בית רידב"ז כט

בתוכו והוא בש"ס דב"ב דף ס"ו עיי"ש והוא דבש"ס שם עסקינן משום דשאיבה דרבנן לפיכך כשר קבעו ולבסוף חקקו והוא לפסול את המקוה כדגרסינן שם צינור שחקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה והוא כשהמקוה היא מקוה כשירה ואך לענין לפסול בג' לוגין מיירי שם עיי"ש ברשב"ם ז"ל משא"כ בנ"ד דחיישינן לרוב שאובין ורוב שאובים הוא מדאורייתא כדפסקינן בשו"ע ס' ג' דבספק רוב שאובים ספיקא לחומרא משום דהוא מה"ת עיי"ש וא"כ אין מועיל התקנה הזאה

ואין מועיל ג"כ התקנה לנקב את הטשאפ ולפקק אותה בסיד ובצרורות דלא חשיב כלי ע"י סתימה הזאת כדאיתא בשו"ע ס' ר"א ס"ז וס"מ ז"א דהנה בזה נחלקו הרמב"ם ז"ל והר"ש והרא"ש ז"ל ובס"ז מביא המחבר ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל ובס' מ' מביא דעת הר"ש והרא"ש ז"ל ושניהם סוברין דסתמו בסיד וצרורות דלא הוי כלי ע"י סתימה זו ז"א דהנה הרמב"ם ז"ל מפרש להתוספתא דקסטלנן המובא ברא"ש ז"ל הלכות מקואות ד"ה השוקת פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה דהרמב"ם ז"ל מפרש דבסיד ובאבנים וצרורות הוי בדרך בנין העיקר הוא משום דהוי דבר של בנין וז"ל הכ"מ ז"ל בפ"ו מ"ה מקואות דרבינו ז"ל מפרש דתוספתא אשמעינן דלאכשורי מים שבחביות או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא דניקב נקב המטהרו במוצא זית ועוד צריך שיקבענו בארץ דומיא דקסטלון או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי מ"ה קתני אם פקקו בסיד ובנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעינן למנקט סיפא, פוסל, נקט רישא אינו פוסל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים וצרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכין לבנין הלכך עדיין שם כלי עליהם ופוסל את המקוה כמו שפוסל קודם שסתמו וכו' עכ"ל ז"ל עיי"ש אבל שיטת הר"ש ז"ל והרא"ש ז"ל מפרשו פקקו בסיד או בבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימא אבל בסיד ובגפסיס יחד חשובא סתימא מעליתא עיי"ש נמצא דהרמב"ם ז"ל מפרש בסיד ובבנין דווקא איני פוסל אבל בסיד לבד חשיב סתימא ולהר"ש ולהרא"ש ז"ל רבותא קמ"ל אפילו הני תרתי סיד ובנין מ"מ איני חשיב סתימא ומכ"ש סיד לחוד וכ"כ הגר"א ז"ל והנה לא כל הכלים שוין בסתימא דלכלי זה חשיב סתימא ולכלי זה איני חשיב סתימא כמו בראב"ד ז"ל פי"ד מ"ה כלים דזפת הוי סתימא לכלי חרס ולא לשאר כלים וכן במס' שבת דף ט"ו ע"ב כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר עיי"ש בתוס' ז"ל דפליגי אי חשיב סתימא אבר לכלי זכוכית והא דתפס אבר משום דכן דרך לסתום כלי זכוכית באבר וע"כ אין אנו יכולין ללמוד כל הכלים מקסטלון משום שיש לומר שהקסלון היה של אבן או כלי חרס כמו החביתין שבזמניהם היו של חרס ע"ז קמ"ל דסיד לחוד לא מהני אפילו עם אבנים וצרורות אף שחיבר לסיד גפסיס ג"כ משא"כ להכלים של עץ או אבן י"ל שגם סיד הוי סתימא מעלייתא, אבל הרמב"ם ז"ל לא רצה לפרש כן ומפרש שדווקא סיד ובנין לא מהני משום שדרך הבנין (ובנינים שלהם היו של חומה) להביא אבנים או לבנים עם סיד ע"ז קמ"ל התנא שלא הוי כלי עי"ז הסתימא משום שזה הוא דרך בנין ולא דרך כלי משום שהכלים שלהם לא היו דרך בנין אלא היו חוקקים בעץ אחת חקיקה לעשותו כלי כדגרסינן צינור שחקקו ולבסוף קבעו או קבעו ולבסוף חקקו אבל בסיד לחוד הוי כלי וא"כ בנ"ד דהטשאפ וכלים של עץ שלנו שאנחנו עושים אותם דרך בנין כבנין בית ממש ע"כ פשיטא כשמפקקו בדרך בנין ג"כ נעשה כלי והנה אנו צריכין להבין הגאון רע"א ז"ל שכתב לתרץ ההיא דס"ז וס"מ דבס"ז מיירי לענין לטבול בתוכו דבההיא הכריע המחבר ז"ל כהרמב"ם ז"ל משא"כ בס"מ דשם מיירי למשוך המים למקום אחר שאינו כלי כיון שבשאובין הוי מחלוקת הפוסקים ז"ל אם היא דאורייתא או דרבנן ע"כ הכריע כהר"ש והרא"ש ז"ל לענין נקב כ"ש ולא קבעו בארץ ומסיים הגאון ז"ל לה"ק הא משיטת הר"ש והרא"ש ז"ל יוצא חומרא דלדידהו סתימת גפת וסיד הוי סתימא מעלייתא וממילא לא מהני בזה קבעו בארץ דהוי כמו קבעו לחודה בלא נקב וא"כ איך פסק בס"ז דבסתמו בסיד וקבעו כשר וצ"ל כיון דלדידהו דווקא בסיד וגפת יחד הוי סתימא אבל בחד מהנך לא א"כ בס"ז נקט סיד או גפת בזה כשר דלהרא"ש ז"ל כשר דאיני סתימא ולהרמב"ם ז"ל כיון דקבעי ג"כ אבל דסתמו בסיד וגפת ביחד באמת לא מהני קבעו בארץ ובס"מ נקט בדיוק בסיד וגפת דהיינו ביחד עכ"ל הגרע"א ז"ל וקשה לי מאד מאד דלפי זה האיך כתב בס"ז סתמו בסיד או בגפסית עדיין הוא פוסל את המקוה ולשון פוסל את המקוה