בית רידב"ז קמא

א"ע מתשלומים היכא שמסרו לשומר מטעם שאומרים אתא גברא בחרקאי, כן גם יוכל לפטור א"ע השומר הראשון בטענה שהשומר השני אתא בחרקאי, והניזק לא יוכל לטעון להשומר הראשון שפשע במה שמסר לשני, שאין רצוני או אנת מהימנת, דכל אלו לא יוכלו לטעון רק הבעלים, ולגבם באמת הוא נקרא פושע אבל לא נגד אינש דעלמא, שאינו בעל הפקדון. ולכן תחת רשותו של מי שהיתה ההיזק הוא המחויב לשלם ולא הראשון – אבל הרמב"ם יפרש האוקימתא שני' כמו האוקימתא קמייתא, דאיירי ששור הבעלים הזיקה את של אחרים, והניזק תובע נזקו, ובכ"ז הדין נותן שיתבע מהשומר הראשון מפני שפשע במה שמסר לשני, דכמו שהוא נחשב לפושע בנוגע זאת אל הבעלים כמבואר, כן גם נחשב לפושע אף בשעה שאינו נוגע אל הבעלים, רק לאינש בעלמא, דכל עיקר טעמו של הדין שכולן נכנסו תחת הבעלים הוא רק מפני שכל אחד יכול להכניס במקומו איש אחר ולמימר אתא גברא בחרקאי. ושומר זה כיון שאסור לו להכניס אחר במקומו מפני קפידת הבעלים וא"כ לא יוכל לאמר אתא גברא בחרקאי, ולכן הניזק תובע ממנו ואומר לו מדוע לא שמרת אתה בעצמך אחרי שאין לך רשות למסור לאחר שיכנס במקומך. וזהו שמדויק בלשון הרמב"ם שאמר והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך אשר לכאורה הוא כשפת יתר כי כבר כתב הטעם מפני ששומר שמסר לשומר חייב אבל באמת דבריו מאירים, ולא נלקו בחסר ויתר, כי מטעם זה לבד ששומר שמסר לשומר חייב, אין לחייבו היכא שהניזק הוא אינש דעלמא רק צריכים להרכיב לזה עוד טענה "מדוע לא שמרת אתה בעצמך"? והדין של שומר שמסר חייב מועיל רק לזה שלא יוכל להשיב ולאמר אתא גברא בחרקאי, כמו שהבעלים פוטרים א"ע תמיד בטענה זו, יען שאינו דומה שומר לבעלים, שהבעלים רשאים להכניס אחר במקומם, אבל שומר אסור למסור לשומר אחר, והראב"ד שמפרש פי' הגמ' כרש"י יפה השיג על הרמב"ם ואמר א"א כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן השני [כיון דהניזק הוא אינש דעלמא לא שייך גבי' לאמר שומר שמסר חייב, והמ"מ שכתב כי בגמ' מפורש באר היטב שלא כהראב"ד, במחכ"ת עוד לא מבואר בפירוש כן, ואדרבא ראש המפרשים רש"י ז"ל מפרש ג"כ הגמ' כהראב"ד] "או מאיזה שירצה" [ר"ל דאף שנדחוק לפרש דברי הרמב"ם כמו שפירש הב"י דראשון לאו דוקא אלא יוכל לגבות ממי שירצה, ע"ז מסיים הראב"ד] "דזה אי אפשר" [דאם בטענת למה לא שמרת אתה בעצמך יוכל לתבוע גם מהראשון אף שהדין נותן שיתבע רק מהשני אם כן] "ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה בעצמך" [ובזה הלא גם הרמב"ם מודה דהא לא כתב בהלכה י"ב דין כזה רק גבי תם שגובין מגופו, ולא גבי מועד חזינן דמה שאמרו כלם נכנסו תחת הבעלים הוא לפטור הבעלים לגמרי, וא"כ גם הכא השומר השני חייב והראשון פטור לגמרי דלא כהב"י] "וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא" [ר"ל מה שפסק הרמב"ם דגם באופן כזה הראשון חייב מטעם שומר שמסר חייב, אין צורך וטעם בדבר] "דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום" עכ"ל יעו"ש, כונתו בזה כמו שביארתי כיון דלהבעלים אינו נוגע כעת הדבר רק אינש דעלמא הוא התובע, והוא לא יוכל לאמר אין רצוני. או את מהימנת ולא האיך. ולכן אומר לו השומר הראשון אתא גברא בחרקאי השומר השני נכנס במקומי והוא מחויב להשיב לך דמי נזקך. – ולדעתי קלעתי למטרת האמת כי הרמב"ם והראב"ד כל אחד לפי ביאורו בהגמ', קבע הלכתו, ואלו ואלו דברי ד' חיים

חתנו כבנו ותלמידו דוש"ת כה"י מוקירו ומכבדו ומתגעגע לראותו פנים מתאבק בעפר רגליו יוסף בהרא"ח קאנוויץ החופ"ק הנ"ל

סימן לב

ב"ה. יום ג' לס' "חרות על הלוחות" התרס"ג שאדאוו יצ"ו. אל רום הוד כבוד מו"ח הגאון הגדול האמיתי פאר הדור והדרו אביר יעקב, מעוז ומגדול נ"י ע"ה פ"ה חכימא דיהודאי מאור הגולה מרן רידב"ז שליט"א. אחדשה"ט כמשפט, יקרתו הגיעני ורב תודה לו בעד תשובתו וכעת בקשתי לעיין במה שחדשתי, ולהודיעני משפטו בזה

הרמב"ם הל' עדות פ"י הל"ד כתב, וכן משחק בקוביא [פסול לעדות] והוא שלא תהי' לו אומנות אלא הוא הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל עכ"ל, ואינם מובנים דבריו מה שמסיים ה"ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, דמשמע מזה שטעם פסולו הוא מפני גזל, וא"כ ל"ל עוד טעם שני מפני שאינו עוסק בישוב העולם? ודברי הסמ"ע