בית רידב"ז עב

לבוא דמחוסר עדיין מעשה הטריפה של הארי ה"נ מחוסר עדיין מעשה אכילה והפסד של השניים ואיני אלא כמו אש בעלמא דלמ"ד משום חצו איני אלא משום חץ בעלמא ולמ"ד משום ממונו פטור לגמרי וכיון דלא הוי אלא כזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא אף לשיטת הרא"ש ז"ל כמו שכתב הנמו"י ז"ל הנ"ל בהדיא בשם הרא"ש ז"ל

ומה דהקשה התוס' על רש"י ז"ל וכן הש"ג על הרא"ש ז"ל מהא דאמרינן בד' כ"ג הנ"ל דאי אכלה בגדיש דעלמא פטור ולא מחייבינן בלקיחה לחוד נלענ"ד דהנה רש"י ז"ל לא פירש גבי תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי כדברי התוס' דהפשיטות הוא מסוגיא דשמעתין מדפטרינן אי אכלה בגדיש דעלמא אלא מפרש בפשיטות דהפשיטות הוא ממתניתין מדקא משלם חררא עיי"ש שכתב כן בהדיא ולא חששו לקושית התוספות דאמאי לא נפשוט משאר בבי דמתניתין דה"ה שהיה יכול לפשוט משאר בבי דמתניתין ולפיכך ניחא שפיר דהנה לכאורה יש להקשות הא דאמרינן בדף כ"ג ע"ב דשיסה בו את הכלב דפטור משסה וכתבו התוס' דשיסה מיקרי אפילו הכניס יד חברו בפי דכלב וא"כ קשה מ"ש מכפתו והביאו במקום שסוף חמה או ארי לבוא ברוח מצויה דחייב משום חצו וה"נ הרי הכניס יד חבירו במקום שיותזק בר"מצ ע"י שיני הכלב דישיכנו ובשלימא בשיסה בו את הנחש כבר הקשו התוס' בדף נ"ו ע"א ד"ה אילימא וז"ל וא"ת ההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו הוא מכיש אמאי פטור לפ"מ דפי' בשמעתין דפי פרה, ששם ידו לתוך פיו והשיך לחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם ותירצו דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם עכ"ל אבל הכא לא שייך האי תירוצא דהרי השניים דהן המזיק ישנו בעולם ונלענ"ד דבאמת לא קש"מ דהנה לכאורה יש להקשות דאמאי פטור שיסה בו את הכלב מ"ש מהא דאמרינן בדף נ"ו ע"ב המעמיד בהמת חברו על קמת חברו דחייב משום חיציו לשיטת הרמב"ם משום דהוי כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו בר"מצ דחייב משום חציו למ"ד אשו משום חציו וכמו בור המתגלגל ברגלי אדם ורגלי בהמה דבהדי דאזלי חייב משום חציו כמו שכתבו התוס' ז"ל בדף ו' ע"א וה"נ בזה שהעמיד את גוף הבהמה אצל הקמה עשה מעשה דברוח מצויה יתגלגל גופה על ידי רגליה ותזיק את הקמה דמ"ש אם היה מניחה ברוח מצויה תתגלגל שיניה ע"י רגלי בהמה אחרת ומ"ש אם עשה מעשה בגופה שברוח מצויה תתגלגל ע"י רגלי עצמה ובאמת קשה על שיטת התוס' דאמאי לא חייב משום חצו מ"ש מבור המתגלגל ברגלי בהמה ומ"ש מכפתו והביאו במקום שסוף ארי לבוא דחייב משום חצו ויש לי בזה אריכות גדול אך אין כאן מקום להאריך ועכ"פ קשה דלשיטת הרמב"ם ז"ל שיסה בו את הכלב נמי לחייב משום מעמיד כיון דבשיסויו עשה מעשה בגוף הכלב שיזיק ברוח מצויה וקלא נמי חשיב מעשה כדאמרינן בדף י"ח ע"ב חמור שנער וסוס שצנף משלם נזק שלם לסומכוס וכדאמרינן בקידושין דף כ"ד ע"ב א"כ נמצא דבקולו ששיסוהו עשה בו מעשה שיזיק ברוח מצויה כמו בור המתגלגל דחשוב חציו משום דבהנחתו את האבן עשה שיתגלגל ברגלי בהמה דהוא כרוח מצויה והוי כמעמיד לשיטת הרמב"ם ז"ל

אלא ע"כ נלענ"ד דלא קשה מידי דהנה אמרינן בדף ס' ע"א דליבה ולבתו הרוח פטור אם אין בליבויו כדי ללבות ובלבוי הרוח כדי ללבות וכתבו שם התוס' דלא חייב משום אש אלא היכי שבפני עצמו עשה המזיק שיוכל להזיק אח"כ ע"י הולכת הרוח ואז קרינן בי' המבעיר את הבעירה אבל בליבוי ולבתו הרוח שלא נעשה אש ומזיק ע"י מעשיו אלא בסיוע הרוח אף דהוי רוח מצויה וברי הזיקא מ"מ לא קרינן בי' המבעיר את הבעירה כיון דבמעשה עצמו לא עשה שום מזיק אלא בסיוע הרוח ולא הוי אלא גרמא בעלמא וה"נ גבי שיסה בו את הכלב לא נעשה מזיק ע"י השיסוי של השסה בלבד וע"י קולו אלא שהכלב משסה ונכעס בעצמו בשיסוי המשסה ונמצא דנעשה מזיק ע"י מעשה שניהם ע"י שיסוי המשסה וע"י דעת הכלב דנכעס ועשתסו כדאמרינן בדף כ"ד ע"ב כיון דידעת בכלבך דמשסי לי' ומשתסי לא איבעי לך לשהויי וכדאמרינן בדף צ"א ע"א המבעית את חברו פטור מדיני אדם מטעם דהוא הוא דאבעית אנפשיה ומפחד בעצמו וניתזק עי"ז וה"נ הכלב משסה בעצמו מחמת שיסוי המשסה הלכך נמצא דהוי כליבה ולבתו הרוח שהרי גם ע"י מעשה הכלב ודעת הכלב נעשה מזיק והלכך אין לחייבו מטעם אש והלכך ניחא שפיר דפטור משסה אף דשיסוהו עי"ז דהכניס יד חברו בפי הכלב כיון דכ"ז דלא נשסה לא נעשה מזיק ולא הוי עדיין שם אש עליו ולא נעשה מזיק אלא ע"י המשסה לי' ע"י מעשה זה ומחוסר עדיין שיעשה מזיק ע"י השיסוי וכיון דהשיסוי