בית רידב"ז קלא

לחוש לפסק הרמ"א ז"ל, וכל דברי קונטרסו הארוך מפיקים טעם, ומבקש ממני לעיין בזה ולהגיד לו את דעתי בזה בע"ה החונן לאדם דעת

תשובה הנני העני ממעש ובתורה ועני בספרים, והספרים שהביא כ"ת נ"י אין אחד בגבולי, וגם איזה ספרים מגדולי הדור שמביא כ"ת נ"י אשר בעו"ה לא זכיתי לשמוע אף שם קדשם זי"ע – אולם עכ"ז אשיב לו מה שחנני ה' ית"ש ברחמיו החונן לאדם דעת, ומה' אבקש שיעזרני שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה

וזה החלי בע"ה. ע"ד הלשון קדושין שאמר העד שהגיד בלשון מקדשת לי כסף מטבע זו דהמשמעות היא הרי את מקדשת לצדקה או לשאר הקדש בשבילי דלי הוא ג"כ פירוש בשבילי כסף מטבע זו כמו שהבין כ"ת נ"י כן היא בבירור, אך יש לחקור למה לא יכול העד לתקן אח"כ ויאמר הרי את מקודשת לי ולמה יהי' חוזר ומגיד, הא קי"ל גבי עדות דבדבר שדרך העם לטעות אנן מכשירין גבי עדים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' עדות, אמר ע"א בשתי שעות ביום והשני אמר בג' שעות עדותן קימת שדרך העם לטעות בשעה אחת עכ"ל, והיא מהמשנה, והרי קחזינן דאנן מעצמינו רואין לקיים העדות בדבר שדרך בני אדם לטעות בו, וה"נ למה לא יכול העד גופי' לקיים דבריו דבאמת אמר ה"א מקודשת אך שטעה בלשונו שכן דרך ב"א להגיד בשיבוש לפעמים במבטא ונפלט מפיו מקדשת במקום מקודשת ואי אמר ה"א מקודשת לי לא איכפת לן במה שאמר כסף זו ולא בכסף זו כמובן. אבל ז"א דזה אינו דבר שדרך ב"א לטעות, דוקא בשתי שעות ביום או בג' דרך ב"א לטעות משא"כ בתיבה אחת דנפ"מ בהמבטא במשהו להפוך הענין בתיבה הזה כיון דתלי במשהו הנפ"מ בזה אין לנו לומר שטעה כי בזה מדקדק מאד ואדרבא משום דתלי הרגשה במשהו בנקודה קטנה בודאי אדם מדקדק בזה ובענין שנחוץ לו, וראי' גמורה לזה מהא דגרסינן במס' נדרים ד' ט"ז ובמס' שבועות ד' כ' שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ופריך הגמ' אלמא שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהו שבועות שתים כו' שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי כו' מדקאמר שלא אוכל כו' אלמא שאוכל אכילנא משמע אמר אבא שאוכל ב' לשונות משמע כו' כו' רב אשי אמר שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר א"כ מאי למימרא פשיטא מהו דתימא מיקום לישנא דאתקיל לי' קמ"ל, וכתב הרא"ש ז"ל בפירושו לנדרים ובפסקיו דה"פ מהו דתימא מיקם לישנא והי' לי' לאמר שאוכל והי' מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהימנין לי' קמ"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנין לי' במאי דקאמר בתר הכי עכ"ל ז"ל, ולכאורה קשה עליו קושית התוס' במס' שבועות דף כ' מ"ש דבמתכוין להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין דמותר דאין פיו ולבו שוין ונאמן ע"ז והב"ח ז"ל רוצה לישב בדוחק גדול עיי"ש בסי' רל"ו, וכבר כתב הק"נ ז"ל דדוחק גדול היא תירוצא ומתרץ גם הוא בדוחק גדול דמיירי דאינו נאמן על לאחר זמן אבל מיד נאמן, וג"ז דוחק גדול וכי זה קמ"ל המשנה הזאת ועיקר חסר מהספר ועוד דבכל מקום הוא כך דלאחר זמן אינו נאמן עיין במס' גיטין ד' נ"ד ע"ב, אך באמת ברור בל"ס דכך פ' הגמ' כדפרש"י ז"ל מהו דתימא מיקם לישנא כלומר תיקון הלשון היא דאיתקל דבדעתו הי' לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא נהוי כמאן דאמר שאוכל קמ"ל דלא דודאי אסור, וצ"ב מדוע מסיק רש"י ז"ל התיבות הללו דודאי אסור הרי התיבות הללו מיותר והו"ל לסיים קמ"ל דלא ודי בזה, אך רש"י ז"ל הרגיש בזה דהיכי ס"ד למימר כן דמהכ"ת נימא דכונתו שאוכל אימא באמת כונתו שאי אוכל ומהכ"ת ליסק אדעתין דכונתו על שאוכל יותר משלא אוכל, ע"כ מפרש רש"י ז"ל דהס"ד היא לא שנאמר אנן דכונתו על שיאכל יותר משלא יאכל ז"א אלא דהוי לן ספק כיון דהוי הרגש דק במבטא דרך ב"א לטעות אולי כונתו על שיאכל וע"כ לא ילקה בשיאכל ע"ז קמ"ל המשנה כיון דהוציא בפיו שאי אוכל בודאי כונתו על שלא יאכל ואין לנו להסתפק בזה שיהא לן ספק אלא דודאי אסור ולוקה ע"ז דאין שום ספק לנו בהך שבועה ובאמת מ"ט אין ספק לנו הא בנקל דרך ב"א לטעות בהרגש דק במבטא ולפיכך הי' הס"ד דאולי הכונה שיאכל, ע"ז קמ"ל דאדרבה כיון דהוי הרגש דק במבטא ע"כ בשבועה ודאי מידק דייק כמו דרך ב"א בשמדבר להרכיב ב' אותיות ביחד, ובק"ש דצ"ל אתכם מארץ מצרים צריך ליתן ריוח בין תיבת אתכם לתיבת מארץ, וכן הרבה תיבות, ואדרבה מתוך שדרך ב"א לטעות בו, ע"כ צריך לדקדק משום דכיון דבמבטא דק משונה הענין, וע"כ גבי שבועה כיון דהוא הרגש דק במבטא לא מספקינן שמא טעה במבטא, וע"כ בזה לא מהימן כדפי' הרא"ש ז"ל, ואילו גבי מתכוין להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין