בית רידב"ז קמה

ל"ל קרא למילף שיהי' חייב תיפוק לי' דאפילו הזכה הכסף ע"י אחר ג"כ אינו מועיל כיון שהוא מדין הקנאה ואיך יעלה על הדעת שבהפרשת הכסף בביתו יהי' הבן נפדה, וא"כ קרא ל"ל? – עוד קשה לי מהאי סוגיא, דשם גרסינן וכי איתמר דריש לקיש ארישא איתמר מת לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן מנא לן אמר רשב"ל אתיא ערך ערך מערכין, רב דימי אמר ר"י וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין יעי"ש, והנה נחזי אנן דהגמ' מקשה על האי דינא מנ"ל, וע"ז מייתי ר"ל ור"י קראי שיהי' חייב אע"פ שמת. אבל בלא קראי הי' הדין נותן שיהי' פטור בשלמא לשיטת המח"א אעפ"י שהדין נותן שיהי' פטור כמו אם הי' לו כרי ממורח שנתחייבה בתרו"מ ונשרפה, שאינו מחויב לקנות תבואה אחרת ולהשיב להכהנים חלקם בתרו"מ, אע"פ ששיטת הט"ז ביור"ד סי' א' שהפרשת תרו"מ הוא חיוב גברא אף שאינו רוצה לאכול תבואת הכרי, בכ"ז כשנאבדו או נשרפו הנהו פטור מלקנות תבואה אחרת, דהחיוב הי' עליו רק כל זמן שהי' מונחים בביתו תבואה שאינה מתוקנת, וכשהתבואה אינו ברשותו אזי גם החיוב נפקע ממנו כמו מזוזה וכדומה וכמו כן הכא גבי בכור משמת נפקע החיוב מהאב, בכ"ז אעפ"כ רבתה תורה שיהי' חייב ולא נילף דין זה מתרו"מ אלא מערכין וראי' שאעפ"י שמת, בכל זאת החיוב עליו כמו שהי' קודם, אבל לשיטת הריב"ש שאין זה מדין חיוב, או פריעת חוב אלא מתורת קנין שפודה את בנו מיד הכהן, וכיון שמת הבן הלא אין לו להאב מה לפדות, והכהן אין לו מה להקנות להאב, ואיך יתכן שיחול דין פדי' והקנאה בדבר שאינו עוד במציאות א אם לא שנאמר שדעת הריב"ש דתרוייהו אית בי' בפדיון בכור, הקנאה וגם נתינה, וצ"ע ולתשובתו אחכה, חתנו כבנו ותלמידו המתאבק בעפר רגליו עבד לעבדי ד'. יוסף בהרא"ח קאנוויץ החופ"ק הנ"ל

סי' ל"ד

עוד מחתני הנ"ל

ב"ה יום ג' לס' "תולדות יעקב יוסף" התרס"ג לפ"ק שאדאוו יצ"ו

והנני בזה להציע לפני גאון תורתו מה שחדשתי בימים אלו, וזה החלי בעזה"י, כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין הל"ט, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור, והשיג הראב"ד עליו, זה הטעם אין לו ריח אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית יעי"ש – ונראה לדעתי לישב דעת הרמב"ם עפ"י היסוד מדברי התוס' בגיטין ס"ד בד"ה שאני, שהקשו שם והלא זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן מאתם גם אתם, ותירצו דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשי', אבל בזכי' כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים יעי"ש. נמצא לפי זה דבכל מלתא שיכול הקטן לעשות בעצמו יכול לעשות זאת גם ע"י שליח, ובאמת מוכח ומפורש כן בסוגיא דקידושין מ"א דמסקינן שם דשלוחו של אדם כמותו ילפינן מקדשים וגירושין ומקשה הגמ' ואלא אתם גם אתם בתרומה ל"ל מבעיא לי' כדר"י מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, הא ל"ל קרא מדרחב"א אר"י נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין, איצטריך סד"א עבד דלאו היתירא הוא כלל אבל עכו"ם הואיל ואיתא בתרומה דנפשי' דתנן העכו"ם והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליח נמי עביד קמ"ל. הרי מפורש שמה שעכו"ם נתמעטו משליחות אפילו במילתא דאיתא גבייהו הוא אך מפני שישנן בתרומה דנפשם, ובכ"ז אמרה התורה אתם גם אתם שלוחכם כמותכם הרי אפילו דבמילתא דאית בהו ג"כ נתמעטו, אבל קטן הלא אינו שייך בתרומה דנפשי' דתרומת קטן אינו תרומה, וא"כ אין לנו למעטו מצד הסברא אלא ממילתא דליתא גבי' כמו שאמרו גבי עבד מפני שאינו בתורת גו"ק, אבל במילת' דאית', שפיר שיי' גבי' דין שליחו' – וא"כ קטנה שיש לה יד לקבל בעצמה הגט מיד בעלה, בודאי יכולה לעשות גם שליח לקבלה, ואין לנו למעט מאתם גם אתם דתרומה הוא מילתא דליתא גבה, אבל גט הוא מילתא דאיתא, ומפורש אמרו בגיטין כ"א ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ, הרי דמה שהאב מקבל גט עבור בתו הוא מדין שליחות הרי שיש לקטנה שליחות גבי גט, לכן שפיר מסיק הרמב"ם טעמא אחרינא מפני מה אינה יכולה לעשות בעלמא שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן וכו', אבל לולא זה הטעם בודאי היתה יכולה