בית רידב"ז לב

שאובין הוי חזקת כשרות למקוה שהיתה כשירה תמיד בלא שאובין אף שעתה הניחה ריקם ונתמלא לא פסלינן לה מספק שאובין ותלינן דלא נתמלא ע"י שאובין, ודי חזקה דמעיקרא כיון דשאובים מדרבנן וכ"כ הט"ז ז"ל ס"ק כ"ב משום דיש לה חזקת כשרות תחלה וראייתו של המהרי"ט ז"ל ראיה גדולה היא ממקואות של א"י כשרים ושל חו"ל פסולים והוא משום דמקואות של א"י יש להם חזקת כשרות דהיו תמיד כשרים אבל של ארץ העממים לא הוחזקו בשום פעם בחזקת כשרות ואפילו להנך מרבוותא ז"ל שמוכיחין מהאי תוספתא דמקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שחזקת המקואות כשרים והוא חזקה דהשתא וה"פ דסתם העושה מקוה הוא כדי לטבול בו וע"כ עשה כדת והוי חזקה דהשתא אי ס"ד דשאובים דרבנן ל"ל הך חזקה דהשתא בלא"ה היה לה חזקת דתחילה דהיתה תמיד כשירה א"ו דהוי דאורייתא ובעינן ההיא חזקה דהשתא על הפעם הזה דחזקה דגם בפעם הזה נעשתה כדת דאין עושין בשאובים אף בפעם הזה ומביאין ראי' לדבריהם דהפירוש שחזקת המקואות כשרין הוא חזקה דהשתא מהסיפא דצינור ומכתשת דברוב כשרים כשר וברוב פסולים פסול כיון דליכא חזקה דהשתא בצינור ומכתשת לא הוי אלא מדרבנן משום החזקה דעד הנה היתה כשירה אבל לא בדאורייתא דבעינן חזקה דהשתא כן הוא לשיטת המהרי"ט ז"ל ולפ"ז בנ"ד דהמקוה לא היה לה מעולם חזקת כשרות לא מקילין בספק שאובין אף מדרבנן אפילו לדעת הסוברין ז"ל דהמשיכוהו כולו הוא מדרבנן ובפרט שבארנו שאין זה שייך להמשכה כולו כנ"ל ובפרט לשיטת רש"י ז"ל דשאובין שהמשיכוהו הוא מדאורייתא

ועוד והוא העיקר דבנ"ד כשהמים ההולכים מהגיגית שמחזיק כמה אלפים קבים שהולכים בשצף קצף גדול [והשטרום גדול הסברא מוכחת שהמים הללו הם יוצאים כי החוש מעיד כשנהר קטן בשעה שנכנס לנהר גדול טרם שנתערבו המימות יחד רואים בחוש הקו הנמשך משך זמן רב עד שנתערבו המימות יחד והוא מפני שהולך בכח בשטף קצף בכח הדוחה ע"כ כ"ז שלא נפסק כח הדוחה אין מתערבין המימות וה"נ כ"ז שלא נסגר הברזא ולא נפסק כח הדוחה לא תערבו עדיין המימות

ומלבד זה נראה לפענ"ד דאימתי שייך הדין דסעיף כ' כ"א כ"ב הנ"ל הנ"מ דווקא כשהמים יוצאין וצפין מלמעלה למטה כההיא דס"כ דהאמה נכנסת ויוצא ממנה דהוא יוצא כדרך מים שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך וכן ההיא דסכ"א דעד שיצאו כל המים הוא באופן שיפתח פתח שיוצאו המים מאליהן דרך מדרון כדרכן משא"כ כשהמים נכנסין במקוה צר שסתום מן כל הצדדין ומלמעלה ומלמטה ומניחין צינור קטן שידחה המים למעלה [ולא למטה] בזה אמרינן דהמים האחרונים יוצאין ולא הראשונים כיון דכל התהלוכות המים הוא מפני דהמים דוחקים זה את זה בזה אמרינן דהמים הראשונים דוחקין למים האחרונים ומוציאין אותו וראי' לזה מהא דגרסינן במס' ערלה פ"ב ה"ז במתניתין כלים שסככו בשמן טמא וחזר וסככו בשמן טהור או שסככו בשמן טהור וחזר וסכו בשמן טמא ר"א אומר אחר הראשון אני בא וחכמים אומרים אחר האחרון אני בא ובירושלמי שם מ"ט דר"א האחרון מוציא את הראשון מ"ט דרבנן הראשון מוציא את האחרון כן גי' הגר"א ז"ל והרע"ב ז"ל בפי' המשנה דשמן הראשון נתיבש ונטבל הכלי ואח"כ סכו בשמן טהור וכשמשתמשים בכלי נפלט השמן לחוץ ר"א אומר אחר ראשון אני בא דסבר ר"א ראשון נפלט לחוץ וח"א אחר אחרון סברי אחרון נפלט והלכה כחכמים עכ"ל ז"ל ובירושלמי שם גרסינן אר"י ר"י ור"א אמרו דבר אחד דתנן תמן צלוחית שפיה צר כו' ר' יהודא אומר הזיה ראשונה כמה דר"י אומר האחרון מוציא את הראשון כן ר"א אומר אחרון מוציא את הראשון עיי' ברידב"ז בדברינו שם דבין לפי הר"ש והרא"ש ז"ל דמפרשין דמי חטאת כשבאים על האיזוב אפילו בהזיה שניה שהאיזוב לח ס"ל לרבנן דהראשון מוציא את האחרון הוא דמי לחלוחית שיש לה איזוב בעצמו ור"י ס"ל דמי לחלוחית של האיזוב נפיק משום דמי חטאת שבאים באחרונה מוציאין את דמי לחלוחית של האיזוב בעצמו שהיא בראשונה וכן לפי' הרמב"ם ז"ל דמפרש דר"י ס"ל דבהזאה שני' שהאיזוב לח מוציא המים שנים של מי חטאת את מי ספוג שנכנס להאיזוב בהזאה ראשונה משום דס"ל דאחרון מוציא את הראשון וע"ז פליגי חכמים וס"ל דהראשון הוציא את האחרון ובעי הגמ' עד כדין כשסך מכאן ומצא בצד השני ר"ל דאז הסברא דהראשון יצא סך מכאן ומצא כאן אם גם כאן ס"ל לר"י כן ומסיק הא תני ר' יוחנן אפילו ספל לאו דוקא צלוחית אלא אפילו טבל בהזיה שניה בספל רחב ואמר ר' יוחנן ר"א ור"י אמרו דבר אחד וכו' אפי'