בית רידב"ז לד

השנים מקיל והכא לא שייך בעצה השני' ואף בצירוף שניהם מסיים הפ"ת ז"ל בס"ק הנ"ל דלמעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים

ונראה לפענ"ד דלאחר העוגן יש להתיר האשה הזאת מכבלי עיגון ראשית החומרא של כתב בכתב ידו לסופר ולעדים דפסול לפי רוב הפוסקים ז"ל ופסק וסתם בשו"ע דפסל. לא שייך בנ"ד דהנה כאשר נבין היטב הענין של כתב בכ"י מדוע פסול אז נבין דבנ"ד כשר לכל הפוסקים ז"ל

דהנה הרמב"ן ז"ל כתב אפילו עושה שליח שלא בפניו לא מהני בגט וז"ל ז"ל כיון דהגט בעינן לשמה ובעינן וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו וכל שלא שמעו מפיו אפילו אינו אומר אמרו מדעתכם אלא שהבעל עצמו ממנה אותו שליח בכ"מ שהוא פסול. וכדאמרינן בהדיא אמור לפלוני ולפלוני ויחתמו וכן פרש"י ז"ל לסופר פלוני שיכתבו ואין צד היתר לאמר לאחרים שיכתבו אלא השומע מפיו יכתוב ע"כ לשונו ז"ל והרא"ה ז"ל והר"נ ז"ל חולקין עליו וס"ל בממנה שליח שלא בפניו מהני בגט ג"כ כגון שאומר אני ממנה פב"פ שליח לכתוב מהני אלא דווקא האומר אמרו חיישי' דילמא נפיק מיני' חורבא דילמא משום כיסופא דסופר וכתב הב"י ז"ל דאפילו לדברי המכשירין בממנה סופר ועדים שלא בפניהם היינו בממנה אותם בפיו אבל לא ממנה אותם בפיו אלא כתב בכ"י הדבר תלוי בהפוסקי' ז"ל והאריך הב"י ז"ל בדין של כתב ידו אם מהני בגט שכתב בכ"י לסופר שיכתוב גט עבורו מביא דעת הרמב"ם ז"ל להכשיר ודעת ר"י בשם ר"ת ז"ל דפסול מדרבנן אבל מה"ת כשר אבל דעת הרא"ש והרשב"א והר"נ והמרד"כי ובעה"ת וסמ"ג וסמ"ק והגה"ת מיימני זכר כולם לברכה להחמיר בכ"י והא דמהני בהרכנת הראש הוא משום דדמי לשמיעת קול כדאיתא בירושלמי היא הרכנת הראש היא שמיעת קול והנה אין לאמר דתלי זב"ז דמאן דמכשיר במינוי שלא בפניו מכשיר בכ"י ולמאן דפוסל במינוי בפניו פוסל בכ"י ז"א דלא תלו זב"ז אלא אפילו למאן דמכשיר במינוי שלא בפניו היינו דווקא בקול אבל לא בכתב דהא הר"נ ז"ל מיקל במינוי שלא בפניו ופוסל על ידי כתב ידו, וכן אפילו למאן דפוסל שלא בפניו מ"מ מקיל בכ"י דהוי כמו בפניו ובאמת צריך טעם מדוע לא מהני בכתב ידו בשמכיר את כ"י או שהוא מקוים בשני עדים

ונראה לפענ"ד דהענין הוא כך דכונת הרמב"ן ז"ל דפוסל במינוי שלא בפניו את השליח בגט על כתיבת הוא לאו משום דמחוסר שליחות ז"א דהא הרמב"ן הוא מהסוברין דלא בעינן שליחות בכתיבה אלא פירש עומק כונתו הוא כך דהנה בריש מס' זבחים גרסינן גבי הכותב טופסי גטין לשם כריתות דפסול משום דהוי סתמא וסתמא לא חשיב גבי אשה לשמה אף דבקרבן חשיב לשמה וכשר שאני בגט דאשה לאו לגירושין קיימא עיי"ש וזהו בשכותב טופסי גטין סתם לשמה ולשם גירושין לכל מי שיזדמן ויצטרך לגרש את אשתו ששמו כשמו וכתבו התוס ז"ל במס' גטין דף כ"ב עמוד ב' ד"ה והא דהא דגרסינן בדף ע"ב ע"א גבי כתב ספר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לו וחזר ונתנו לה פסול עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו היינו טעמא דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא כדאיתא בריש מס' זבחים עכ"ל ז"ל והא הכא כתב הסופר בפירוש לשמה בפירוש לשם האיש הזה ולא כותב טופסי גטין לכל מי שיצטרך ויזדמן ס"ל להתוס' ז"ל דגם זה חשיב סתמא כיון שלא נכתב בצוואת הבעל משום דאשה לאו לגירושין קייימא. וזה ג"כ סברת הרמב"ן ז"ל דהא דבעינן שישמעו את קולו לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא ג"כ משום סברת התוס' ז"ל הנ"ל דבלא צווי דהבעל חשוב סתמא והוסיף עוד הרמב"ן ז"ל אפילו כשצוה הבעל אך לא שמעו את קולו של המצוה חשיב ג"כ כסתמא והפ' דהרמב"ם ז"ל דשאני גט כיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ר"ל דהכתבה דהלשמה האמיתי והלשמה הגמור הוא כשכותב הבעל דהוא המגרש ובידו לגרש וע"כ כשכותב לגרש את אשתו וע"כ כשכותב לגרש את אשתו הוא הלשמה הגמור ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו ר"ל דאין יכולין לעשות הלשמה הגמור כמו הבעל אלא דווקא בששמעו מפיו אבל כשלא שמעו מפיו הוא חשיב סתמא משום דאשה לאו לגירושין קיימי והם אינן יודעין אם בוא לידי מעשה הגירושין בפועל וע"כ כשצוה להם שלא בפניהם לכתוב ולחתום הוי לענין לשמה כמו שנכתב בלא צוואת הבעל דחשיב סתמא דאין הכתיבה שלהם לשמה גמור לשם גורושין כמו כתיבת הבעל דהגם דהוי שלוחים של הבעל אבל מכיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ע"כ כ"ז שלא שמעו מפיו הרי הוא ג"כ בחזקת