בית רידב"ז קמד

שהוכחתי לעיל שדין עבד כנעני מועיל בכה"ת, אלא כונתו שהאב לא קיים המצוה המוטלת עליו אם אחר נותן כסף ופודהו מדין ע"כ, אף שהבן פדוי, אבל הוא לא קיים המ"ע, ועל זה לא שייך לאמר שמדין עבד כנעני יקרא המצוה על שם האב, דדין ע"כ מועיל רק שנתינתו ופדייתו מועיל לפדות הבן כמו שפדה האב בעצמו, אבל זאת אין סברא לאמר שבנתינת זולתו יחשב המצוה עליו, אחרי שסוף סוף לא נחסר לו ממונו ולא עשה שום דבר, ואיזה מצוה עשה א ואם כן עולים יפה סוגית הגמ' בנדרים ובכורות דשם איירי רק לענין שתרומתו תרומה לאמר שנפקע איסור טבל מהכרי ע"י הפרשתו, וכן גבי פט"ח שפדיונו פדוי ולא נצרך לערפו, אבל המצוה באמת אין על הבעלים אלא על הפודה והתורם ומדויק בזה יפה דברי רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות תרומות פ"ד הל"ב "אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותקן פירותיהם" עכ"ל. ולכאורא כשפת יתר הוא מה שסיים "ותקן פירותיהם" אלא שרבינו משמיענו בזה דדוקא רק לענין זה תרומתו תרומה שתיקן פירותיהם והוציאן מאיסור טבל, אבל לא לענין שנאמר שהמצוה נקראת על שם בעל הכרי מדין עבד כנעני, דאין המצוה נקראת על שמו אלא א"כ שיתן כסף עצמו או שאחרים יקנו לו, אבל לא מדין עבד כנעני ולכן אסור לו להאב להניח שיפדה אחר שבזה מבטל המ"ע המוטלת עליו, והנה אף שהדברים נעימים ונכונים לדינא, אבל אינם עולים יפה בדברי הרמ"א ז"ל, דבדברי הרמ"א לא נזכר שום רמז שהכסף הי' של שליח ולא של האב, וסתמא כתב דבריו משמע דעכ"פ אף אם יתן לו כסף ג"כ לא מהני, וא"כ קשה עליו קושית רבותינו הנ"ל, והעיקר הוא להפליא שהוא מביא דין זה בשם הריב"ש סי' קל"א ושם לא מוכח מידי בדבריו

לזאת נראה לי לחדש ולאמר דבר נכון בדעת הרמ"א אשר בזה יסתלקו כל הקושיות. ומקורו אמצא כפי שהוא מציין בריב"ש סי' קל"א, דהריב"ש בסי' הנ"ל מחלק בין דין פדיון בכור לשאר מתנות כהונה, דבכל מתנות כהונה אין להכהן שום זכי' מעיקרא בגוף הכרי, רק כשמעשר ונותן לו אזי הם שלו, אבל גבי פדיון בכור הנה גוף הבן קנוי להכהן והוא שייך לכהנים ובהחמשה סלעים שנותן לכהן קונה האב גוף הבן ממנו, וזהו קני' ופדיי' ממש לא ככל שאר מתנות כהונה שנותן לכהן ואינו מקבל ממנו שום חליפין בעד זה יעו"ש היטב, והמחנה אפרים חולק על סברא זו, ודעתו שאין לחלק בין פ"ב לשאר מת"כ

ורבינו הרמ"א החזיק בשיטת הריב"ש הנ"ל ובזה חידש דין חדש בדין פ"ב, דאע"פ שבכל מת"כ יכול אדם לצאת ידי חובת נתינה אף אם לא יתן התרו"מ ליד הכהן גופא, רק שמזכה הוא להכהן ע"י אחר כמו שאמרו בגיטין דף ל', היינו משום שאינם רק בתורת נתינת מתנה להכהן, ומתנה יכול לזכות להכהן גם ע"י אחרים שזוכין לאדם שלא בפניו אבל פדיון בכור שאינו בתורת נתינה או פרעון חוב בעלמא אלא הוא ככל דיני מקח וממכר, או חליפין, לא יוכל להועיל הקני' והפדי' אם לא שהכהן יודע מזה, ואם אחר זוכה הכסף להכהן, והכהן אינו יודע מזה איך יתכן שהבן יהי' פדוי, ויהי' שייך מעתה להאב, אחרי שהכהן לא ידע מזה ולא הוציאו מרשותו ולא הקנהו לאב – כן גם יש עוד נ"מ מעתה בין פ"ב לשאר מת"כ, דבכל מת"כ אם יעכבם הבעה"ב תחת ידו, יכולים ב"ד להוציא מת"י ולחלק לכהנים, אבל גבי פ"ב לא יועיל אם יתפסו ממנו ה' סלעים ויתנו לכהן, אחרי שהפדי' הוא מדין קנין, וקנין צריך דעת וכונה לקנין, וזהו שאמר הרמ"א ואין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב, כונתו שהשליח יזכה להכהן כמו שאמרו בגיטין במזכה להן ע"י אחרים, זאת אי אפשר גבי פ"ב מטעם שהוא קנין ולכן צריך הכהן לדעת מזה בעת הפדי', וכן גם צריך לזה דעת האב מהאי טעמא, ולכן אין ב"ד יכולים לפדותו בלא האב, והמקור לשני הדינים הוא מהריב"ש, ולדעת המח"א אין חילוק בין פ"ב לשאר מת"כ, וכמו כן נראה לי שלשיטת הריב"ש אינם יכולים לפדות ע"י כהן קטן דקטן לאו בר הקנאה הוא, דלא כהפרי חדש, וגם אין לפדות על כרחו של כהן, דאין קנין בע"כ, ולדעתי ברור שזאת היתה כונת הרמ"א – אבל קשה לי על שיטת הריב"ש מהא דגרסינן בבכורות נ"א במתניתין המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהי' לך ופדה תפדה, ופי' רש"י כשיהי' לך הפדיון אז יהא פדוי אבל כל זמן שלא נתנם להכהן רק הפרישם ונאבדו חייב באחריות, יעו"ש והנה אם נאמר כדעת המח"א שאין חילוק בין פ"ב לשאר מת"כ, ואז הדין נותן שיהי' פטור מאחריות אם נאבדו כדין הפרשת תרו"מ שאינו מחויב להפריש פעם שנית, ולכן משמיענו קרא שיהי' חייב, דבלא קרא הייתי אומר שפטור, אבל לשיטת הריב"ש