בית רידב"ז כג

הקדישן ואח"כ השיקן טמאין משום דאין זריעה בהקדש עיי"ש אלא אפילו קודם שעשו מעלה בהקדש דאין זרעונה הקדש ג"כ אינו מועיל מקוה זה להכשיר פסול אלא לטהר טמא] אך דלגבי פסול שאובים מהני המקוה להכשירו ולטהרו והוא דכיון דאי זרעה נעשה הוא בעצמו מי מקוה ממילא אין עליו פסול שואבין ונטהר אבל אם היה עליו למשל גם פסול לינה הפסול דלינה אינו נפטר והפסול דשאובין נכשר ע"י זריעה ונעשה הוא גופי' מי מקוה לענין שיועיל טבילה בתוכו ופסול לינה שבתוכו לא מזיק לענין טבילת טמא בתוכו כיון דפקעה ממנו שם שאיבה ונעשה מי מקוה וראי' גמורה לדברינו דהרא"ש ז"ל לא ס"ל דמקוה מכשר פסול כמו דמטהר טמא ז"א אלא כדברינו דאך פסול דשאיבה לבד מכשיר והוא משום דנעשה ע"י זריעה כמו מקוה עצמה ממילא נפקע ממנו שם שאובה, אבל מה מועיל במה דנעשה ממי מקוה שיפקעו ממנו פסול לינה, וראיה גדולה לזה מהא דגרסינן במס' גיטין דף נ"ב ע"ב המטמא והמדמע והמנסך כו' פירש"י ז"ל מטמא טהרותיו של חבירו כגון תרומה עכ"ל ז"ל, ולכאורה למה לא פירש סתם מטמא טהרות של חבירו וגם כלים ובגדים בכלל, וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' חובל ומזיק בה"ב וז"ל ז"ל כיצד הרי שטימא אוכלין טהורין של חבירו או שדימע לו פירות או שעירב לו טיפות יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל, וכן כיוצא בזה שמין מה שהפסיד ומשלם נ"ש מן היפה שבנכסיו עכ"ל ז"ל, ולמה פירש הוא ז"ל אך אוכלין טהורים ולא נקט סתם טימא טהרות של חבירו והכל בכלל, וכן מה דמסיק גבי מדמע ומערב יי"נ, לשון שהרי אסר עליו הכל מאי בעי בזה, והדבר פשוט דע"כ כן הוא דגרסינן במס' ב"ק דף צ"ח ע"א אמר רבה הזורק מטבע ש"ח לים הגדול פטור מ"ט דא"ל הא מונח קמך אי בעית שקלי' והנ"מ בצלולין כו' פי' התוס' ז"ל דה"ה עכורין אך כשיכול להוציא המטבע, והנ"מ דאדי' אדוי' אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה מעליא בעי למיעבד, אך באדי' אדוי' כיון דלא הוי הגבה [כדפי' התוס' ז"ל] א"ל הא מנח קמך פרש"י ז"ל ואי משום דבעי למיתב זוזי לבר אמוראה למישט ולמשקלי' גרמא הוא שגורם להפסיד אותו שכר וגרמא בנזקין פטור עכ"ל ז"ל וכן פי' הרא"ש ז"ל וסייעתם ז"ל עי"ש, וע"כ שפיר כתבו רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דווקא בשטימא אוכלין דאין להם טהרה במקוה משא"כ כשטימא טהרות שיש להם טהרה במקוה פטור לשלם הוצאות הטבילה דכיון דלא הגבה ע"כ הוי גרמא על שכר הוצאות המקוה דהא כשלא עשה שום שינוי בגוף המטבע אך כיסה אותו בשיכול להוציאה אינו על שכר היציאה אלא גרמא בעלמא וה"נ לא עשה שום שינוי בגוף הדבר אלא הכניס לתוכו טומאה ודימע החולין וכיסה אותו בתרומה וכן כיסה יינו ביין של נסך ואם היה באפשר להוציא החולין מן התרומה והיין כשר מן יין נסך והטהרה מן הטומאה אינו על הוצאות אלא גרמא וא"ל הא מנח קמך ושכר אמוראה חשוב גרמא, ע"כ מסיק הרמב"ם ז"ל שהרי אסר עליו הכל ר"ל דלא אפשר להוציא האיסור להכשיר ההיתר. וז"פ. וגרסינן במס' גיטין דף נ"ג ע"א מחיב ר"א העושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת פטור מד"א וחייב בד"ש וא"א היזק שא"נ שמי' היזק בד"א נמי נחייב, הוא מותיב לה והוא מפרק לה, פרה שהכניסה לרבקה שתינק ותידוש [ופרש"י ז"ל דתשלומין ליתא על מעשי ידיו כו' כו' אלא על המחשבה וגרמא בנזקין פטור] מי חטאת ששקל בהם משקלות כו' כו' אלא אידי ואידי שכנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה כו' פירש"י ז"ל לפיכך לא חייב בד"א דהוי גרמא בעלמא כיון דהוי' אך ע"י המחשבה עיי"ש ואיתא בתוס' ז"ל במס' ב"ק דף צ"ח ע"א ד"ה דהא דמי חטאת דפסיל בהם מלאכה הוא קודם קידושן דווקא כדאיתא במס' פרה פ"ד וכן בספרי מפורש עיי"ש וע"כ לא שייך בהם המעלה דקדשים דאין זריעה להקדש וא"כ אם נימא דמקוה מכשיר לפסולין כמו דמעלה טהורין א"כ קשה למה להגמ' לאוקמי' דמי חטאת ששקל בהם משקלות דהוי אך גרמא משום דהוי הפסול ע"י המחשבה הא אפילו אי בגופן נמי לא הוי אלא גרמא דהא יש להם טהרה במקוה ומיירי ע"כ בדלא הגביה וא"ל הא מנח קמך וזיל טבול ע"י השקה ויכול להוציא הכשר מן הפסול ושכר הטבילה הוי גרמא בעלמא והוי כמו דחף מטבע של חבירו לים הגדול במקום דיכיל בר אמוראה להוציא פטור משכר בר אמוראה כיון דלא עשה שום רושם בגוף המטבע וה"נ כשלא עשה שום רושם בגוף המים ולא הגביה אותם ולא הפסיד לחבירו אלא שכר השקה והוי אך גרמא, אלא מוכח מכאן דאין טהרה בהשקה למקוה מים פסולין להכשירן אלא לטהר הטמאים שיטהר וע"כ לפ"ז כל עיקר דנתכשר בהשקה הפסול שאובין הוא משום דנעשה הוא בעצמו מעין או מקוה כדברינו [ואין להק' על דברינו מדברי התוס' ז"ל במס' זבחים דף כ"א ע"א ד"ה כיור דלאחר שנפסל לא מהני זריעה דאין זריעה להקדש וקשה תיפוק ליה דבלא"ה לא מהני זריעה להכשיר הפסול ז"א דלרווחא דמלתא כתבו כן אפילו אם היה מועיל בעלמא אינו מועיל גבי הקדש כי גמ' מפורשת היא דאין מועיל בהקדש]

ב) אך כל זה הוי ראיה והוכחה גמורה לשיטת המהרי"ק ז"ל דמי מעין גופי' דהלכו לבריכה ריקנית ונפסק הקילוח חשוב כמעין לענין זוחלין אך