בית רידב"ז פג

כיון דבשעת הגבה קרינן בה אשר תאבד ומצאת חייב להחזיר כיון דאותו הדבר היה לה נמי חשיבות אבידה ומציאה והוי כמו זל דחייב להחזיר כיון דבשעת הגבה היתה נקראת אבידה ומציאה

הלכך נלענ"ד דבזה פליגי התוס' והריטב"א ז"ל דהתוס' ס"ל דכיון דאותה אגודה לא היה בה מעולם כדי אבידה ומציאה אלא דבבת אחת היתה קרויה אבידה ומציאה הלכך אם החזיר השאר אגודת נמצא דכבר החזיר את הדבר שעשה אבידת ומציאת ממון ועל אותה אגודה לא היה מעולם אבידת ומציאת ממון הלכך לא מצינן לאוקמי לגיזת זנבו באין בה שו"פ דאם החזיר כבר עיקר הבהמה שע"י היתה נקראת אבידה בודאי אינו חייב להחזיר תו את הגיזה כיון דמעולם לא קרינן באותו הדבר אשר תאבד ומצאת והוי כמו גבי גזילה כמו שהוכחנו למעלה ואם לא החזיר עדיין את הבהמה בוודאי דחייב להחזיר כל אבידה כיון דנקרא אבידה בבת אחת כל פורתא ופורתא והוי כמו גבי גזילה דאם החזיר ב' ליכא שום חיוב על אגודה הג', אבל הריטב"א ז"ל ס"ל דכיון דבשעת אבידה ומציאה היה חשובות ממון על כל פורתא ופורתא קרינן אשר תאבד ומצאת על כל פורתא ופורתא וע"ז קמ"ל הפסוק שור לגיזת זנבו דלא בעינן דבאותו הדבר גופא יהא נקרא אבידה ומציאה שאותו הדבר יעשה שם אבידה ומציאה אלא דכיון דע"י עיקר האבידה היה חשיבות ממון על כל פורתא ופורתא וע"י צרוף כל הממון היה חל שם אבידה ומציאה על כל פורתא ופורתא קרינן ביה שפיר אשר תאבד ומצאת כיון דהיה לה שם אבידה אף דלא היה בה לבדה אלא ע"י אחריני מכל מקום אף דהחזיר אותה הדבר שעשה שם אבידת ומציאת ממון על אותה הדבר מ"מ הוי כזל בין מציאה להכרזה דאמרינן בדף נ"ה ע"א דמחויב בהשבה ועיין בלשונו דכתב דאע"ג דלית בה שו"פ חייב להחזיר כיון דעיקר אבידה אית בה שו"פ הלכך מצינן לאוקמי שפיר שור לגיזת זנבו דאם החזיר את השור חייב נמי להחזיר את הגיזה אף דאין בהגיזה שו"פ

הלכך נלענ"ד דאפילו לדעת הריטב"א ז"ל דס"ל דאי כבר החזיר לו הבהמה ושייר אצלו גיזה פחות משו"פ שחייב להחזיר דאתרבי מיתורא דקרא היינו דווקא התם כיון דכבר נתחייב בהשבה שחל שם אבידה ומציאה על כל מה שמצא הלכך חל מצות השבה על כל פורתא ופורתא כמו המוצא מציאה חייב להכריז אע"ג דזל משא"כ בנ"ד שלא הגביה אלא אגודה אחת ובאותו אגודה לא היה מעולם שוה פריטה בשעת אבידה בוודאי דפטור מהשבה כיון דבאותו אגודה לא קרינן אשר תאבד ומאי איכפת לן מאי שאבד עוד ממון באותה שעה כיון דבמה שמצא לא קרינן ביה אשר תאבד ומעולם לא נתחייב בהשבה

והשתא מובן היטיב דברי רש"י ז"ל לענ"ד כיון דהוכחנו היכי דגזל קרקע חל על הקרקע דין אבידה וכ"שכ בשבויין שנשבו ואינן יכולים לבא אצל שדותיהן דנקרא דין אבידה על השדה וממילא הפירות שיגדלו הוי נמי אבודין מעכשיו דהרי מעכשיו הן עומדים לאיבוד כדאמרינן בד' כ"א ע"ב תאינה מידע ידיע דנתרי ושקליה להו עוברי דרכים אף דכ"ז שלא נפלו לא הוי אבידה מ"מ כיון דעומדים ליפול ועומדים לאיבוד נקראים אבוד וא"כ נמצא דהיכי דמגביה את הפירות לא חל עליו דין השבה על הפירות כיון דעל אותן הפירות לא קרינן אשר תאבד כיון דנאבדו בשעה שלא היו עדיין בעולם ולא היה עלייהו דין ממון באותה שעה אלא שאח"כ הגדילה הקרקע ונתוסף עליה עוד חפץ של ממון ודמי כמו שאילו נאבדה ממנו בהמה ונתגדל בה אבר אחד והוא לא יגביה אלא אותו אבר בלבד בוודאי שלא יתחייב בהשבת ממון זו כיון דבשעת אבידה לא נאבד ממנו אותו ממון של אבר זו ולא היה חל דין אבידה על אותו אבר אף דעל כל הבהמה היה חל דין אבידה מ"מ הרי לא הגביה כל הבהמה והשבה לא חל אלא בשעת הגבהה דהיא שעת מציאה ונמצא שלא יוכל לחול דין השבה אלא על אותו אבר שהגביה ועל אותו אבר לא היה בשעת אבידה שם ממון לחול עליו דין אבידה ודמי כמו שנאבד ממנו שתי אגודת פחות פחות משו"פ והוקרו ועמדו כל אחד מהן על פרוטה והגביה אחד מהן שלא חל דין השבה אלא על אחד מהן דאמרינן דאפילו כיון שבאותה אגודה לא קרינן ביה אשר תאבד ה"נ שנאבד ממנו השדה והפירות גדלו אח"כ נמצא כיון דעל השדה אינו חל דין השבה כמו שביארנו כיון דלא שייך בהו הגבהה אינו יכול לחול דין השבה על הפירות כיון דאותן הפירות לא היה ממון בשעת אבידה והוי כהוזלו והוקרו הלכך זוכה בהפירות מדין אבידה המותרת כיון דבאותן הפירות לא היה אבידת ממון של שו"פ