בית רידב"ז פט

למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא שלמים שטעונין סמיכה ונסכים ונתופות חזה ושוק אמרת ממון בעלים הוא בכור מבעי וע"כ צ"ל דהקל וחומר הוא אפי' בתם דחזי להקרבה דאי בבע"מ תיפוק ליה מלא תפדה דדרשינן פדיון הוא דלית ליה אבל מכירה אית ליה שהרי אפי' ר"מ דלא דריש ומעלה מעל בד' מוכח מהירושלמי הנ"ל דאית ליה דהיכי דלא חזי להקרבה הוי ממון בעלים כמו שבארנו למעלה וכמו שיתבאר עוד להלן בדברינו וכמו דמוכח מדברי התוס' הנ"ל ד"ה ואם איתא ועוד אמאי צריך לעשות הק"וח מסמיכה ונסכים ואמאי שבק מלעשות הק"וח בפשטות מה שמותר לאכול במומו אפי' לזרים בלא שום פדיון וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל שם ד"ה בבכור וז"ל בבכור תם נאמר לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטלז ולשקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קים יקריבנו עכ"ל

אלמא דמפרש הגמ' שיכול למוכרו לענין הקרבה אם הבית קים והא דכתב רש"י ז"ל שם ד"ה בכור מבעי וז"ל ובבכור בחו"ל קאמר וכו' לא כתב כן אלא לפי המסקנא דמחלקין בפשטות בין מתנות כהונה לשאר קרבן מצד הסברא כמו שאבאר אבל ודאי דהק"וח שייך אף בחזי להקרבה ועוד מוכח מסיפא דקאמר אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזי אלא בבכור בלבד למעוטי מאי אי למעומי שלמים השתא בכור שקדוש מרחם ממונו הוא שלמים מבעי ואי נימא דאיירי בבכור בע"מ קשה חדא למ"ל ומעלה מעל תיפוק ליה מלא תפדה כדבארנו ועוד דלא שייך קל וחומר מבכור דלא חזי להקרבה לשלמים דעומד להקרבה וצריך ליתנן ע"ג מזבח שהרי אף ר"מ נמי דסבירא ליה דבכור דלא חזי להקרבה איתא במכירה ואפ"הכ ס"ל דכל ק"קל לא הוי ממון בעלים. והא דסבירא ליה לאביי ורבא בפ' שו"ש נ"ג דף נ"ג ע"ב בשור ושור פסול המוקדשין ומאי ניהו בכור שור דלא פריך ליה וס"ל דפטור מטעם הקדש אלמא דלא הוי ממון בעלים אף בכור בע"מ לק"מ דרש"י ז"ל לא גרס בכור שור דלא פריך ליה ומיירי בפסולי המוקדשין דאדשי קדשים וקודם פדיון עיי"ש היטב וכן הרמב"ם ז"ל לא גרס ליה כמו שכתב המ"מ ז"ל בפ' י"ב מהלכת נזק"מ הלכה כ"א וס"ל שפיר דאף לר"מ בכור דלא חזי להקרבה ממון בעלים וכדמוכח מהירושלמי הנ"ל דשקיל וטרי לאוקמי מתניתין דבכור מוכרין אותו תם חי וכו' כר"מ עיי"ש בריש מסכת מע"ש וכמו שכתבו התוס' לפי הס"ד בד"ה ואם איתא דאפי' לר' מאיר אמרינן דבכור דלא חזי להקרבה הוי ממון בעלים אלא לפי המסקנה הוכרחו התוס' לפרש דברי רב נחמן דווקא אליבא דר' יוסי הגלילי מהני קושיתם מסוף פ' הפרה הנ"ל והיינו לפי גרסתם דווקא אבל לפי גרסת רש"י והרמב"ם ז"ל אין צריך לשנות המסקנה מסברת הס"ד וא"כ קשה לכאורה דמאיין אנו יכולים לסתור הק"וח משלמים בסברא בעלמא דשאני מתו"כ ואמאי לא נילף אף בחזי להקרבה דהוי ממון בעלים משלמים ומאין אנו יודעין לחלק בין מתנות כהונה ושאר ק"קל אלא ע"כ נלענ"ד דבזה קמפלגי הס"ד בגמ' והמסקנא אליבא דרב נחמן דרב נחמן ס"ל דכיון דבכור לא היה הכהן מעולם בעלים על הקרבן ולא זכי אלא מדין זכות מתנות כהונה ומצות מתנות כהונה שזכתה לו התורה הלכך ס"ל דלא חל הקנין מתנות כהונה עדיין כ"ז שחזי להקרבה שהרי עדיין לא חל מצות נתינה לכהן שהרי לא צותה התורה ליתן הבכור לכהן במתנת כהונה אלא להקריבו ע"ג מזבח וליתנו לגבוה הלכך ל"ש לומר שיזכה הכהן בהבכור תיכף בשעת יציאתו מרחם אלא שצותה התורה להכהן שיקריבו ע"ג מזבח ונקרא קרבנו דל"ש שיזכה מדין מתנות כהונה אלא היכי דאיכא מצות נתינה לכהן אז הוא זוכה מדין מתנות כהונה דזכי ליה רחמנא אבל בבכור הרי לא צותה התורה ליתנו לכהן כל זמן שהוא חזי להקרבה אלא אדרבה התורה צותה שכל פטר רחם לד' להקריבו ע"ג מזבח ונמצא דהוי ממון הקדש כמו כל קרבנות של קיץ המזבח ולא חל הקנין מתנות כהונה אלא לאחר שחיטה וזריקה שמתיר את הבשר אז צותה התורה שהאומרים יקריבו ע"ג מזבח והבשר ינתן לכהנים ואז חל שם מתנות כהונה על הבשר שאז חל מצות אכילת הבשר אבל קודם שחיטה עדיין לא חל זכות מתנת כהונה שהרי עדיין ליכא מצות נתינה כמו מתנת כהונה שלא הורמו למ"ד כמו שלא הורמו דמיין דאכתי לא חל זכות מתנת כהונה והלכך אכתי לא זכה בה הכהן כלום בדין זכות מתנת כהונה אלא הקרבן של גבוה כמו קרבנות דקיץ המזבח והכהנים לא הוי אלא שלוחי דרחמנא לעשות הקרבת הקרבן והלכך לא שייך כלל למילף ק"וח משלמים שהבכור יהא ממון בעלים של הכהן שהרי מעולם לא זכה עדיין שום זכות בהקרבן שיהיה נקרא בעלים המקריב והוי כאינש דעלמא ולא דמי לשלמים