בית רידב"ז קמז

מה"ת ודוקא בקנין כסף אבל לא בקנין אחר, ומקור הדברים לחלק בין קנין כסף לשאר קנינים הוא מסוגית הגמ' קדושין כ"ג ע"ב בכסף ע"י אחרים אין, ע"י עצמו לא כו', אמר אביי לעולם שלא מדעתו ושאני כסף כו' רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו, שטר קבלת אחרים גרמו לו, ופירש"י ז"ל דמה שמקבל רבו הכסף, גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב, והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו, אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו וכיון דחוב לו אין חבין לו אלא מדעתו עכ"ל נמצינו למדים מזה דפעולת קנין כסף בכ"מ אינו נגמר ע"י הנותן את הכסף כי אם ע"י המקבל, כי המוכר בקבלתו את הכסף גומר את הקנין, אבל קנין שטר וכדומה קנין חזקה, הקנין נגמר ע"י הקונה ולא ע"י המוכר, וכיון דקנין כסף נגמר תמיד ע"י המוכר, ולכן לא איכפת לן מי הוא הקונה אם הוא בר קנין או לא דהעיקר בזה הוא רק המוכר, וכיון דהמוכר גדול ובר קנין הנה נגמר הקנין כולו ע"י, והקרקע שייך להקונה מה"ת אעפ"י שאיננו בר קנין דאפילו יהי' בר קנין ג"כ לא יוגמר הקנין ע"י אלא ע"י המוכר, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שקטן שקנה קרקע ונתן דמים תעמוד בידו' ומה"ת הוא ככל קניני כסף בעלמא שהמוכר מקנה להקונה מה"ת

רק עלינו יש עוד לעמוד על זה, איך יש הרשות להמוכר לקבל בעצמו כסף מהקטן ולהקנות לו קרקע שלא מדעתו, שהלא קטן כמו שאינו בפנינו הוא, אמת שהקרקע תשאר שלו, אבל בכ"ז איך יכול המוכר לעשות דבר כזה שלא מדעתו? על זה השיב הרמב"ם ומסיק טעמו של דבר, שהוא מדין זכי' שזכין לאדם שלא בפניו, ר"ל שזכות הוא להקטן מה שלוקח ממנו כספו ומקנה לו קרקע עבור זה, אבל לוא היתה המכירה חוב להקטן, לא הי' יכול המוכר לקבל כסף ממנו שלא מדעתו, דאין חבין לאדם אלא מדעתו, שאינו דומה זה לרב שמשחרר עבדו בקבלת הכסף אף אם יהי' חוב להעבד, שבידו לשחררו בע"כ, אבל קנין בע"כ לא אשכחן אפילו אם המוכר הוא הגומר את הקנין, לזאת מסיק הטעם שהוא מטעם זכי', וכל זה הוא רק גבי מכירה, אבל אם יקנה להקטן קרקע במתנה ע"י שטר או קנינים אחרים בודאי לא יקנה, ואפילו במכירה הוא דוקא בקנין כסף ולא בקנין אחר, – וממילא תיתי לן דין חדש דגבי החליף דמי שור בפרה דשם קונה כסף מה"ת קדושין כ"ח ע"ב אפילו במטלטלין יהי' ג"כ הדין כן שקטן יקנה ד"ת. ומסולק היטב קושית הקצה"ח הנ"ל, ועולה יפה פסק הרמב"ם שקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, דמה שזוכה לעצמו כשדעת אחרת מקנה לו הוא רק מדרבנן דלא כהה"מ והקצה"ח, לכן אינו זוכה לאחרים. ואפילו במכירת קרקע שזוכה לעצמו ד"ת כמו שבארתי בכ"ז לא יוכל לזכות לאחריני, דאין הוא הזוכה בזה אלא המוכר כמבואר – ומדויק לפי זה לישנא דהרמב"ם הל' מכירה כ"ט הל"ו שכתב ומששה שנים מקחו מקח וממכרו ממכר כו' מדברי חכמים כו' והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל עכ"ל. הרי דגבי מטלטלין כתב בלשון שבין שהוא מוכר ונותן או שהוא קונה ומקבל הכל מדבריהם שתקנו להם חז"ל וגבי קרקע לא הזכיר רק שאינו מוכר ואינו נותן אבל לקנות שפיר יכול אף ד"ת בקנין כסף כמו שביארתי

אבל לפי זה יקשה מה שכתב הרמב"ם הל' לולב פ"ח ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים ד"ת עכ"ל. ודקדקו המפרשים מלשונו שדעת אחרת מקנה הוא מה"ת דאל"כ הלא כקניתו כך מכירתו דמדרבנן יכול להקנות כמו שיכול לקנות ולכאורה היא הוכחה גמורה, אבל באמת אין מכאן הוכחה דמלישנא לא משמע כלום ואדרבא מדלא כתב שהקטן קונה מה"ת, ואין מקנה לאחרים ד"ת אלא כתב שקטן קונה ואינו מקנה לאחרים ד"ת, משמע דמה שקונה הוא רק מדרבנן, ובכ"ז כיון שאינו מקנה לאחרים מה"ת לא נוכל עוד לאמר כקניתו כך מכירתו, דהנה בגיטין ל"ו נפקא לן מקראי דהפקר ב"ד הוא מה"ת, ואם כן כל קניני דרבנן צריך להיות מה"ת, כיון שהם אמרו שבקנין זה נפקע רשות המוכר, ואם כן יצאה מרשותו מה"ת וכי גרע קנין מהפקר? נמצא דמי שנותן הלולב להקטן אף שהקטן אינו קונה אלא מדרבנן דדעת אחרת אינו ד"ת בכ"ז מרשות הנותן יצא הלולב ד"ת ולכן מה יועיל אח"כ חזרתו, כיון שלא יוכל להקנות לו מה"ת, אם לא שיתכוין לקנות מהפקר ולאו כ"ע ידעי לכוין זאת, ולא שייך לאמר בזה כקניתו כך מכירתו, דבאמת כשם שקנה הקטן כך הקנה אח"כ מדרבנן, והחסרון הוא מטעם אחר שהפקר ב"ד הוא מה"ת. כל זה נראה לי בדעת הרמב"ם ואם אולי שגיתי אבקשו להוריני דרך אמת, ובזה אשאר חתנו כבנו ותלמידו