בית רידב"ז צו

מצות הקרבן שיאכל הבעלים הבשר בקדושה אמרינן דהבעלים הוא המתכפר שהקרבן קרב על שמו זכי ליה רחמנא מצות אכילה כמו דזכי רחמנא לכהנים זכות אכילה מדין כהונה ה"נ הוא זוכה במצותו מדין בעלים המתכפר כמו לענין תמורה דתלוי במתכפר ויש להביא ראי' ברורה לזה מגמרא מפורשת בב"ק דף י"ג ע"ב דאמרינן התם תודה שהזיקה גובה מבשרה ואיני גובה מלחמה. ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם אלמא חזינן דאף המתכפר הוא המזיק מ"מ הניזק אוכל את הבשר אף דממון גבוה הוא ומשלחן גבוה קזכי לשיטת רש"י ז"ל ומהיכן הוא זוכה באכילת בשר כיון דסוף סוף הקרבן קרב לשם הבעלים המזיק להתכפר בו מ"מ כיון דקודם שחיטה הוי ממון בעלים וזכי הניזק בהקרבן מדין גבית חוב נזקי תם דמשלם מגופו הוא זוכה בשביל זה באכילת הבשר דנקרא שהוא מקריב את הקרבן שלו והוא נותן דורן למזבח אלא שמקריבו לשם בעלים הראשונים להתכפר בו והלכך זוכה בזכות אכילת הבשר כלשון המהרש"ל הנ"ל דהבעלים נוטלין פרס בעבור השלחן שהזמין לגבוה

ובדברינו מובן היטב מה דאמרינן בגמ' הנ"ל לחם פשיטא סיפא אצטריך ליה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם הא נמי פשיטא מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא לימא ליה את אכלת בשר ואנא אייתי לחם קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא

וקשה מהיכי תיתי לאמר דהניזק יתחייב להביא לחם אף אם נימא דהכשירא דזבח הוא דאימתי נתחייב להכשיר שום זבח כיון דהזבח איני קרב כלל על שמו ואיני מכפר בשבילו אלא לשם בעלים הראשונים וגם אימתי נדר או נדב להקריב תודה שיתחייב להביא לחם שהרי בהכשירה דגוף הזבח נמי אינו חייב מעולם שהרי הכשר הזבח נעשה בשביל בעלים הראשונים שהרי הוא המתכפר

אבל לפי דברינו ניחא שפיר דכיון דהניזק זכה בגוף הקרבן משום דהוי ממון בעלים ונמצא דהקרבן הוי שלו אלא שצריך להקריבו לשם בעלים הראשונים כדאבאר לקמן בע"זהשי"ת. א"כ. נמצא דהוי כמו שהפריש קרבן לחבירו דלענין עיקר ההקדש הוי הוא הבעלים כגון לענין חומש אך לענין כפרה הוי בעלים הנודר כדאמרינן המקדיש מוסיף חומש והמתכפר עושה תמורה וע"כ דאף דהקרבן איני קרב על שמו ואיני מכפר עליו מ"מ רמיא חיובא עליה להקריבו למזבח אף אם נימא דקדשים קלים ממון בעלים הוא ונמצא דהבעלים של הקדש קרבן זה הוי המקדיש אלא שקרב לשם חבירו והוא לא נתחייב מעולם בכפרה ובשום נדר מ"מ דינא הוא דכיון דאית ליה קרבן מחויב הוא להקריבו וליתנו למזבח דעל בעל הקרבן רמיא חיובא להקריבו ולעשות בו מצות הקרבן אלא שכך מצותו להקריבו לשם המתכפר להתכפר עליו הלכך נמצא דרמיא חיובא עלי' לעשות בו הכשר הקרבן והזבח להכשירו למזבח הלכך ניחא שפיר דקאמר הגמרא דמאי דתימא דלחם הכשירה דזבח הוא והלכך כיון דהקרבן שלו ונקרא דהוא נותנו להקרבה למזבח רק שהוא מקריבו לשם חברו ממילא רמיא חיובא עליה להביא לחם כדי לעשות הכשר המזבח להכשיר קרבנו וכמו דלענין חומש הוי בעלים המקדיש שהוא הנותן את הקרבן והמזמין שלחן לגבוה על זה קאמר הגמ' קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא פירש דתלוי במתכפר דחל החוב על המתכפר להביא לחם כדי להתכפר בו כמו תמורה דתלוי במתכפר והא דקיי"לן דחלות מעכבות הכשר הזבח זה לא הוי חסרון בהכשר הגוף הזבח אלא דדינא הוא דכפרות אילו מעכבות זא"ז כמו דאמרינן בב"ק דף ק"י עמוד א' שהמביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא הלכך תלוי בחובת המתכפר ונכון הוא לענ"ד

הלכך ניחא שפיר דכיון שביארנו דזכות אכילת בשר איני תלוי במתכפר שהקרבן קרב על שמו אלא שהבעלים הנותן את הקרבן הוא זוכה באכילת הבשר בעבור זה שנתן דורן למזבח כלשון המהרש"ל ז"ל הנ"ל בעבור שהזמין שלחן לגבוה

א"כ נמצא דאף למפרע הוא גובה ונעשה גוף השור ממון גבוה למפרע לאחר הקרבה מ"מ חשוב שפיר ממונו לענין לקדש את האשה ולענין נזקין כיון דמחיים הוי ממון בעלים אף דמשעובד הוא ליתנו לגבוה מ"מ כיון דאית ליה זכות בזה הקרבן שיכול לזכות בשביל נתינתו למזבח בזכות הנאת אכילת הבשר אף דבע"כ צריך ליתן גוף