בית רידב"ז צד

א' וכמו לענין צדקה אמרינן בפיך זו צדקה דאמירה חשובה קנין דנעשה ממון עניים ולא מטעם נדר בעלמא שיחול על גופו שיתן ממון לעניים כדי לקיים את נדרו אלא דנעשה באמירה ממון עניים כדמוכח מדברי התוס' בב"ק דף ל"ו ע"ב ד"ה יד עניים אנן עיי"ש

ונמצא דאם מת אע"ג דאז נעשה פטור מן המצות דבמתים חפשי מ"מ כיון דכבר קנה הקדש חוב ממון עליו ליתן קרבן למזבח גובה הקדש מן היורשים למ"ד שעבודא דאורייתא דקונה כבר ההקדש חוב ממון עליו כמו דאמרינן בפ' האשה נקנית דף י"ג ע"ב האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אף שלא הפרשתה מחיים למ"ד שעבודא דאורייתא אלמא מוכח דשייך בהקדש קנין שעבוד ולא אמרינן דלא הוי אלא מצוה על גופו וכשמת פטור מן המצות אלא דהוי דין חוב וממון ממש ונמצא דאפי' נשחטה לאחר שנדר אף דלא הוי בר קרבן יכול הגיזבר לגבות ממנו ולהקריבו ע"ג המזבח וא"כ נמצא דאם הפריש קרבן שלמים בתורת נדבה כגון דאמר הרי זו אף אם נימא דמחיים הוי ממון בעלים מ"מ כיון דהפריש זה השור כדי להקריבו ולתנו למזבח וחל עליו מצות הקרבה וחוב לתנו למזבח דהא אף בנדבה איכא חוב הקרבה וליכא נ"מ בין נדר לנדבה אלא דבנדר אמר הרי עלי וחייב באחריותן ובנדבה אמר זו ואיני חייב באחריותו כדאמרינן במגילה דף ח' ע"א אבל עכ"פ חוב הקרבה איכא עליו בין בנדר ובין בנדבה א"כ נמצא דנהי דמחיים היו ממון בעלים מ"מ כיון דלאחר שחיטה נעשה ממון גבוה משום דנעשה בו עבודת הקרבן וחל עליו קדושת הקרבן הלכך נעשה בזה ממון גבוה וילפינן ממעש"ב כדאמרינן בירושלמי הנ"ל א"כ נמצא דאם הפריש קרבן כיון דלאחר הפרשה חל על השור זה דין הקרבה וע"כ הוא מחויב להקריבו למזבח ולעשותו ממון גבוה נמצא דקנה תיכף ההקדש קנין שעבוד בזה השור להקרבה ולעשותו ממון גבוה אף דמחיים הוי ממון בעלים שהרי ההקדש יכול ליטול ממנו אפי' בע"כ להקריבו על המזבח ואפי' לאחר מיתה כמו שבארנו למעלה

א"כ נמצא דהוי כמו אפותקי ממש שהוא קנוי להקדש לענין זה שיכולין להקריבו בע"כ למזבח ולהפקיע הממון מרשותו ולעשותו ממון גבוה דהא לא גרע מההיא דהאשה שהביאה חטאתה דבי"ד יכולין לגבות מן היורשין את העולה מדין שיעבוד. למ"ד שיעבוד דאיאייתא והכא דחל השיעבוד על גוף השור ואיני יכול לסלקו ממון אחר הוי ממש כמו אפותקי מפורש דאיני יכול לסלקו בזוזי א"כ נמצא דאי נימא דהקרבה עושה דין קדושה כזו שכל השור יעשה ממון גבוה אף חלק הבעלים א"כ כיון דע"כ איכא להקדש קנין שעבוד בזה השור לגבותו ולהקריבו בע"כ אף לאחר מיתה א"כ בוודאי חל שם אפותקי על כל השור

והנה כתבו התוס' בגטין דף מ"א ע"א ד"ה לסלקי בזוזי אבל היכי דאיני יכול לסלקו בזוזי אפי' רבא מודה דלמפרע הוא גובה א"כ נמצא דהכא אף דממון בעלים הוא מכל מקום כיון דעכ"פ אית ליה להקדש קנין שעיבוד לקניתו ולהקריבו אמרינן דלאחר הקרבה נעשה ממון גבוה למפרע כיון דאיני יכול לסלקו בזוזי רק בשעת הפרשה לא נתן עדיין כל הממון להקדש בהפרשתו אך עדיין הוי שלו רק נתחייב להקריבו וליתנו להקדש כמו שכתבו התוס' גטין הנ"ל דנכסי צאן ברזל למפרע הוא גובה לאחר גרושין ומיתה דאינו יכול לסלקו בזוזי

ולפי זה מתורץ היטב דברי הרמב"ם על דפסק כר' יוסי בפ"ח מהלכ' נזקי ממון גבי שלמים שהזיקו ותודה שהזיקה ובפ"ד מהלכ' מעילה פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכן בפ"ד מהל' איסורי מזבח פסק דאין מוקצה אחר הקדש אף בקדשים קלים ובגמר' זבחים דף קי"ד משמע דלר' יוסו יש מוקצה אחר הקדש בקדשים קלים וכן בפסחים דף צ' משמע דלר' יוסי מהני מכירת עולה ושלמים משום דהוא פסק בסוגי' דב"ק דלאחר שחיטה הוי ממון גבוה אף חלק הבעלים וכמו שביארנו וכשיטת רש"י ז"ל הלכך נמצא דלאחר הקרבה למפרע הוא גובה ונעשה ממון גבוה למפרע וא"כ ממילא לא מהני המכירה להתכפר שיהא נקרא קרבנו ושהקרבן יקרב על שמו הא כיון דלמפרע הוא גובה נמצא דמעולם לא היה בעלים למכירה שהרי לאחר הקרבה נפקע הממון ממנו למפרע שהרי אף דהוי ממון בעלים מחיים אבל עכ"פ קנין שעיבוד יש להקדש לכה"פ בהאי שור והלכך ניחא שפיר דאיני יכול לאוסרו משום מוקצה לע"ז אחר הקדש אף בק"קל לר' יוסי דאף דקיי"ל דקנמות מפקיע מידי שעיבוד הא כתבו התוס' בב"ק דף צ' ע"א דהא דקנמות מפקיעין מדי שעיבוד