בית רידב"ז קמב

בסי' ל"ד סק"מ דחוקים למאד יעי"ש והנה הרמב"ם בהלכות גזילה פ"ו הל"ז כתב שהמשחק בקוביא הנהו גזלן מדבריהם יעי"ש, והקשה שם המ"מ דהלא גם הרמב"ם בעצמו פסק בפ"י מהלכות עדות כרב ששת בסנהדרין כ"ד ע"ב דכל כה"ג לאו אסמכתא, ואין משחק בקוביא נפסל אלא בשאין לו אומנות אלא הוא, ומדוע פסק פה שהוא גזלן מדבריהם, וא"כ הי' לו לפסול גם בשיש לו אומנות אחריתי א ונשאר בצ"ע יעי"ש. ואמרתי בזה דבר נחמד, דהנה לכאורה קשה לרמי בר חמא דהטעם של משחק בקוביא הוא מפני שאסמכתא לא קניא והויא גזל, א"כ אין לנו לפוסלו רק באם ידוע לנו שהרויח מהקוביא שאז יש גזילה בידו, אבל אם הוא מפסיד משיחוק הקוביא אין לנו בעד מה לפוסלו, ואמאי נקט תנא דמתניתין סתמא משחק בקוביא פסול, ולא תלה פסולו בהרוחתו? בשלמא לרב ששת ניחא, אלא לרמי ב"ח קשיא? אלא ודאי צ"ל דאף בסתמא פסול מחמת ספק שמא הרויח דהו"ל ספק גזלן שפסולו מה"ת, ולכן מספיקא אזלינן לחומרא, ואע"ג דהרמ"א בסי' ל"ד סעיף כ"ג כתב דלא מיפסל בספק פסול אפילו דאורייתא, משום דמוקמינן לי' בחזקת כשרות יעי"ש, זהו רק דוקא היכא דמספקא לן אימתי עבר על העבירה אם קודם שהעיד או לאחר שהעיד, כמו שמבואר בדבריו דאז נוכל להעמידו בחזקת כשרות ולאמר דהשתא הוא דאיתרע ולא קודם, אבל באופן כזה שזאת ידענו אימתי ששחק בקוביא רק דמספקא לן אם הרויח מהשחוק או לא, בזה אין הדין נותן שיכשירו מחמת חזקתו, והרי זה דומה לדברי התוס' כתובות כ"ב שהקשו שם גבי תרי אומרים נתקדשה ותרי אומרים לא נתקדשה אמאי לא תנשא לכתחלה דהו"ל לאוקמה בחזקת פנוי'. ותירצו דמיירי שכולם מעידים שזרק לה קדושין, רק כת אחת אומרת שנפלו הקידושין קרוב לו, והשני' אומרת שנפלו קרוב לה, ובזה לא מועיל לה חזקתה, וכן גם הכא הספק, אם הרויח הוא כמו הספק קרוב למי נפל הקדושין, אחרי שבודאי נעשה מעשה האוסרת, רק לא נדע לנו פרטי' אז לא מועיל החזקה, ולכן ס"ל לרמב"ח שהוא פסול אף מספק, דספיקא דאורייתא לחומרא ורב ששת ס"ל דכל כה"ג לאו אסמכתא היא מה"ת. ורק מדרבנן הוא באסור כמו שפסק הרמב"ם בהל' גזילה, והמ"מ הביא סיוע לדבריו משבת דף קמ"ט יעי"ש, ולכן אין לנו לפוסלו מצד ספק, כל זמן שלא נודע לנו בבירור שהרויח דספיקא דרבנן לקולא, אם לא שאין לו אומנות אחריתי שאינו עוסק ביישובו של עולם, ואין לו ממה להתפרנס זולתי זאת, שאז יש לנו הוכחה גמורה שהוא מרויח משחוק הקוביא ומזה הוא מתפרנס, ולכן הוא פסול מפני שיש בידו גזל מדבריהם, אבל אם יש לו עוד אומנות, הנה עומד הדבר בספק, ומספיקא אין אנו יכולים לפוסלו, וזה שמוסיף הרמב"ם ואמר הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל' ר"ל שמזה יש ראי' שהוא מרויח מהשחוק, ואז הוא נפסל מפני איסור גזל דרבנן לשיטתו שפסק בהל' גזילה שמשחק בקוביא הנהו גזלן דרבנן, וכל דברי הרמב"ם בהל' גזילה, ובהלכות עדות עולים בפלס ומאזני משפט, ויפה פירש טעם הפסול שאינו עוסק ביישובו של עולם לא ככל המפרשים ועי' בפירש"י ז"ל. ואגב אמרתי שהרמב"ם לשיטתו יש לו עוד סעד וסמך לדברי פירושו זה, דלכאורה קשה מאי קא פריך הגמ' מאי בינייהו בין רמב"ח לר"ש הלא טובא איכא בינייהו דלרמב"ח הוא פסול מדאורייתא, ולר"ש אינו פסול רק מדרבנן, כמו שפירשו התוס', [אף שדעת התוס' דגם לרמב"ח אינו פסול רק מדרבנן, אבל לא ניחא לי' להרמב"ם לסבור כן, ובאמת שדברי התוס' עוד צריכין ביאור יעי"ש] אבל לשיטתו ניחא שגם רמב"ח אינו פוסלו רק מצד הספק איסור תורה, וכל ספק איסור תורה הוא רק מדרבנן לחומרא לשיטת הרמב"ם וא"כ אין נפ"מ בזה בין רמב"ח לר"ש, ולכן שפיר פריך הגמ' מאי בינייהו, – הנראה לדעתי כתבתי, ולתשובתו אחכה

חתנו כבנו ותלמידו מתאבק בעפר רגליו. יוסף בהרא"ח קאנוויץ החופ"ק הנ"ל

סי' ל"ג

יום ה' לס' "אתה עתה ברוך ד'" התרס"ג שאדאוו יצ"ו

אציע בזה לפני גאון תורתו מה שעלתה במצודתי לחדש איזה חדושים נעימים בענין נכבד אשר רבים נבוכו בו, והלינו על רבינו הרמ"א ז"ל, ולפענ"ד הראיתי לדעת כי רבינו משה אמת ותורתו אמת. ואבקש מאת מעכ"ג לשום עינו הבדולח על כל אלה, ולהודיעני חוות דעתו הגדולה בזה ובזאת אדע כי מצאתי חן בעיניו

ביור"ד סי' ש"ה הלכות פדיון בכור כתב הרמ"א ואין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין