בית רידב"ז קמג

"ב"ד פודין אותו בלא האב" עכ"ל בשם הריב"ש סי' קל"א והקשו עליו רבותינו בעלי הט"ז והש"ך הלא בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו, ומדוע לא יוכל לפדות ע"י שליח. ורבינו הגר"א ז"ל הוסיף לתמוה וזה לשונו "כל זה הוא תמוה דלא מיבעיא ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו, אלא דאף אחר יכול לפדות אפילו בלא דעתו של אב וכו'... וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה וכו'... וגם בריב"ש ליתא מזה כלום" עכ"ל עיי"ש – ובשער המלך הקשה דהלא כללא הוא דכל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, ואם איתא כדעת הרמ"א בשם הריב"ש ז"ל דפדיון הבן לא יכול להיות ע"י שליח, מדוע אמר רבא במס' קדושין דף ו' וכן נקטינן להלכה דמתנה ע"מ להחזיר בפדיון הבן שמה מתנה, ואיך מועיל התנאי כיון שאי אפשר ע"י שליח, ותירץ ע"ז הגרע"א ז"ל דמה דס"ל להרמ"א בשם הריב"ש דאינו מועיל ע"י שליח היינו דוקא היכא שהשליח עושה מעשה הפדי' שאומר לכהן בזה הכסף יהי' הבן פדוי, אבל היכא שהאב בעצמו אומר שבני יהי' פדוי בהכסף שהקניתי ע"י השליח זה ודאי מהני, דהקנאת הכסף יכול בודאי לעשות ע"י שליח, ובמתנה ע"מ להחזיר אין התנאי על הפדיון, אלא על הקנאת הכסף, וההקנאה הלא איתא גם ע"י שליח עכ"ל עיי"ש, ולא זכיתי לעמוד על דעתו הקדושה דהיכא מצינו דאמירת האב הוא לעיכובא בפדיון הבן, וכיון שיכול להקנות ע"י שליח מה לנו אמירתו ודיבורו. ולדעתי מטור יור"ד סי' ש"ה נראה ומוכח דלא כדעתו הנ"ל, דבטור מביא בשם בה"ג זה לשונו "כתב לכהן שחייב ליתן לו חמשה סלעים חייב ליתן לו חמשה סלעים, אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך בפדיון בני עכ"ל. ואם איתא דאמירתו של האב הוא בכ"מ לעיכובא, מאי שנא הכא דוקא שכתב שצריך שיאמר לו שזה בעד פדיון בנו הלא גם בנותן לו כסף מזומן ג"כ אמירתו לעיכובא אלא ע"כ דלא כדעת הגרע"א ועוד לי ראי' ממשנה מפורשת במס' מע"ש פ"ד הפודה מע"ש ולא קרא שם ר"י אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש, והלכה כר"י דאין צריך לפרש, וכלם כאחד פירשו דלאו דוקא גבי מע"ש ס"ל לר"י כן, אלא בכ"מ גבי שאר הפרשות ונתינות ג"כ ס"ל לר"י כן והלכה כמותו, זולת גבי גיטין וקדושין, וא"כ נראה דאמירת הפודה איננה לעיכובא

והגאון בעל חמדת שלמה כתב לתרץ דעת הרמ"א דאיירי שהשליח פודה בכסף של עצמו, ולכן לא מהני דאע"פ שבכל מקום כמו גבי מכר וקדושין מועיל זאת מדין עבד כנעני, זהו דוקא גבי קנינים, אבל גבי מצוה שהתורה צותה שהאב יתן, לא יוכל להועיל מה שאחר נותן עבורו דרצון התורה שיחסר לו ממונו דוקא. ונפלאתי מסוגיא ערוכה נדרים ל"ו ע"ב התורם משלו על של חבירו תרומתו תרומה או אין תרומתו תרומה, מי אמרינן זכות הוא לו, א"ד ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו. הרי חזינן דגם גבי מצוה מהני מה שאחר נותן אם אך ניחא לי' לבעה"ב, ולא אמרינן שהתורה הקפידה שיחסור לו מתבואתו

עוד קשה לי עליו מסוגיא ערוכה במס' בכורות י"א אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו [שלא מדעתו] פדיונו פדוי אלמא דגם גבי פדיון פט"ח מהני מה שאחר פודה, ואף כי לכאורא יש להשיב על זה מדברי התוס' שם בד"ה הפודה, אבל לאחר העיון מעט, נראה ומוכח מדברי התוס' כדעתי דהתוס' חילקו דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעיא לן בפרק אין בין המודר אם צריך דעת, דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל, הרי דמפורש אמרו דגבי פדיון פט"ח לא כתיב בעלים, וא"כ אין החיוב על הבעלים יותר מעל כל ישראל, ולכן מועיל מה שאחר פודהו, אבל היכא שהחיוב על אבי הבן כמו פדיון בכור יוכל להיות שלא יועיל פדיון אחרים כדעת הגאון הנ"ל, אבל אחרי העיון מוכח מזה גופא היפך דעת הגאון הנ"ל, דאם נאמר שבכ"מ שהחיוב מפורש על מי הוא, לא יועיל מה שאחר נותן, א"כ ל"ל לבעלי התוס' להקשות למה מועיל פדייתו בלא דעת הבעלים, וע"ז השיבו וחילקו דהכא שאני דלא בעינן בעלים, תיפוק להו דאפילו הי' מדעת הבעלים ג"כ אנו צריכים לטעמא דהכא לא כתיב בעלים, דאי כתיב בעלים א"כ החיוב מפורש על בעל החמור ואז אינו מועיל מה שפודה זולתו, אלא ודאי ע"כ דאם היתה מדעת בעל החמור היתה מועיל פדייתו אף אם גם היתה החיוב מוטל על הבעלים, דדין עבד כנעני מועיל בכ"מ, וזה ברור מדברי התוס'

וליישב דברי הגאון הנ"ל נלפע"ד דאין כונתו לאמר שלא יהי' שייך הדין של עבד כנעני גבי מצוה לאמר שהבן לא יהי' פדוי, דבודאי פדוי כמו