בית רידב"ז קמט

בהטענה הלזה בשעה שהשומר ודאי מחויב לשלם דהיינו שידוע שההיזק הי' תוך זמן השמירה, אבל הכא שעוד יש ספק בדבר אם השומר חייב בניזק זה אחרי שהוא טוען שהיתה ככלות זמן השמירה, אין החיוב על הניזק לברר זאת, אדרבא הבעלים מחויבים לברר ספק זה, וכל זמן שעוד לא נתברר שהשומר חייב, החיוב מוטל על הבעלים להשיב ההיזק להניזק, כי הניזק אומר להם שורכם הזיק לי ודאי ואיך תוכלו לפטור א"ע בטענת ספק פטור והרי זה דומה לאינו יודע אם פרעתיך אחרי שהוא חייב בודאי, ובמה שהוא רוצה לפטור א"ע, אינו ברור עוד כי אולי הצדק עם השומר, וכל ספק כזה הבעלים מחויבים לברר ולא הניזק ולכן הוא גובה מהבעלים, והבעלים יחזרו אח"כ לדון עם השומר, וזהו שמסיים אלא שיש לאמר לעולם אין הבעלים ניצולין מיד הניזק, ואם יש זמן לשמירתו יחזרו הבעלים על השומר [הרי מוכח שיש ספק בדבר ולכן הבעלים חייבין לשלם להניזק והם ידונו עם השומר] ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבים [מפני שהי' בכדי שידע גם להבעלים כמבואר לעיל] וא"כ מה שכתב הרמב"ם והבעלים חייבים, וע"ז הקשה הטור למה הם חייבין איירי לדעת הראב"ד פסק הרמב"ם באופן כזה שהי' בכדי שידע לשניהם, ומפני שלא נודע אימתי היתה זאת, לכן הבעלים חייבים להניזק, והבעלים ידונו אח"כ עם השומר ולדעתי זהו ברור בדעת הראב"ד. חתנו כבנו ותלמידו המחכה לתשובתו מכבדו כרום ערכו יוסף בהרא"ח קאנוויץ החופ"ק הנ"ל

סי' ל"ו

ע"ד השאלה

בב' שותפין בעת חלוקתן חלקו ביניהם בשטרות שיש להם על אחרים והותנו ביניהם שבאם יקולקל איזה שטר בהשמטת יד יהא ההפסד על שניהם והאחד גבה כל שטרותיו, והשני לא גבה שטר אחד והיה השמטת יד על שטר אחד ותובע מחבירו שיחזור לו חצי הפסד וטוען השני שהשטר הזה היה עומד לגבות אך הוא בעצמו גרם לזה שנאבד המעות ולא נגבה ובאו לב"ד וראו ב"ד שהוא בעצמו באמת גרם לזה אך לא היה אלא גרמא ועלה הספק בב"ד כיון דלא הוי אלא גרמא בעלמא ופטור מן הדין ממילא חייב השני לשלם חצי ההפסד או דילמא דגרמא אינו אלא פטור באופן שאינו מחויב לשלם לחבירו ההפסד שהפסידו אבל שיתהוה על חבירו חוב ע"י הגרמא ג"כ אינו יכול כיון שכל עיקר שנתהוה החוב הוא בא מחמת גרמא שלו ע"כ אין לו חוב על חבירו, או דילמא כיון דגרמא פטור ממילא נתהוה חוב על חבירו והיכי לדינהו דייני האי דינא

תשובה גרסינן במס' ב"ב דף ל"א ע"א ההוא דאמר לחבירו מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינת' דזבנה מינך א"ל את לאו קמודית דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבנית מנאי א"ל לאו בע"ד דידי את אמר רבא דינא קא"ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל וכתב הטור בשם רבינו יונה ז"ל וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' קמ"ו סי"ג ואין המחזיק יכול לגבות מעותיו מן המוכר מפני שיאמר לו אילו לא הודית לו שהיתה שלו לא היו מוציאין אותו מידך, וכתב הח"מ ז"ל כיון שבפשיעתו הפסיד שאם אמר קניתיהו מפלוני ולא יותר לא היה המערער יכול להוציא מידו אפילו לא החזיק בה עדיין כיון שאין לו עדים שהיתה שלו וגם הוא לא הודה לו שהיתה שלו ויאמר לו המוכר פיך הכשילך להודות לו שאלו בא לדון עמי הייתי פוטר א"ע בטענה שלך היתה ולקחתי ממך במיגו דלא היתה שלך מעולם, אע"ג דאתה אינך יכול לפטור עצמך בטענה שטענתי עמו כיון שהיה לך טענה לפטור עצמך וברוב דברים נתחייבת לו אין לי להפסיד בזה וכ"כ הסמ"ע ז"ל ס"ק ל"א עיי"ש א"כ מבואר ההלכה בנ"ד דהא התם לא עשה המחזיק שום ריעותא ושום הפסד שיתחייב על ידו דהא העיד עדות אמת, אך ע"י עדותו ביטל את המיגו של המוכר ואילו בא המוכר לתבוע אותו למה העדת וגרמת לי קילקול המיגו אין זה שום טענה כיון דהעיד האמת ומ"מ אין בכוחו לתבוע מהמוכר כיון דע"י עדותו גרם להוציא השדה מידו וא"כ בנ"ד ה"נ אע"פ שהשותף היה אך גורם בדבר שנתקלקל החוב אף ע"פ שא"צ לשלם להשותף כיון שאינו אלא גרמא בעלמא אבל שוב אין בכוחו לתבוע עוד מן השותף כן נראה לפענ"ד בע"ה

סי' ל"ז

ע"ד השאלה

בבהכנ"ס אחד שעשו חקיקה בכותל המזרח למעלה מן ארון הקודש מקום מיוחד לעמידת