בית רידב"ז סט

לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר מקום שנעשה בו היזק דגלי קרא וביער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל הרא"ש ז"ל והוכיח מזה הקצה"ח הנ"ל דאי אמרינן דס"ל להרא"ש ז"ל דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא אפי' לרבה א"כ מאי מקשי הא הכא בהתיזה צרורות לא הוי אלא כמו זורק חץ ע"כ

אבל באמת פליאה נשגבה היא על הקצה"ח ז"ל שנעלם ממנו דברי הנמו"י ז"ל שבהדיא כתב בשם הרא"ש ז"ל דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא וז"ל בדף י"ז ע"ב בד"ה מנא תבירה וכו' ומיהו כתב הרא"ש ז"ל שאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו חייב דיש לחלק בין ענין זה לזורק כלי עצמו עכ"ל הנמו"י ז"ל, יעוי"ש

ועוד נלענ"ד להביא ראיה דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ממתניתין דף כ"א ע"א הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם ואי אמרינן דבזורק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא א"כ אמאי חייב נזק שלם הא על עצם מעשה השבירה בגופו אין לחייבו דהא תיכף בשעה שהתחילה נפילת הכלב נעשה כבר מנא תבירה משום דהוי נפילת הכלב על הכלי כמו שאילו היה כבר נזרק חץ על הכלי ואילו הי' בא אחר ושברן קודם שהגיע גוף הכלב על הכלים היה פטור כיון דכבר נחשב מנא תבירה לפי דברי הקצה"ח ז"ל וא"כ מה לי אחר ומה לי הכלב בעצמו כיון דכבר נחשב מנא תבירה וע"כ דאין אנו יכולין לחייבו אלא בשביל המעשה קפיצה שהפיל א"ע על הכלים א"כ אמאי חייב נ"ש דהא איני אלא צרורות כמו זורק חצו כיון דנעשה מנא תבירא ע"י מעשה כחו ולא עשה מנא חבירה במעשה בגופו בהכלי דהא בשעת נפילה לא הוי אלא כזריקת חץ וצרורות על הכלי

ועוד יש להביא ראיה לענ"ד דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא מהא דאמרינן במת' דף מ"ז ע"ב נפל לבור והיה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר ואי אמרינן דבזורק נמי אזלינן בתר מעיקרא א"כ נמצא דמיד שהתחילה נפילת השור נעשה כבר נפסד ממונו ונעשה כמנא תבירה ע"י הנפילה דהוי כמו שכבר נזרק עליו חץ ועל מעשה הזה אין לחייבו בכופר משום דאיני אלא כחו דהיינו צרורות ולא גופו כמו דאמרינן בדף י"ט ע"ב דברוח שבכנפיהם לא ישלם אלא חצי נזק משום דלא הוי אלא כחו ואמרינן בדף מ"ד ע"ב דעל צרורות איני משלם את הכופר וא"כ נמצא דעל תחילת הנפילה שנעשה בזה מנא תבירה אין לחייבו בכופר ועל עצם המעשה הכאה שעשה בגופו בשעה שנפל עליו ג"כ אין לחייבו כיון דכבר נעשה נפסד ממונו כמנא תבירא וא"כ הוי כמו דאמרינן בדף ס"ז ע"א זרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו דפטור למ"ד כופר דמי ניזק כיון דכבר אין לו דמים אלא ע"כ דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ואפשר שיש לדחות ראיה זו אך אין להאריך עוד. אלא ע"כ צ"ל דאף הרא"ש ז"ל סובר כדברי התוספות דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא כמו שכתב בהדיא הנמו"י ז"ל בשמו והא דהוכיח הקצה"ח הנ"ל דסבירא ליה דאזלינן בתר מעיקרא מהא דהקשה גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד מהא דאסקינא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן נלענ"ד דהרא"ש מפרש האיבעיה דבתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא דלא אמרינן דהאיבעיא הוא בזורק כלי אם נחשב מנא תבירה בזה שעומדת להשתבר אם לאו דהנה ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' והרא"ש דבזורק כלי או בזורק חץ חשוב יכול להציל ע"י הדחק מדס"ל דבזורק חץ חייב האחרון שקדם ושברו דאל"כ תיקשי מפ' הגוזל דף קט"ו ע"ב גבי שטף נהר חמורו וחמור חברו הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות וכן מי שהיה בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו דכיון דעומד לאיבוד חשיב הפקר ולא הוי שלו ויכול לומר מהפקירה קזכינא ואינו יכול להקדיש ולהפקיר וא"כ ה"נ כיון דעומד לאיבוד לא גרע מאנס כנגדו דהוי הפקר דהוי כמו אבודה ממנו ומכל אדם וא"כ אמאי חייב השני אלא ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' והרא"ש ז"ל דהוי כמו יכול להציל ע"י הדחק דל"ה הפקר כמו שעקל בית הבד כרוך עליה דמסתמא אם הספיק השני לקדם ולשבר במקל כמו כן יכול לקדם בכרים וכסתות ולא ס"ל כדברי הרמב"ן דס"ל דחשוב כאבוד וכהפקר וע"כ צ"ל דהא דחשבינן ליה כמנא תבירה או אמרינן דבתר מעיקרא אזלינן ובזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא היינו משום דדינא הוא דכיון דכבר נעשה המעשה הזיק דהכלי נשתברה בשביל זה המעשה וכבר עשה מעשה בגוף הכלי שהכלי נעשה כלי רעועה במה שמונח בה כח שבירה מכבר ואינו מחוסר בה עוד שום