בית רידב"ז קסד

חופה את החלב הדבוק להכרס והוי חיפוי בשר עיי"ש והקרום הזה אינו שייך להחלב אלא בא על החלב כחיפוי בשר וע"כ בכרכשתא דאינו בא לחפות ע"כ שייך להחלב דהא קרום שייך להחלב אם לא דבא לחפות על החלב א"כ לפ"ז הנני משתומם הפלא ופלא על החכ"א ז"ל דכתב באם שהסיר החלב ונשאר רק הקרום דיש לסמוך להתיר דלא מצינו מקום מפורש דהקרום יהי' אסור וכ"ש שהרמב"ם ז"ל חשב כל הקרומים ולא חשב קרום זה א"כ מחלק בין קרומים להחלב וזה שלא כרבינו אפרים ז"ל ולא כרבינו יואל ז"ל דלרבינו אפרים ז"ל בודאי אין ראיה מהא דלא מנה הקרום הזה דהא קרום שע"ג חלב הדבוק להכרס נמי לא חשיב כנ"ל ולרבינו יואל ז"ל דמביא ראיה מזה דלא מנה זה הקרום של חלב הדבוק לכרס מוכיח מכאן דע"כ גם החלב מותר וא"כ פלא גדול על החכ"א ז"ל דמחדש דין חדש נפ"מ בין החלב דריש מעיא להקרום שעליו באם הסיר החלב ונשאר רק הקרום אז יש לקרום הזה דין חדש מדלא מנה להאי קרום ולית נגר דליפרקינה הא הכא החלב לכו"ע אסור גם מוכח כן מהט"ז ז"ל ס"ק י"א שכתב בשם רבינו ברוך ז"ל גבי יתרת הכבד שצריך ששים וחנ"נ והא הכא נמי קשה הא לא מנה בשום מקום לההוא קרום, א"ו כדברינו לעיל כיון דהוי משום חלב הקרב כמבואר ברמ"א ז"ל א"כ הוי בכלל דג' קרומים שאסורין משום ג' חלבים, ומדברי הט"ז ז"ל גופא הוי בפשיטות סתירה להחכ"א ז"ל הנ"ל וכל עיקר הקולא דמקילין בקרומים יותר מן חלב הוא משום דהוי כחוש או מטעם שכתב הרמב"ם ז"ל אבל לא דקרום קיל בעצם מן החלב אלא לענין הבליעה בלבד ע"כ צריך לפסוק כפסק השו"ע וז"ב כשמש

סימן מ"ד

מה שהשבתי לרב אחד

שלום וכו'

מכתבו קבלתי וע"ד שנסתפק ידידי באחד שגנב מחבירו ע"פ איזה הוראת היתר של הבל ורעיון רוח סך מה וברח עם הסך הנ"ל בחפצו להרחיק נדוד והנגנב רדף אחריו והשיגו ועלה לו ע"ז הוצאות ובאו לדין ע"ד הוצאות אם מחויב הגנב להחזיר לו הוצאות או לא. והנה כתב ע"ז כ"ת נ"י ראי' לדין זה מהא דגרסינן במס' ב"ק דף צ"ח ע"א אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור ופירש"י ז"ל ואי דבעי למיתב זוזא לבר אמוראי למישט ולמשקיל גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור כו' וה"מ דאודי' אודויי אבל שקלי בידי' מגזל גזלי' השבה בעי מיעבד הרי חזינן בהדיא דגזלן אי גנב מחויב להשיב ליד הבעלים על הוצאותיו דהא הכא מיירי במים צלולין דלא חשיב אבוד, אמנם הקשה כ"ת נ"י ע"ז דהא מבואר לכאורה להיפוך במס' ב"ק דף ק"ג דגרסינן במתניתין הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו ואפילו למדי וכ"ז דווקא בנשבע אבל באינו נשבע אינו מחויב להוליך אחריו למדי וכדאיתא בגמ' שם וכן נקטו הפוסקים ז"ל להלכה ורצה כ"ת לחלק דהא דקיי"ל דבאינו נשבע א"צ להוליך אחריו למדי מיירי שהנגזל עקר ממקומו לזאת, א"צ להוליך אחריו למדי כי הוא לא גרם זאת אבל כשהגזלן עקר ממקומו למקום אחר והנגזל יושב במקומו אז מחויב להוליך עד מקומו והק' כ"ת נ"י ע"ז במה דגרסינן שם בגמ' נשבע אין לא נשבע לא לימא מני מתניתין לא ר"ע ולא ר"ט דתניא גזל אחד מחמשה וא"י איזה מהן גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר"ט ר"ע אומר אין זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילו לכל אחד ואחד וכו' אי ר"ע מאי אריא נשבע אפילו לא נשבע נמי דמחויב להשיב לידו עיי"ש והשתא מאי מקשינן דלא כר"ע דהא שפיר אתיא כר"ע והא דאינו מחויב להוליך אחריו למדי הוא משום דהנגזל גרם זאת שהלך למדי אבל בגזל מאחד מחמשה דהו"ל למידע להגזלן והוא לא ידע ע"כ מחויב להחזיר הגזילה ליד הנגזל, ע"כ דברי מעכת"ה נ"י. ונראה לפענ"ד להלכה דאין על הגזלן לסבול הוצאות דדוקא בנשבע אז צריך להוליך אחריו למדי אבל בלא נשבע א"צ להוליך למדי ול"ש בין שהנגזל הלך למדי ול"ש דכשגזלו במדי והלך הגזלן מרחוק דא"צ להוליך למדי דבמתניתין סתמא קתני דבנשבע צריך להוליכו למדי אבל בלא נשבע א"צ להוליכו למדי וכשם דבנשבע בין שגזלו במדי והלך הגזלן בין שהלך הנגזל למדי צריך להוליך אחריו כמו כן נמי באינו נשבע דא"צ להוליך אחריו למדי בין שגזלו במדי בין שהנגזל הלך למדי וע"כ פריך שפיר מר"ע דאי ר"ע אפילו לא נשבע צריך להוליך למדי ובמתניתין נקט סתמא דבלא נשבע א"צ להוליך למדי אפילו כשהלך הגזלן ולא מחלקינן כמו שמחלק כ"ת נ"י בין שהלך הגזלן או הלך הנגזל ז"א אלא אף שהלך הגזלן בלא נשבע א"צ להוליך אחריו והא דמוכח מדף צ"ח ע"א הנ"ל דבשקלי לידי' השבה מעליא בעי למיעבד גבי נפל לים הגדול שאני ההיא דזרק לים הגדול מן הא דיוליך למדי כי ע"פ המסקנא