינת ממון אבל לענין למוכרי להתכפר בו שתחשב קרבנו של הלוקח לענין כפרה ל"ש לומר דכיון דממון בעלים שתהני המכירה לענין שתקרב על שם הלוקח דכיון דביארנו דעכ"פ דאף דממון בעלים הוא מ"מ כמו קנין אפותקי הוא קנוי להקדש אף מחיים וכיון דלמפרע הוא גובה נמצא דלאחר הקרבה נעשה גוף השור למפרע של גבוה ואף דעל כ"פ קנין לדמים יש לו שהרי הוא זוכה בזכות אכילה בעבור נתינתו לגבוה אבל לענין הקרבה כפרה צריך שיתן גוף החפץ וגוף השור וגוף השור הרי נעשה למפרע ממון גבוה וממילא לא זכי מעולם בגוף השור מגוף הקרבן אלא בדמי השור של שלמים בגוף השלמים ולענין הקרבה וכפרה בוודאי צריך שיתן ויקריב גוף השלמים וגוף השור ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד

ולפי זה פסק שפיר הרמב"ם ז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום דמיירי להתכפר בו ושיקרב על שמו כמו שכתב רש"י ז"ל

וכן מוכח מדקנסו ללוקח שהדמים יפלו לקיץ המזבח ואי נימא דמיירי שלקחו רק כדי לאכול את הבשר אבל הקרבה יעשה על שם המוכר א"כ מאי קנסא שייך דמאי אסורא עבד הרי בשר קדשים קלים יכול הבעלים להאכיל לכל מי שירצו שמותר לכל אדם אלא ע"כ דמיירי שלקח להקרבה כדי להקריב על שמו הלכך איתא אסורא שהרי אסור לשחוט את הקרבן בשינוי בעלים כמו שאסור בשינוי קודש כדמשמע בזבחים דף ד'

אבל הסוגיא דפסחים דף צ' עמוד א' וסוגיא דזבחים דף קי"ד דמשמע התם דאליבא דר' יוסי מהני מכירת שלמים אף להתכפר ומהני מוקצה אף אחר הקדש בק"קל סוברת כס"ד דב"ק וכסוגיא דקדושין דכבר ביארנו בראיות ברורות לפי הוכחת שיטת הירושלמי דסוברת דחלק הבעלים הוי אף לאחר שחיטה ממון בעלים וליכא אלא מצוה בעלמא לשוחטו ולזרקו הלכך מהני שפיר מכירה לענין הבשר שיהא לו חלק בעצם גוף הקרבן ושיהיה הקרבן קרב על שמו ואף דעכ"פ