בית רידב"ז מד

מעוכב גט שחרור הוא והוא בעיא דלא איפשיטא בש"ס. ותירץ הכס"מ ז"ל דתפיסה דבר קרוב הוא דבקל יוכל לתפוס וא"כ נראה מזה דמשום תפיסה לחוד הוי ממון ודעת הכס"מ ז"ל דאל"כ אמאי משלמין כאשר זמם ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא דלחייב במזיק גדישו בשבת משום תפיסה וכן בחצי נזק

ולפענ"ד נראה דלא קשיא כלל דהנה הב"י ז"ל עצמו פסק בחו"מ ס' ת"כ ותכ"ד דאף החובל בעבד כנעני שלו אם יש בחבלה שוה פרוטה אינו לוקה אף דאיני משלם והטעם מבואר משום דהחובל בעבדו דפטור מלשלם איני משום דלא עשה מעשה חיוב כלל דגם הוא חייב לשלם להעבד אלא דמה שקנה עבד קנה רבו והדרי התשלומין לעצמו ולפיכך איני לוקה כיון דחיוב תשלומין יש עליו אלא שהוא חוזר וזוכה את התשלומין. עיין בקצוה"ח ז"ל ס' תכ"ד אות א', וכיון שכן שהעידו שהפיל שינו ואח"כ סימא את עינו הלא העידו עליו חיוב גמור שהוא חייב דמי עין להעבד אלא דאם היה עבדו גמור היה חייב וזוכה ממנו והשתא דכבר פקע עבדות ממנו אלא דהוא מעוכב גט שחרור נסתפקו בגמ' אם האדון זוכה בהעבד או דאינו זוכה, וא"כ הא דהאדון איני משלם זה גופי' הוא משום דהוא תפס אבל חיוב הי' עליו בודאי. וע"כ שפיר כתב הכס"מ ז"ל כיון דגם העבד בקל יוכל לתפוס ממנו חייבים העדים זוממים לשלם דהרי העידו עליו על חיוב גמור ולא משום דמה שיוכל בקל לתפוס משוי ליה ממון אלא דבעדותם חייבוהו חיוב גמור וטעמא דבקל יוכל לתפוס אינו אלא שלא נימא דאף דחייבוהו בעדותם מ"מ הוא חיוב כזה שלא יבא לידי תשלומין דהא האדון כבר תפס על זה כתב הכס"מ ז"ל דיבא לידי תשלומין דבקל יוכל גם העבד לתפוס משא"כ במדליק גדיש בשבת או בחצי נזק, דהתם עצם החיוב איני חיוב גמור של ממון והך דינא דתפיסה לא מצי משוי לי' לממון ודו"ק כי נכון הוא בסברא והכס"מ ז"ל אזיל לשיטתו בב"י

עוד גרגיר אחד מבני שיחי'

ב"ה ביו"ד ס' ק"ב סעיף ג', כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואיני ניכר בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין הרמ"א מביא מהרשב"א ז"ל הטעם שאין אנו דנין זאת כדבר שיש לו מתירין הוא דצריך להוציא הוצאות הגעלה, והט"ז ז"ל סותר זאת הסברא עיי"ש והפתחי תשובה ז"ל מביא דברי הש"ך ז"ל. ונראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן והוי דשי"למ, ומדחה זאת בשם הגאון צל"ח ונו"ב דהא בדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה אבל בדבר טלטול ושימוש לא שייך דשיל"מ ועיין שם סברתו בזה

ונראה לי בפשיטות שלא שייך כאן סברת דשיל"מ, דאימתי שייך יש לו מתירין היינו במקום שהאיסור דהשתא יוכשר מחר בלי שום השתנות בעצם הדבר ורק הזמן מכשירו כמו בביצה שנולדה ביו"ט אסורה היא באותו יום שנולדה ומותרת היא למחרתו בזה שייך לומר דשיל"מ ומה שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר מש"כ בנידן דידן דהאיסור דהשתא הוא מצד נותן טעם לשבח ומה שיוכשר למחר הוא מפני שאינן בני יומין והטעם יהי' פגום ונמצא שההיתר דשיל"מ איננו בא להתיר את האיסור דהשתא וכל ההיתר הוא רק בזה שעתה הוה הטעם טעם פגום ונמצא שהאיסור דהשתא שהוא מטעם שהכלי נותן טעם הוא לשבח איננו בא לכלל היתר לעולם כי זה מה שהותר למחר הוא מטעם שהכלי נשתנה מטעם שבח לטעם פגום ובזה לא שייך לומר דשיל"מ פי באיסור דהשתא בעת שהכלי הוה נותן טעם לשבח לא נמצא למחר בזה שום היתר ונכון הוא לענ"ד

עוד גרגר אחד

נקשיתי בדין עיר הנדחת איך דנין עיר הנדחת להרוג אותם ע"פ עדות המעידין עליהם והא פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' עבודה זרה שגם הטף ונשים של העובדים לפי חרב. וא"כ קשיא הא עדותן של עיר הנדחת הוי עדות שא"א יכול להזימם ולקיים בהם בהזמתם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וכו' דהא אי מתזמי אין הטף ונשים נהרגין.