בית רידב"ז קמ

כזית קימו המצוה דאכילת קדשים משום דהוה חיובא דקדשים שיתאכלו בין הכהנים וכיון שנתאכלו נתקיים המצוה, וכמו בקדשים טהורים, כמו כן בקדשים טמאים התורה אמרה שיתאכלו בשריפה והוי חיובא דקדשים, וכיון דהוי חובת חפצא החפץ לא נתחייב בזה העשה רק אם הוא בתכלית הכשרו, אבל אם הוא ספק למשל ספק ת"ט אין על התרומה החיוב להשמר מצד העשה דמשמרת תרומותי, ואין עלי' גם החיוב להשרף מצד עשה דשרפת קדשים

סימן ל

בני יקירי הרב החו"ב י"א מ' כש"מ אהרן יצחק נ"י

ע"ד הצעתך לפרש בדברי ר"ש בשם ר' יהושע הן שבאמת שכל גדול כתבת, ומצינו באמת עשה כללית, אבל האמת כמו שכתבתי ועיי' במס' בכורות דף ל"ד ותמצא דר"ש ור"י אליבא דר' יהושע פליגי בטעמים אחרים, וביש אם למקרא או למסורות וע"כ דברי קיימים, אביך השמח בתורתך ויראתך

סי' ל"א

מכ' חתני הרב הגאון החריף ובקי סוע"ה ירא שמים מצוין כש"מ יוסף נ"י קאנוויץ הרב דקאווארסק וכעת ר"מ בעה"ק צפת תובב"א

אמרתי אבא במגילת ספר זה לכתוב למו"ח שי' מה שחדשתי לפענ"ד דברים ישרים בדעת הרמב"ם והראב"ד אשר רבים נתקשו ונדחקו בדבריהם ועוד לא העלו מרגניתא. וכמדומני שקלעתי בזה למטרת האמת, אנא לעיין ולהודיעני אם ישרו דברי בעיני כבוד מו"ח שי' והי' זה שכרי

הרמב"ם הל' נזקי ממון הלכה י"א מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק שהשומר שמסר לשומר חייב, והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך ועשה דין עם השומר שמסרת לו אתה, מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת השומר וחייבים עכ"ל, והשיג הראב"ד א"א כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן השני או מאיזה שירצה. ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה בעצמך את שורך. וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא, דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום, עכ"ל יעו"ש. וכתב המ"מ כי אין מקום כלל להשגת הראב"ד. והב"י בטוח"מ סי' שצ"ו כתב שאין כאן השגה, דהרמב"ם בעצמו נמי לא כתב שהראשון חייב לשלם לניזק, לאמר שאין לו דין עם השני, דודאי דינו עם השני, ואם אין לו לשלם או שאינו נוח לו לידון עמו הראשון חייב, לאפוקי מבבא דסיפא מסרו השומר לבנו כו'] שאין דינו אלא עם השני ולא עם הראשון כלל יעו"ש. והנה אף שרבינו הב"י דחה לגמרי דברי הראב"ד, ולפענ"ד שהראב"ד לאו יחידאה הוא בשיטתו זאת. ומה שדחק הב"י לפרש דברי הרמב"ם שהדין עם הראשון לאו דוקא, אלא גם עם הראשון ויכול לגבות מאיזה שירצה. הנה גם על דעת הראב"ד עלה לפרש כן דברי הרמב"ם, אבל בכלל דברי השגתו נכלל השגה גם על זה. ולדעתי יסוד מחלוקותם תלוי בביאור דברי הגמ' בב"ק נ"ו ע"ב, מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו, תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא מסרו לשומר כו' כולן נכנסו תחת הבעלים. אלא תחתיו דשומר ושומר קמא אפטר לי' לגמרי, לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב והנה זה האוקימתא אלא תחתיו דשומר' יש לפרש בשני אופנים, או שהזיקה הבהמה של בעלים בהמה של אחרים, והניזק תובע דמי נזקו. או שהוזקה בהמת הבעלים והבעלים הם התובעים. ולא כהס"ד אילימא תחתיו דבעה"ב, דשם ע"כ איירי שבהמת הבעלים הזיקה אחרים. והנה רש"י ז"ל מפרש באמת כן דאיירי שהבעלים הם התובעים יע"ש בד"ה אלא תחתיו דשומר, זה לשונו והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני והראשון מסתלק, – הרי מפורש בדבריו דאם כונת המשנה לאמר תחתיו דשומר ע"כ שבהמת הבעלים הוזקה והם התובעים, ועל זה מסיק הגמ' דשומר הראשון חייב מטעמא דרבא. דבזה הרי יוכלו הבעלים לטעון להשומר הראשון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולמה מסרת לאחר, או טענת אנת מהימנת לי ולא האיך. ולכן חייב לשלם להבעלים הראשון שפשע במה שמסר לאחר. וכן ג"כ דעת הראב"ד דהגמ' איירי דוקא שהבעלים הם התובעים, ואז הדין שיתבעו מהראשון מהטעמים הנ"ל, אבל היכא שהוא איפכא שבהמת הבעלים הזיקה את של אחרים, והניזק הוא התובע את נזקו, אז הדין נותן שיתבע מהשני ולא מהראשון, דכמו שהבעלים יכולים לפטור