בית רידב"ז מג

משום דיש לו שם לווי וע"ז חלק הראב"ד ז"ל וכתב שהוא משום לתא אחר עיי"ש וכן בהמשנה ט' דטעם הרמב"ם ז"ל הוא ג"כ משום לתא דשמות דבמשנה ב' הנ"ל מפורש הטומאה דעדשה משום שיש לו שם בפ"ע אע"פ שמשמש עם הקדירה ביחד אבל מכיון דיש לו שם בפ"ע לפיכך טמא אבל הצינורא כיון שאין לו שם בפ"ע (או כשהוא בפ"ע אין לו שם כלל אך חתיכא מתכות בעלמא, או ששם צינורא הוא פי' שאוחז תכשיטין) לפיכך טהור (משא"כ עדשה אף שהוא משמש בחיבורין אך מכיון שיש לו שם בפני עצמו, טמא) והראב"ד ז"ל חלק עליו וס"ל דלאו משו"ה הוא אלא אני איני תולה אותם בשם אלא הטהורים משום שאינן משמשין בפ"ע כלל אלא ע"י חיבורן והטמאים מפני שמשמשים בפ"ע ואילו היה משמש הצינורא בעצמה היתה מטמאה משום תכשיט אף בלא שם בפ"ע. כמו גבי כלי תשמיש כדאיתא בספרי זוטא הנ"ל אך דאין תולין אותה כלל בפ"ע כדפי' הח"ס ז"ל אבל גם הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל מודה גבי כלי תשמיש דאי היה לה שם בפ"ע אף ד דמשתמש בחיבורן מק"ט דהא איתא כן בספרי זוטא הנ"ל וכן באין לה שם בפ"ע אך משתמשת בפ"ע ג"כ מק"ט שכן איתא בספרי ולא נחלקו אלא גבי תכשיטין דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלא מהני משתמש לעצמה דיהא נקרא תכשיט אלא כשיש לו שם בפ"ע ובלא שם בפ"ע לא נקרא כלל תכשיט. והראב"ד ז"ל ס"ל דדמי לכלי תשמיש דאם משתמשת בפ"ע אע"ג דלית לי' שם משא"כ בכלי תשמיש לכולי עלמא כשנשתמש בפ"ע אף דאין לה שם בפ"ע טמא ובשיש לה שם בפ"ע אף דאינו משתמש בפ"ע מקבל טומאה. ולפיכך ברזא דשמו עליו מק"ט אך שאיני משתמש בפ"ע והא דלת שאינו כלי תשמיש בפ"ע מ"מ היה מקבל טומאה אי לאו דמחובר לקרקע והוא משום דיש לו שם בפני עצמו כדאיתא במשנה וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"כ ה"א עיי"ש וכן השיר והטבעת דיש לו שם בפני עצמו טמא אפילו דאין לו תשמיש בפני עצמו וכיון דהח"ס ז"ל מודה דברזא יש לה שם בפ"ע ע"כ פשיטא דמק"ט אף דאינה כלי תשמיש בפ"ע ולדעתי ברור כן ודעת הח"ס ז"ל צע"ג ונגר ובר נגר דיפרקיני' ואולי ט"ס נדפסה בתשובה ההיא ובקיצור גדול כי לא מסיים הח"ס ז"ל שום טעם וסברא לזה והא הברזא הוי כלי ולא גולמי כלים והוי פשוטי כלי מתכות ועל כן לפי עניות דעתי להלכה ולמעשה צריך לעשות ברזא מעץ דהוא פשוטי כלי עץ והנראה לפי עניות דעתי כתבתי וד' יאיר עינינו בתורתו אמן

סימן ו

איזה גרגרי ח"ת מבני הצעיר הרב הגדול בתורה החריף והעמקן יא"מ כש"מ שלמה בצלאל נ"י

ב"ה הש"ש ז"ל בש"ז פ"ג מקשה לפמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בטעמא דרב פפא (רפ"ד דשבועות) דמשחק בקוביא מחויב בשבוה"ע כיון דמדאורייתא מחזי חזי. והלא איני מפסיד כלום בשתיקה כיון דסוף סוף פסול מדרבנן וכתב הרשב"א ז"ל משום דבכל הני פסולי דרבנן מהני תפיסה. והקשה הש"ש ז"ל מהא דמשביע אני עליכם שתבאו ותעידוני שהדליק גדישי בשבת פטור משום דלאו ממונא הוא דקים ליה בדרבה מיניה והרי בקי"ל בדרבה מיניה מהני תפיסה ומ"מ פטור מקרבן שבועה וכן הקשה מהא דפשיט הש"ס בעיא דמשביע עדי קנס מחצי נזק והרי בחצי נזק אף באם הודה מהני תפיסא

ונראה לי דלא דמי כלל, דהתם גבי משחק בקוביא הרי המשביע תובע ממון מעליא שהנתבע חייב לו ע"פ דין אלא דהעד יטעון מה תועלת בעודותי כיון דפסול אני מדרבנן, ע"ז משני הרשב"א ז"ל דיש לו תועלת בתפיסה אבל החיוב הרי הוא חיוב גמור מדאורייתא אבל בקים ליה בדרבה מיני' או בחצי נזק הרי התביעה הוא על ממון שאיני חיוב גמור מדאורייתא אלא דאם תפס לא מפקינן מיניה בודאי דעל ממון כזה שאיני חיוב גמור אין העד חייב קרבן שבועה וז"ב ופשוט ושוב התבוננתי דאולי לזה נתכוין גם הש"ש ז"ל בתירוצו שם. אך הקשה לפמש"כ הכס"מ ז"ל פ' כ"א מ"ה עדות אהא שכתב הרמב"ם ז"ל העידו על אחד שהפיל שן עבדו וסימא את עיני והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו, והשיג עליו הראב"ד ז"ל אמאי משלמים העדים דמי עינו הלא האדון איני משלם אלא א"כ תפס העבד דהא