בית רידב"ז סח

וההפסד שתהא ברשות הניזק מדלא מחייבינן אי אכלה בגדיש דעלמא אף דשקלה בחצר הניזק וקשה דבאמת אמאי לא מחייבינן על זריקתה את הפירות לתוך פיה דהנה איתא בהכונס דף נ' ע"א בתוס' ד"ה אילימא דלמאן דאמר אשו משום חיצו אין חלוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר תלכך אם כפתו והביאו במקום שסוף חמה וצינה לבוא או ארי חייב עליו מיתה משום חציו כיון דבכחו עשה שימות ברוח מצויה וכחו כגופו ע"כ וא"כ כיון דמקרב דבר אצל האש הוי חיצו א"כ אם בהמתו קרבה פירות חברו במקום שהארי בודאי יבוא בוודאי דחייב בעל הבהמה משום חציו דבהמתו וכמו דאמרינן בדף כ"ב ע"א דאי אשו משום חציו דחייב על אש כלבו משום דהוי חציו דכלבו וא"כ קשה לי מאי פריך הש"ס ואי אמרת כחצר הניזק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא נהי דעל האכילה אין לחייבו משום דהוי במקום פטור מיהו לחייב על מה שזרקה לתוך פיה ובוודא שהיא תאכל את הפירות והוי מקרב דבר אצל האש דאילו אם היה זרקה הפירות לתוך פי חברתה בוודאי דהיה חייב משום חץ בהמתו דהוי ממש כמו כפתו והביאו למקום שסוף ארי לבוא דחייב משום חציו דהוי כמו כחו וכגופו ומ"ל אם זרקה לתוך פי חברתה ומה לי אם זרקה לתוך פיה וא"כ לחייב משום כח בהמתו על הזריקה דהוי חציו ואי"ל דמשום חץ בהמתו של הזריקה אין לחייבו אלא חצי נזק מטעם צרורות וגם חצי נזק אין לחייבו משום דהוי כהתיזה ברשות הניזק והזיקה ברשות הרבים ופטור משום דהנזק וההפסד נעשה במקום פטור ולענין שן ורגל אזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק משום דכתיב וביער בשדה אחר דאזלינן בתר מקום והפסד כמו שכתב הרא"ש ז"ל מהאי טעמא דחייב בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד משום דהביעור נעשה ברשות הניזק אף דהזריקה והמעשה חיוב נעשה בר"הר עיי"ש אבל באמת ז"א דהא בזורק כלי קיי"ל כרבה דאזלינן בתר מעיקרא ולא הוי צרורות והראשון חייב והשני פטור משום דמיד שנעשה הזריקה והמעשה הזיק בגוף הכלי חשבינן ליה כמנא תבירה כיון שנעשה מעשה הזיק וריעותא בגוף הכלי שיהא עומד להשתבר הוי כמנא תבירה ופטור על השבירת השני שלאח"כ וא"כ כיון דהכא בזריקת אוכלין לתוך פיה הוי ממש כזורק כלי ונעשה מיד מנא תבירה וכלי מופסדת ע"י המעשה הזריקה שנעשה בה ברשות הניזק ולא נפקא לן מידי על המעשה אכילה שאחר כך כיון דכבר הוי מנא תבירה ואם אחר היה אוכל ומזיק את הפירות היה פטור א"כ נקרא שפיר וביער בשדה אחר כיון דע"י הזריקה נעשה ביעור ומנא תבירה מדפטור השני משא"כ בהתיזה בר"הי והזיקה ברשות הרבים או איפכא כמובן דלא שייך סברא זו ועיין בתוס' דף י"ז ע"ב דכתב דסברא פשוטה לחלק בין זורק כלי לזורק חץ כמובן

וע"כ צריך לומר לענ"ד דע"כ לא אמרינן בזורק כלי דבתר מעיקרא אזלינן דהוי כמנא תבירה אלא היכי דהנזק נעשה ע"י כח החבטא של המעשה זריקה הלכך אמרינן דכיון דכבר נעשה בגוף הכלי כח שבירה נמצא דהכלי נעשה כלי מופסדת ומקולקלת שמונח בה כח החבט וכח שבירה ועומדת להשתבר אבל הכא שאין הזריקה עושה את המעשה הזיק. וכח שבירה רק השניים עושין את המעשה שבירה וההפסד והשניים לא עשו עדיין שום מעשה בהכלי ובזריקתה לתוך פיה לא עשתה אלא כמו קירוב אצל האש שברוח מצויה יזיקו ויפסידו השניים את הפירות הלכך לא הוי אלא כזורק חץ על הכלי דלא נחשב מנא תבירה משום דאכתי לא מונח החץ בהכלי וה"נ עדיין לא מונח כח השניים בתוך הכלי ולא הוי אלא כזורק חץ דמ"ל אם זורק חץ על הכלי ומ"ל אם זורק כלי אצל החץ כיון דאכתי לא מונח כח החץ בתוך הכלי ובזורק חץ הרי כתבו התוס' דלא נחשב כמנא תבירה ולא הוי אלא צרורות והלכך פטור לגמרי על זריקתה לתוך פיה אי נימא פי פרה כחצר המזיק דמי דהוי כמו התיזה ברשות הניזק והזיקה ברשות הרבים דאזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק משום דכתיב וביער בשדה אחר וזה פשוט וברור לענ"ד

וגם נראה לענ"ד ברור דאף הרא"ש ז"ל סובר כדברי התוס' דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ואך שמצאתי בקצה"ח ז"ל בסי' ש"ץ שכתב להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דס"ל דאף בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא מהא דכתב הרא"ש ז"ל בדף י"ט ע"א גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד וז"ל אע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מסקינן לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא