בית רידב"ז כה

שנפסק דהשקה דמקוה הוא בתורת זרעים כדכתב הרא"ש ז"ל משא"כ השקה דמעיין הוא בתורת חיבור ולא בתורת זריעה מלבד הראי' מהטור והשו"ע ז"ל גופי' דגבי מקוה מכשירין בס' נ"ב ולגבי מעיין פסקו דהשקה לאחר ההפסקה נתבטל. עוד יש ראי' גמורה לזה שאין עליה תשובה דגרסינן בתוספתא פ"ח במס' מקואות מרחץ שבלניה עכו"ם וישראל נכנס שחרית ומשיקה אע"פ שזה יוצא זה נכנס [זה נכנס וזה יוצא כן גי' הגר"א ז"ל] טהורה. נעלה או שנתיחדה לרשותו טמאה נמצאת אומר בימים טהורה בלילה טמאה ע"כ מפרש הר"ש ז"ל דמשיק שחרית למקוה אפשר להכשירה לטבילה אע"פ שזה נכנס ר"ל אע"פ שעכו"ם נכנס ויוצא הישראל וכו' לא חיישינן שמא הפסיק ההשקה דאימת ישראל עליו וטהורה עכ"ל ז"ל הרי דהר"ש ז"ל כתב מפורש דבנפסק השקה פסול. וע"כ דהשו"ע דפסק כהרא"ש ז"ל ולא כהר"ש ז"ל הוא משום דהכריע כהרא"ש ז"ל אבל קשה מה יעשה הרא"ש ז"ל בהך תוספתא מפורש ול"ל דהוא מפורש להתוספתא דלאו החשש דשמא הפסיק אלא החשש דשמא זילף הכשרים ומילאום שאובין כדאיתא בתוספתא לעיל ועי' בשו"ע ס"ב ז"א דאל"כ למאי הילכתא נקט הא דישראל נכנס שחרית ומשיקה דהא הברייתא אתא לאשמעינן כיון דישראל יוצא ונכנס לא חיישינן שמא זילף כל היום לאשמעינן סתם מקוה כשירה של גשמים או שישראל קוו אותה מ"ס לפנינו כשר כל היום כשישראל נכנס ויוצא ולא חיישינן שמא זילף כמו דחשש ר"ח ב"ז בתוספתא שם ברישא דחיישינן שמא זילף בלילה וע"ז קמ"ל דביום לא חיישינן שמא זילף אע"ו דישראל יוצא ועכו"ם נכנס ישראל נכנס ועכו"ם יצא ואינו פסול אלא בלילה ואי לאשמעינן דמהני השקה בשחרית ז"א דכי עד כאן לא ידעינן דמהני השקה במקוה וע"כ דהחשש הוא בענין השקה הזה וע"ז קמ"ל דלא חיישינן להפסקה ביום אלא בלילה אף דלא הוי הנאה כ"כ לעכו"ם ואין לאמר דמיירי במקוה חסירה דאז איפסל בהפסקה ז"א דלשון טהור וטמא לא שייך אלא דוקא בשאובין ולא בחסר כדאיתא בכמה מקומות. וע"כ דאפילו דעת המכשירין לא הכשירו לאחר הפסקה אלא במקוה דהוא בתורת זריעה כדכתב הרא"ש ז"ל אבל במעיין דלא חשיב זריעה אלא דמטהר מתורת חיבור ע"כ פסול בשהפסיק ומפרשין האי השקה דהתוספתא בהשקה דמעיין ולכאורה ראיה עצומה לזה ואין להק' על דעת המכשירין ברי"ו ז"ל אפילו במעיין מה יעשו בהאי תוספתא בשלמא המשנה דפ"ה דמקואות מובא בשו"ע ס"י דמעיין שהעבירו ע"ג בריכה כשנפסק המעיין מהבריכה בטל הזריעה לא קשה דהמה מפרשים כהראב"ד ז"ל דמיירי בבריכה ריקנית והמי מעיין גופי' לאחר ההפסק חשובין כמקוה אבל לא דנבטל הזריעה אבל מהתוספתא הזאת קשה מאד אך ז"א דאימתי מכשרין בשנפסק המעיין דוקא בשנטהר המים שאובין בלא נשיקה ונגיעה בעלמא אלא נשלך השאובין בתוך המעיין גופי' ואז כשבאו המים שאובין לתוך המעיין נזרעו שם ובאיזה מקום שנזרעו, שם הוי זרועין משא"כ בנשיקה דהוא נגיעה בעלמא לא חשובים זרועים מים שאינן חיים למעיין חיים אלא כל אחד באנפי' נפשי' קאי. וכמו שכתב הח"ס ז"ל בסי' רי"ב לדעת הרא"ה ז"ל בשט"מ ז"ל שאין חיבור מטהר אלא מין במינו. אבל לא מין בשאינו מינו ע"כ השקה דמים שאובין למעיין לא חשוב חיבור מ"מ כשנשלך לתוך המעיין מים שאובין נטהרו עיי"ש וה"נ דכותי' אפילו לדידן דס"ל דהשקה מועיל למעיין הוא אך מתורת חיבור ומהני בי' חיבור דלא כהרא"ה ז"ל ולא בתורת זריעה גמורה דיהא נכשר אפילו לאחר ההפסקה ז"א אלא בתורת חיבור וכשנפסק החיבור בטל אך דע"י הזריעה נתחבר ונתבטל למעיין כדפרש"י ז"ל אפילו ע"י זריעה כל דהוא והנ"מ ע"י השקה ונגיעה גרידא משא"כ כשהשליך מים שאובין לתוכו שפיר חשוב זריעה ובכ"מ שנזרעו המים חשובים זרועים וטהורים אפילו לאחר הפסקה וע"כ מדייק רי"ו ז"ל וכתב אם הלכו אותן המים שהושלכו אל המעיין לתוך מקוה חסר שאין בה כלום יש מכשירין לטבול בו ובדיוק גדול כתב אותן המים שהושלכו אל המעיין דווקא אבל בהשקה אם נפסק ההשקה חוזר למשפטו הראשון ודעת החולקין ז"ל ס"ל אפילו אותן המים שהושלכו אל המעיין הלכו למקום אחר ונפסקו מן המעיין ג"כ פסולין וחוזרים למשפטם הראשון

וראיה גדולה לדבריהם ז"ל מהמשנה דפ"ה דמקואות מובא בס"י מעין שהעבירו ע"ג בריכה ונפסק, דמפרשין מקוה של מי גשמים ונעשה מעין כשנפסק חזר למשפטו הראשון אע"ג דשם לא היה ע"י נשיקה אלא המעין נכנס לתוך הבריכה גופי' מ"מ כשנפסק חזר למשפטו הראשון אלמא דלא חשיב זרועים על כל אופנים מים שאינן חיים למים חיים אלא הוא בתורת חיבור וכשנפסק החיבור בטל והמכשירין ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל דבריכה ריקנית מיירי והמעין גופי' כשנפסק שוב אינו מעין ע"כ לפי"ז לא קשה על המכשירין מהתוספתא הנ"ל דמוקי ההיא תוספתא בנשוקה למעין דלכו"ע דע"י הזריעה היא בתורת חיבור וכשנפסקה החיבור הוי שאובין: