בית רידב"ז קל

שהש"ך ז"ל כבר ידע מספיקם של התוס' ז"ל לדייק מלשון לא כתב לשמן דגם סתמא בכלל ובכ"ז כתב כלשון זה שלא נכתב לשם קדושה בודאי דדעתו ז"ל דגם סתמא מותר למחקו לצורך תיקון. וכן מצאתי בפ"ת אות ט' בשם ס' משנת חכמים ולרווחא דמילתא יש לעשות המחיקה ע"י קטן

כנלע"ד בעז"ה להלכה ולמעשה אם יסכימו רבותינו שי'. היום יום ועש"ק י"ט אייר התרנ"ג פה אורל"י יצ"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות

ישראל יהונתן ירושלימסקי

כד. ומדי עיוני בזה ראיתי להגאון בפנ"י ז"ל דברים מתמיהים בענין זה שהקשה בגיטין ד"כ אהא דהי' צריך לכתוב כו' אמאי לא נקיט פלוגתייהו בכתב את השם בסתמא והוכיח דסתמא פסול מסוגיא דהניזקין כהוכחת התוס' במנחות וכתב וליכא למימר דבכה"ג כיון דכתיבה ראשונה היתה בסתם אע"ג דודאי פסול אפ"ה כ"ע מודו דמהני העברת קולמס ולא פליגי אלא בנתכוין בפירוש לשם יהודא [והיינו ממש כמש"כ הרדב"ז ז"ל באמת עיין בדברינו לעיל רק דהרדב"ז ז"ל אפשר דמפרש סוגיא דהניזקין דאזכרות לא כתב לשמן היינו בפירוש שלא לשמן] הא ליתא דא"כ בגיטין נמי יש לחלק בכה"ג אם הי' סתמא או לשם אשה אחרת ומדפסיק רב חסדא ונקיט סתמא משמע דבכל ענין שייך בגט וכו' עכ"ד ז"ל ואני תמה דהדיוק מרב חסדא הוא קלוש מאד דנוכל לאמר דדוקא נקיט ר"ח שכתבו שלא לשמה אבל בסתמא אה"נ דלכ"ע מהני הע"ק. ולמה לו כ"ז והוא מסוגיא דהניזקין דעסיק בה יש להוכיח זאת בפשיטות דהאיך, מקשה וליעבר עלייהו קולמס כמאן נימא דלא כר"י משמע דלרבנן אתי שפיר והלא לדבריו איירי התם בסתמא וא"כ גם לרבנן מהני הע"ק ודו"ק. גם מה שהקשה עוד על ר"ח מלשון חכמים אין זה מן המובחר דמשמע רק לכתחילה אישתמיטתי' דברי הרשב"א ז"ל בשם הירושלמי, גם מה שהביא בסוף דבריו דברי התשב"ץ והסמ"ק דשם שלא נתקדש מותר למחקו וכתב עליהם דלפי דבריו משמע מסוגיא זו איפכא לא ידענא למה והלא אף לפי דבריו דהכי קאמרי רבנן אין זה מן המובחר להיות הס"ת כשרה אבל אה"נ דאסור למחקו. הלא נוכל לאמר דרק אחרי שהעבירו עליו הקולמס אסור למחקו לא קודם לכן וצ"ע

יש"י הנ"ל

סימן כ"ז

תשובה להרב הגדול החריף ובקי בח"ת יר"א מרבים כש"מ חכם יוסף מרדכי הלוי ידיד ס"ט מק' אחלוב בארם צובה המפורסם בין החכמים לשבח שליט"א

ע"ד השאלה בראש פנה בהבתולה מ' מרים תלא בת החכם כמו"ה מרדכי פלאג'י נ"י קבלה קדושין מהבחור נעים הי"ו בן ה"ר ניסים סומאן הי"ו (ספרדים) ואביה שסמר שערות בשרו הכחיש הדבר. ובאו לדין בפני הרב דראש פנה והרב קיבל העדים, וקיבל עדותן ולא חקר את העדים בדו"ח. וגם קבלת עדות היתה בין השמשות סמוך לחשיכה וגם הי' הקבלה שלא בפני הנערה. ואח"כ ישבו ב"ד שלם בצרוף הרב דראש פנה הנ"ל וכולם ביחד שלחו אחרי העדים ואחרי הנערה והתחילו לתקור עדותם ויצא כך שהעד סלים גנין נ"י העיד בתורת עדות שהלכו המקדש והנערה בדרך והנה בקשה ממנו שתי דברים ובפניו הוציא המקדש הנ"ל רבע מגידי מחיקו ואמר לה הרי את מקודשת לי בכסף זה וכו'. והי' מדבר עמה בתחלה בענין הקידושין. והעד השני אמר שלא ראה ולא שמע ולא ידע מכל אלה. ושאלו אותו הבי"ד כיצד אמרת אז לפני הרב נ"י שקידשה קדושין גמורים והשיב שהי' אז שכור והבתולה. ג"כ מכחשת כל המעשה, ובאיזה ימים עמדו אח"כ פעם שני לדין לפני הב"ד. והנה העד סלים גנין העיד בפירוש שבמקום הנ"ל אמר לה הרי את מקודשת לי בכסף זה כדת משה וישראל, והעד השני אמר שלא ראה ולא שמע ואמרו לו הב"ד בכח תוה"ק שיעיד עדות נאמנה דברים כהויתן והוא השיב וקלל א"ע בתוה"ק שלא ידע כלום ושאלו אותו מדוע העדת בפני הרב דראש פנה שנתקדשה. השיב שהי' שכור ושוטה, ע"כ תוכן המעשה והשאלה

והנה כ"ת נ"י כתב קונטריס ארוך ורחב ידים ומנגח צפונה וימה בכל פרט ופרט מלשון הקידושין ומקבלת העדות הראשונה שהי' שלא בפני הבע"ד, וגם בלא דו"ח וגם הספק של בין השמשות ומביא כל השיטות וספרי שו"ת רבים מאד והרבה לפלפל בדבריהם ז"ל. ומסיק להקל מכח ס"ס ומכ"ש כו"כ ספיקות שמביא בשם השו"ת הנ"ל כגון האיסור של קידושין שלא בפני עשרה וכן בעדות של ע"ה. וכתב אעפ"י שהספרדים היו פוסקין הכל כמרן הב"י ז"ל מ"מ בדיני אישות נוהגין